גליון ינואר

מה הרילוקיישן מאפשר לנו?

עליסה

missgeret

השנה החדשה מתחילה עם גיליון ינואר ותחושה חיובית  של מה הרילוקיישן מאפשר לנו?

היציאה מאיזור הנוחות שמלווה את הרילוקיישן מאפשרת גם התחלה מחדש, או כמו שאני אומרת "עשינו RESTART".

כשנשארים באותו המקום קשה הרבה יותר להשתנות, האנונימיות שבמקום החדש מעוררת לפעמים חרדה , אבל גם נוסכת אומץ. 

אף אחד לא יודע מה הייתי "שם", פה אני יכולה להיות משהו אחר.  במיוחד כי זה ברור שאני באמת משהו אחר, עם DNA שונה מהמקומיים. ועוד DNA ישראלי שנותן תחושה של מסוגלות , כי פה כולם זזים ל א ט ואני באה עם אנרגיות של עשייה מטורפת. 

לי הרילוקיישן מאפשר לעשות את אחד הדברים האהובים עלי-  להיפגש עם אנשים חדשים, כי אני צריכה לבנות נטוורק חדש בהלסינקי,  כי אני "ישראלית".  הוא מאפשר לי גם להכיר אנשים חדשים בארץ, כי אני עכשיו "פינית". 

הרילוקיישן מאפשר גם להיות תיירת בישראל, כי פינלנד יוצאת לחופשת כריסטמס ושנה חדשה. דרך אגב,  ממש כיף להיות תיירת בארץ. 

והרילוקיישן איפשר לי להקים את MISSVADA ולהכיר את החבורה וכל האורחות שאחרת לא הייתי מכירה.

שנת 2019 מאפשרת וטובה לכולכם!

 

מירי

נסעתי לטייל, תכף אשוב

חיים בברצלונה. פתאום כל אירופה במרחק נגיעה. נסיעה. ארוכה, ליתר דיוק. אז מה? אוסף הדיסקים בהיכון, מיכל הדלק מלא, תא המטען מתפקע מציוד; בכל עונה תמצאו בו פק"ל תה, פליזים ומעילי גשם, כי אין לדעת אם גשום יהיה או נעים. ערמת ספרים להקראה, משחקים ולוח מחיק, נשנושים כמובן ושלושה ילדים שמפליאים להירדם בדרך. טוב, אחרי שמרעישים ומציקים זה לזה, אבל היי, אנחנו בדרך לעוד חופשת חלומות ונשרוד גם את זה.

 

ספרד גדולה ורב־גונית, וכל מחוז טומן בחובו אוצרות אחרים, סגנונות בנייה מגוונים, ולעיתים – גם שפה אחרת, קטלנית, ולנסית, בסקית, גליציאנית. מזל שספרדית כולם מבינים. בדרך הארוכה ליעד אנחנו פוגשים את ספרד האותנטית; לא את המקומות הנחשקים המופיעים במדריכי הטיולים. כפרים פשוטים לאורך הכביש הראשי, קשישים חסרי מעש בפתחי הבתים, ילדים צועדים מבית הספר כברת דרך ותיק על גבם. לעיתים אנחנו מטיילים בספרד ולעיתים חוצים גבולות. איטליה, צרפת, גרמניה, שוויץ ופורטוגל – אנחנו באים!

קירות מדברים, ולנסיה, ספרד

אז מה היה לנו פעם?

בארץ גרנו בקיבוץ, וגם החופשות הארוכות מבית הספר היו לחופשות קצרות בבית; הזאטוטים בילו בבתי הילדים בימי שישי, בערבי חג, בכל המועד סוכות ופסח, בשמונת ימי חנוכה ובמרבית חופשת הקיץ. בשבתות טיילנו הרבה, בעיקר בהרי יהודה. נסיעות קצרות, דרכי עפר, יערות, מערות ושבילים. בחרנו בקפידה את המקומות המוכרים פחות, כדי לא להיבלע בהמון. לאילת לא הרחקנו, וגם בנסיעות הארוכות בילינו במכונית לא יותר משעה שעתיים, לכל כיוון. למעשה נותרה לנו רק חופשה אחת ארוכה, שבועיים תמימים בשלהי הקיץ – תמריץ לטייל ולנפוש בנחת ולתכנן טיול של ממש.

קצת רומנטיקה, אנסי, צרפת

 

ומה עכשיו?

בברצלונה שלחנו את ילדינו ללמוד בבית הספר היהודי. בלוח השנה שזורים בערבוביה חגים של שלושה לאומים: קטלנים, ספרדים ויהודים. אומנם החגים היהודיים במתכונת מצומצמת, אבל עדיין לא מעטים הם, ולא פעם מתחברים לסוף השבוע הארוך ממילא. חופשת חורף, חופשת אביב וחופשת קיץ שנמשכת כשבעים ימים, ותגלו מייד את נוסחת הקסם. מאחורי התאריכים האדומים בלוח השנה ושערי בית הספר הנעולים, מסתתרת מבחינתנו רק משמעות אחת. הטיולים הפכו לחלק חשוב בחיינו, ולשמחתנו החופשות מצויות כאן בשפע. במקום להתלונן על החופשות המרובות, אנחנו מברכים על כל הזדמנות. שבועיים, שבבית משולים לסיפור שאינו נגמר, חולפים לנו ביעף, טסים ממש, רק בנסיעה ולא במטוס. והתקציב? שפוי לחלוטין, זול בהרבה מכל חופשה בארץ.

שלווה על הקצה, קבו דה רוקה, פורטוגל

ניחוחות חו"ל

במבט מהיר בלוח השנה, העין קולטת במהירות את החופשות. לפעמים די בארבעה ימים כדי לחצות את הגבול לצרפת, שכנתנו היפה, ולהרגיש בחו"ל. אומנם לספרד יש כל כך הרבה מה להציע, אבל כששומעים ספרדית ברקע, אנחנו מרגישים בבית. בבוקר נמהר לפטיסרי, אפשר למצוא אותו בכל עיירה שלווה ומנומנמת, נתמכר למתיקות שנישאת באוויר וננגוס בקרואסון טרי באמת. בצהריים נתור בעינינו אחר בולנג'רי; הבגט הקריספי שנקנה שם ישמש בן לוויה נהדר לפיקניק ליד הנחל. לעת ערב יפצירו בנו הילדים, ולבסוף ניעתר; בבית קפה הומה אדם נאכל קרפ נימוח שטעמו אחר מכל הקרפים שאכלתי לפניו.

 

החופשות הארוכות נושאות אותנו הרחק; לפעמים שלוש־עשרה שעות נסיעה מפרידות בינינו לבין היעד הראשון בדרך, ועצירה אחת לשנת לילה חטופה. כדי להקל על כולם, סיגלנו הרגלי נסיעה חדשים. בחורף אנחנו משכימים קום. מעמיסים בחשכה את הציוד ואת הילדים המנומנמים, ויוצאים לדרך. רק אחרי שעתיים ניכרת תנועת ההתעוררות במושב האחורי. בקיץ אנחנו מאחרים לצאת; מתניעים רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות ומעמיסים למכונית ילדים רחוצים, מוכנים כמעט לשנת לילה. לפני השקיעה עוצרים לארוחת ערב, ואחריה – אפשר לשמוע רק את המיית המנוע. הילדים שוקעים בשנת לילה עמוקה. אם יתמזל מזלנו, נעבירם היישר למיטות המוצעות בבית המלון. בינתיים הם ישנים ואנחנו מחליפים את הדיסק האהוב עליהם בנסיעות (מתי כספי, אנחנו אוהבים אותך, אבל כמה אפשר לשמוע את נחליאלי?) ובאמת יכולים ליהנות ממוזיקה טובה וגם מהדרך, אם טרם ירד הלילה.

טיול בגשם, פרייבורג, גרמניה

בטיול האחרון שלנו לאנדלוסיה, שלא כמו בטיולים אחרים, לא הזמנו את כל הלינות מראש, אלא בתנועה. נסענו דרך ארוכה דרומה, ביקרנו במקומות יפהפיים ויכולנו להמשיך לטייל עוד ועוד בדרום המדינה. אומנם המבטא האנדלוסי נשמע קצת אחרת, אבל הספרדית התנגנה לה ברקע ולא יצאנו מגבולות ספרד. כמעט. רק יום אחד חצינו את הגבול לגיברלטר, הקולוניה הבריטית, לספוג קצת אווירה אחרת. בדרך למלון העפתי מבט ב־Google maps; שוב מחשבים מרחקים ושעות נסיעה; רק שעה וחצי מפרידה בינינו לבין פורטוגל, וכשלוש שעות עד היעד שסימנו על המפה. אז לא ניסע לטעום קצת חו"ל? לאכול את המאפה המקומי – פשטל דה נטה, אחד או שלושה, מי סופר? לשתות אספרסו משובח בשישים סנט! לספרדים, איך לומר בעדינות, יש עוד כמה דברים ללמוד בכל הנוגע להכנת קפה.

מסע בין כרמים, עמק הדוארו, פורטוגל

 

מתכננים את החופשה הבאה

החופשות הן היעדים שלנו, ואנו חיים את השגרה למענן. הקלות הבלתי נתפסת של טיולים באירופה, באוטו הכחול שלנו, הפכה לאיטה למרכז חיינו. איזה כיף לחזור פעמיים ושלוש לאותה מדינה או לאותו כפר; לפעמים מספיק רק לעבור בדרך, להציץ ולנשום משב רוח רענן. פתאום, מרחוק, נסיעה לנחלי רמת הגולן נראית קצרה כל כך, אבל מי רוצה להידחק בשיא הקיץ עם כל עם ישראל במסלולי שלושת הנחלים ומי רוצה להיפרד מהון עתק בשביל לינה בצימר כפרי או בבית מלון?

 

החוויות שנצרבות בנו בטיולים, המקומות המיוחדים, ההווי המשפחתי, הטעמים שבאים לפינו, האנשים שאנחנו פוגשים בדרך וגם – הנסיעות הארוכות במכונית, לכל אלה אין תחליף. אז לא עוד משחק קופסה מעלה אבק. לא עוד חומרי יצירה שיעמדו על משמרתם. הבית המעוצב יחכה, ובינתיים הלב מתרחב בביקור במוזיאון וברחובות גדושים באמנות, בכפר נטוש, במפל גועש, באגם שלו ובעיר שוקקת. והחופשה הבאה? אל דאגה, רעיונות ליעדים חדשים כבר עולים בראשנו בדרך הארוכה הביתה.

טל

הדרך נפתחת לרוחב

 

השיער שלי ארך

וגם נהיה יותר בלונדיני,

טוב, עזרתי לו קצת.

הרדיד האנליטי והנעליים המעוצבות הוחלפו בסניקרס, טישירטים עם הדפסים, סריגים מנצנצים ומעילים פרוותיים (אפילו מנומרים).

 

אני מצלמת המון (פחות את הילדים, יותר את העולם).

אני רוקדת יותר, שותה יותר, מבלה יותר.

אני חושפת את עצמי בבלוג.

אני משתטה.

 

אני רואה יותר אומנות וגם יוצרת בעצמי.

יש לי חברות בכל הגילאים.

גם צעירות ממש וגם ממש לא.

ובעיקר כאלה שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שאתחבר איתן.

 

אני צוחקת הרבה יותר.

 

עד כמה והאם השתניתי? ואיך זה קרה, כל הדבר הזה?

 

נתחיל מההתחלה.

המפגש עם הוואקום המקצועי, שפגשתי כשרק הגענו, היה מכאיב ומבהיל .

הופשטתי מהזהות המקצועית, "אני הפסיכולוגית", שהיוותה נתח עצום ממי שאני, ממוזגת כמעט ללא הפרדה מחלקים אחרים של עצמי.

היותי ללא מטופלים וללא השתייכות לקהילה המקצועית רוקנו אותי ממשמעות ובבת אחת הפכתי לעקרת בית מוצפת בכביסות לקיפול והרבה סדרות שלא התחשק לי לראות בנטפליקס.

וכמובן החורף. אבל נמאס לי כבר לכתוב עליו.

 

כידוע, כל וואקום סופו להתמלא.

זה התחיל  בהדרגה.

התחלתי להרגיש, שאני מרשה לעצמי להשתחרר יותר ויותר מהרצינות ומהכובד ובהיותי מוקפת במוקדי חיות נונשלנטית (וכאמור המון כביסה, ממנה רציתי להמלט), התחלתי להתמסר לקלילות ולמשחקיות של החיים, המוצעים כאן לפני על מגש מעוצב של HAY.

פסטיבל אוכל הודי? אני בפנים.

שיעורי גאגה בקצה השני של העיר? אני רצה.

ירידי מעצבים, סיורים היסטוריים והמון ארוחות בוקר ולאנצ'ים – אני באההההה.  

כדרכן של חוויות שנכנסות פנימה, נוצרו בתוכי, טיפין טיפין ובלי שממש הרגשתי, טרנספורמציות מפתיעות, הופעלו כפתורים חלודים שבכלל שכחתי את דבר קיומם.

בביקור בארץ התחלתי לשמוע פתאום "יו, לא זיהיתי אותך". ולא. זה לא רק בגלל הבלונד.

משהו קרה.

 

אז מה קרה?

המעבר לעיר, שהתגלתה כתואמת באופן כה מדוייק לדופק הפנימי שלי, עורר כמיהות ופנטזיות שנגנזו לפני המון שנים (למשל, כשלפני עשרים שנה, בדילמה בין שני המקצועות בחרתי בלימודי פסיכולוגיה על פני אדריכלות).

וכך עם בוא האביב , עם סיום השנה הראשונה לריחוקיישן (זו לא טעות הגהה) התחלתי מחשבת חלום מחדש והחלו לנוץ בתוכי מחשבות חדשות ומפתיעות על מה אני רוצה להיות, כשאהיה גדולה.

 

בחודשים שלאחר מכן הספקתי לפנטז על להפוך ליזמית סטארט אפ (אפילו עם רעיון לא רע בכלל), מעצבת תכשיטים, מפיקת סיורי קונספט בעיר , לחזור ולהיות סטודנטית, הפעם לעיצוב, לפתוח חנות, להיות סופרת, צלמת ואפילו לסיים מרתון. הכל בראש, כן?

אבל עדיין, תעופה מאנית מכובדת.

 

גם כשהנמכתי עוף, הבנתי שאותו ראש, שחי עשרים שנה בכיוון מחשבתי אחד החל לגלוש לכל הכיוונים, והתחושה המטלטלת של טריפת הקלפים הפנימיים בתוכי היתה כמעט פיזית.

 ממש הרגשתי שאני יכולה לבחור לעשות, ולהיות מי שאני רוצה.

אבל, שניה רגע, אז מי ומה אני בעצם?

מבולבלת? מאוד.

מבוהלת? קצת.

משוחררת מכבלי המקצוע? די.

אכפת לי מה יגידו? כמעט בכלל לא.

אבל מה כן?

 

חופשיה.

 

האם השתניתי?

האם אני אדם אחר? או שהמרחב שנוצר פשוט אפשר לחלקים שהיו רדומים בי כל הזמן להתעורר?

 

ואיך ממשיכים מכאן?

והנה דווקא מתוך המרחב שנפתח לי, מתוך העיסוקים החדשים והכל כך אחרים שיצרתי פה התחיל לדגדג לי גם לשוב ולטפל.

לא בבת אחת, ולא ללא אמביוולנטיות.

ממש לא מתוך הכרח.

מתוך געגוע.

מתוך בחירה והכרה בחלקים האלה המתקיימים בי, התובעים גם את המקום שלהם.

 זה חלק ממני, שאמנם כבר לא תופס כמעט את כל המרחב. אבל מבקש גם אזור מחייה בתוכי.

 

אז הנה אני כאן.

השלמתי מעגל אחד בספירלה שאני צועדת ומועדת, מסתחררת ורוקדת בה.

 

כשהגיע הטלפון הראשון עם פניה לטיפול כאן לא היה לי רגע של ספק, שאת הדלת אני פותחת בלב שלם, בהתכוונות וקבלה.

שאני אפילו מחכה ורוצה להתיישב בחזרה בכורסא.

 

ואיך מחברים את הכל ביחד, את הקלילות והכובד, השטותניקיות והחשיבה הרצינית?  

שאלתי את יעלי.

" הרי עכשיו את הרבה יותר קרובה לעצמך, אז ברור שתהיי מטפלת  אפילו יותר טובה"

הרעש והשקט שעובר בגוף, כשברגע אחד הפאזל מתחבר, באמירה אחת של דרך אגב.  

אישה חכמה ורגישה יעלי הזו. היא גם מכירה את התוך שלי וגם עם יכולת קוסמית לסגור לי פינות חשובות בחיים.

 

אז השבתי לחייים חלקים שלמים שחיו בתוכי פעם כשעוד הכל היה פתוח ואפשרי והשנים, ההתכנסות לתוך מסלול אחד (מקצועי, מחייב, רציני) לא השאירו להם מקום ובד בבד גם בחרתי שוב, מחדש, להיות מטפלת. ממקום קצת אחר, בתקווה שעם יותר יצירתיות, משחקיות וחופש ופנימי .

 

וזה, בגדול, מה שקרה לי בשנה הזו, השנה בין ארבעים לארבעים ואחת, במרחב הזה, של העיר המסויימת הזו, של הריחוקיישן.

לא השתניתי.

פשוט נהייתי יותר קרובה לעצמי.

 

מאירה

חופשי זה לגמרי... מפחיד.

סין? ניו יורק. פסטיבל ראש השנה הסיני

   

״קלי קלות!״ חשבתי לי כשעלה הנושא החודשי לדיון והחלטנו לכתוב על שינויים שהמקום החדש מאפשר. ״זאת הרי ניו יורק, עיר ההזדמנויות בארץ האפשרויות! הו, ניו יורק! כמה שאת מאפשרת...״

 

ואז נתקעתי. בום. קיר. האם השתניתי בעקבות המעבר? וודאי ווודאי. האם זה קשור בהכרח לניו יורק? המממ... לא בטוח.

יצאתי למסע אל תוך תרבות אחרת, ונקלעתי למסע אל תוך עצמי. המעבר, ההסתגלות, וההתמצאות בתוך עצמי מחדש הן חלק בלתי נפרד מהרילוקיישן. האם זה חלק מהתפתחות אישית והתבגרות והיה קורה בכל מקום? אולי. אבל זה קרה, ועדיין קורה לי פה, בניו יורק; העיר שטומנת בחובה חוויות חדשות בכל פינה ומאפשרת מאפשרת מאפשרת... אבל מה?

 

פסטיבל מוזיקת רחוב מקרי בהחלט

פסטיבל בנות הים

 

להמציא את עצמי כל יום מחדש:

קצת לפני שעברתי לפה, חבר טוב אמר לי שהדבר שהוא הכי אוהב בניו יורק זה שאפאחד לא יודע מי את ולאפאחד לא אכפת. מה?! זה נשמע מזעזע, חשבתי לי. אבל עכשיו, כמעט שש שנים אחרי (טוב, אף פעם לא טענתי שאני מהירת תפישה במיוחד) אני מבינה את החופש שבאנונימיות והפתיחות שבגיוון שההמון כאן מאפשר.

כולם באים לניו יורק, מכל מקום, בכל צורה וגיל.

וכולם עסוקים בלהיות הכוכבים בסרט של עצמם, ככה שממש אין להם זמן או חשק להתעסק בעניינם של אחרים. לאפאחד לא אכפת מאיפה באת, איך את נראית, מה את לובשת, מה אכלת לארוחת בוקר, אם עשית רגליים או באיזה צבע השיער שלך. אם כולם מיוחדים, זה רק אומר שאפאחד לא מיוחד במיוחד, לא?

אז מצאתי את עצמי פתאום מוקפת באנשים ששופטים את עצמם והסביבה לפי סטנדרטים אחרים משהתרגלתי אליהם, ולאט לאט (אבל ממש לאט..) התחלתי מקלפת מעלי שכבות של ציפיות. הציפיות של ההורים, הציפיות של החברה, של החברים, הציפיות שלי להתאים לכל זה... ולאט ולאט (אפילו עוד יותר לאט..) התחלתי להשקיט את הקולות ששופטים אותי מבפנים ומספרים לי מה אני ׳אמורה׳ להיות ולהתחיל לבחון מחדש מי אני ומה אני באמת אוהבת.

 

 

להמציא את עצמי כל יום מחדש:

קצת לפני שעברתי לפה, חבר טוב אמר לי שהדבר שהוא הכי אוהב בניו יורק זה שאפאחד לא יודע מי את ולאפאחד לא אכפת. מה?! זה נשמע מזעזע, חשבתי לי. אבל עכשיו, כמעט שש שנים אחרי (טוב, אף פעם לא טענתי שאני מהירת תפישה במיוחד) אני מבינה את החופש שבאנונימיות והפתיחות שבגיוון שההמון כאן מאפשר.

כולם באים לניו יורק, מכל מקום, בכל צורה וגיל.

וכולם עסוקים בלהיות הכוכבים בסרט של עצמם, ככה שממש אין להם זמן או חשק להתעסק בעניינם של אחרים. לאפאחד לא אכפת מאיפה באת, איך את נראית, מה את לובשת, מה אכלת לארוחת בוקר, אם עשית רגליים או באיזה צבע השיער שלך. אם כולם מיוחדים, זה רק אומר שאפאחד לא מיוחד במיוחד, לא?

אז מצאתי את עצמי פתאום מוקפת באנשים ששופטים את עצמם והסביבה לפי סטנדרטים אחרים משהתרגלתי אליהם, ולאט לאט (אבל ממש לאט..) התחלתי מקלפת מעלי שכבות של ציפיות. הציפיות של ההורים, הציפיות של החברה, של החברים, הציפיות שלי להתאים לכל זה... ולאט ולאט (אפילו עוד יותר לאט..) התחלתי להשקיט את הקולות ששופטים אותי מבפנים ומספרים לי מה אני ׳אמורה׳ להיות ולהתחיל לבחון מחדש מי אני ומה אני באמת אוהבת.

 

פסק זמן.....

   

 

פוס משחק.

רגע נשימה. חופשי זה אולי לגמרי לבד, אבל לגמרי לבד זה... לבד. פתאום (אוקי, זה לא קרה כל כך מהר...) הבנתי שכל ההחלטות הן רק שלי, וגם כל ההשלכות. ואין רשת בטחון תומכת או מטילה ספק ואין מערכת חברתית שאפשר ללכת לפיה או להלחם בה ולהרגיש צודקת. לבד. תעשי מה שאת רוצה. אפאחד לא עוצר אותך, אבל גם אפאחד לא מעודד. רוצה? לכי תעשי. הכל תלוי אך ורק בך, אין תירוצים.

תעמדי על קצה הצוק ותקפצי. אולי תעופי, אולי לא.

זה מה שרציתי, לא?

אני כותבת את זה והלב שלי פועם בחוזקה.

אמאל׳ה, איזה פחד.

 

 אומץ לחיות את החלום:

"What is your dream? Everybody has a dream"

אז נכון שהשורה הזאת שפותחת את ׳אשה יפה׳  מכוונת להוליווד, אבל ניו יורק, הו, ניו יורק! כאן, אם יודעים איך לחפש, נמצאים המשאבים, המוטיבציה והתורה כולה. זה לא אומר שזה קל, או חלילה, פשוט. אבל לחפש, למצוא, להתנסות, ליפול, לבכות (והרבה) ואז לקום שוב ולבחון מחדש זה חלק בלתי נפרד מהעניין.

נשמע היגיוני ודי מובן מאליו,לא? כלומר, בתיאוריה.

 

אז עצרתי להסתכל מחדש על החלום שלי- הבמה.

שנה שעברה, כשסופסופ אזרתי אומץ והתחלתי לצאת לאודישנים, קיבלתי תפקיד בהצגת אוף-ברואדווי. עכשיו, היות ואני גם עובדת בסטארט אפ במשרה מלאה, דבר ראשון, נכנסתי לפאניקה. תתפלאו או לא לשמוע שגם תפקיד באוף-ברואדווי לא בהכרח משלם משכורת, אבל לו״ז החזרות תובעני כאילו אין חשבונות או שכר דירה בעולם.

אז פאניקה ומליון שאלות: איך אצליח גם וגם? אפשר בכלל גם וגם? כן, כן, המשחק זה איפה שהנשמה שלי פורחת וזאת התגשמות חלום, אבל תכל׳ס לקום ולעשות? לסכן את הקריירה הבטוחה שלי בהייטק שעבדתי עליה כל כך קשה? בלי גב כלכלי למיזעור נזקים? ומה אם זה לא יצליח? שאני (אני!) אהיה פחות מאשה חזקה, עצמאית כלכלית שלא תלויה באפאחד?

היפרונטילציה קלה ושיחה היסטרית עם אפרת שנתנה בי מבט אחד קשוח ואמרה: ״זה מה שאת באמת רוצה לעשות? Figure it out.״

נשימה עמוקה. ועוד אחת. ועוד אחת. ו...יאללה- שיחה כנה עם הבוסית ועוד שיחה כנה עם הבמאית ולא רק שהצלחתי לשלב את שניהם, גם רוב החבר׳ה מהעבודה הגיעו לפרימיירה (ואפילו קנו לי פרחים!).

ופתאום-אוויר. הלב מתרחב ורחובות העיר מתמלאים עננים של חלומות שאפשר אולי להגשים ומשהו קטן בתוכי קצת נרגע.

קל? זה לא. מפחיד? מאוד מאוד מאוד.

אבל למדתי. למדתי לעצור רגע או שניים ולהקשיב לעצמי; להבין מה מתאים לי או לא באותו רגע, מה חשוב לי ולמה ולמצוא את האומץ להעיז ולנסות.

מקסימום מישהו יגיד לי כן :)

 

לירון

לקחת פסק זמן ולהמשיך לחשוב

הנוף מהקומה ה-18, ביום טוב ומהצד המחמיא

קו ראשון לירקונים

קדימה, תזדרז! אימא מאחרת!

זה מה שצעקתי לנועם, שנייה לפני שהוא נמרח על המדרכה, 10 מטרים לפני הכניסה לגן.

"לא נורא, זה רק שפשופים", הרגעתי אותו.

רק בדרך, כשאני נוסעת ברכב חֶבְרָה לצריפין, אני מבינה שמשהו כאן לא תקין.

הבוקר התחיל כמו כל בוקר, הסטרס נמצא שם באוויר.

השכמה, מקלחת בזק, איפור, תקתוק הילד ואיך אפשר בלי קפה נייד, שנלגם בהפסקות ב-5 לוקיישנים שונים ברחבי הבית.

מבט חטוף על הנוף, מצפון-מערב ירקונים ומצפון-מזרח סגולה. הבנתם נכון, קו ראשון לבתי העלמין הכי שוקקים בארץ.

ואז, יורדים במעלית מהקומה ה-18 לחניון החשוך במינוס 1.

כדי לשמור על המקצב, אנחנו משייטים בין הכיכרות הפורחות שמלוות אותנו בדרך לגן.

הפרחים האלו יהיו הסימן היחידי לטבע, בתוך הנוף האורבני.

ככה זה כשחיים בעיר שהמִגְדָּלִים נותנים פייט למְגַדְּלִים.

.

לטיול יצאנו, אל חיק הטבע שבמרחק פסיעה

מחשבת מסלול מחדש

לפני שנה וחצי, עוד הייתי מנהלת מותג ניקול בקימברלי קלארק.

בפועל, עוד בורג בקורפורייט. בורג חלוד שלא ממש מצליח להתברג. חלק מצוות נשי, ופה אפסיק להרחיב.

לקח לי שנה להבין שאני לא ממש שייכת למכונה המשומנת הזאת. ועוד שנה כדי לצאת ממנה.

היום, מסתכלת אחורה, מנתחת מהלכים ומחפשת סימנים מטרימים והמספרים מתחברים לח"י.

אבל בימים ההם, היה ברור לי שמשהו בתוכי מת.  

אני של אז, לא עוצרת לשאול מה באמת עושה אותי מאושרת, לְמָה באמת בא לי לקום כל בוקר.

ואז כמו בפאזל שכל החלקים מתחברים בו לתמונה אחת, אנחנו מצפינים לכרכור. לכפר.

נכון, זה לא באמת צפון וגם לא בדיוק כפר, ולא באמת מנותק, אבל זה מה שיושב לנו בול על הבריף של החיים שלנו, כמשפחה, כמכלול.  

בוחרת לקחת את הזמן, כל בוקר מחדש. הפעם: בשדרת הברושים

עוצרת ומשתהה מול הכאן ועכשיו

כמו בעלילה של סרט, שמקבלת טוויסט, הורדתי הילוך ולמדתי לעצור ולהתבונן במובן מאליו, במה שעוטף אותנו. לעצור לרגע ולהעריך את כל הטוב הזה.

לקורס הצילום שלקחתי, חודש אחרי המעבר, הייתה תרומה עצומה לשינוי שחל בי.

בחרתי בטליה, אישה וצלמת מדהימה, שהכניסה אותנו לבית הנעים שלה, בית ותיק, עם רצפת פרקט אמיתי, חי ונושם ומרעיש, כזה שכבר חווה הרבה ביקורים.

מדיי שבוע, בימים שטופי שמש ובייחוד בימים של גשם, התאספנו 10 נשים מהאזור, הצעירה בת 25 והצעירה פחות, בת 65.  יחד למדנו לתעד את הרגע, את הכאן ועכשיו.

זה היה השיעור החשוב ביותר עבורי, גם כצלמת ולפני הכול, כבן אדם שמתפתח ונפתח.

בסדנה, למדנו להסתכל על קרני השמש ולזהות מאיפה מגיע האור.

למדנו לבחור מאיפה אנחנו רוצות שיגיע אותו האור, ולפי זה לשנות את המיקום שלנו. בכל זאת, לשנות את מקור האור הטבעי, באותו רגע נתון, זה כבר לא בידיים שלנו.

למדנו להשתהות מול האובייקט שבחרנו, ואז לסרוק את הפריים שלו, לבחור איפה אנחנו רוצות לשים את הפוקוס, לבחור איזה צבע מתאים לתמונה, בצילום קוראים לזה white balance ורק אז לעצור נשימה ולצלם.

אפשר להגיד שזו רק טכניקה, אבל מבחינתי, הקורס הזה הוא נקודת מפנה.

כבר אחרי המפגש הראשון, ההליכה בשבילי קיבוץ משמרות כבר לא הייתה אותו הדבר. אימצתי את גישת הכאן ועכשיו, למדתי להסתכל על המציאות כמו הייתה תמונה שאני אוצרת.

כך שמצאתי אותנו צועדים בתוך שדרת הברושים, מורידים את הקצב, כבר לא מאיצה ולא מלחיצה ובטח לא נלחצת שלא אגיע בזמן לישיבת הבוקר.

היום, אני כל כך שמחה שאני כבר לא גוררת ילדים על האספלט.

מסיבת גרפיטי במתחם הידית בכרכור

בוחרת לבחור כל יום מחדש

הכול סב סביב הבחירה.  

נכון, זה נשמע ניו אייג'י, אבל אתם יודעים מה? מה זה לא אכפת לי.

זה גם חלק מאפקט המעבר ומהרוח הפרדס-חנאית, שגם איתה אני סבבה.

שנה וחצי אני חיה את הבחירה שלי.

חצי שנה של סידור המחשבות והכנת התשתית. ושנה של פיתוח עסקי, לעסק שלי.

לקוחות קבועים, לקוחות חדשים, לקוחות של מפגש אחד וגם לקוחות עוזבים.

כל יום לומדת דברים חדשים, פוגשת אנשים מרתקים, שלפעמים לא ברור מה תניב הפגישה, אבל זה כל הקסם.

היעדים משתנים, כבר לא תכנית עבודה שנתית מסודרת עם חלוקה לרבעונים ויעדים קשוחים שמציגים בכנס מפונפן.

נכון, לא הכול קסום, אין יום שאנחנו יודעים כמה כסף יכנס בסוף החודש. ובטח לא בעוד חודשיים.

אבל אתם יודעים מה?

זה לא מנהל אותי. הפחד לא משתק, הוא רק מתמרץ לעשות עוד, לשנות, לטעות, לטעום ולצמוח.

הרבה פעמים, אין לי מושג איך יראה השבוע שלי, את מי אפגוש ולמי אעזור לטפס עוד מדרגה בעסק.

מוסיפה מוצרים, מורידה אחרים, מבינה מה נכון לי ובעיקר מבינה מה לא נכון לי.

מתחברת ומתנתקת, כמו שאני יודעת לעשות הכי טוב. אבל וואלה, ככה שרדתי עד היום, אז כנראה שזה עובד לי.

ובוחרת. בוחרת כל יום מחדש, לקחת את הזמן בבוקר, לא ממהרת לשום מקום.

בוחרת לעבוד גם בלילה, וגם זה בסדר גמור. טוב, תלוי את מי שואלים.

בוחרת לחפש הזדמנויות בכל אינטראקציה אין כבר הפרדה בין עבודה לחיים וההיפך.

גיליתי ש-play date הוא הזדמנות מעולה לפיתוח עסקי. בעיקר עם אבא של, פחות עם אמא של, אבל זה כבר לפעם אחרת.

היום, בהסתכלות של שנה וחצי אחורה, המעבר עצמו וכל מה שבנינו סביבו ביחד, מורכב מאוסף של בחירות שעושות אותי הרבה יותר מאושרת ונאמנה לעצמי.

בחירה שחלק גדול ממנה, קשור לירידה מקומה 18 ולהתקרקעות בדירה עם גינה, קרובים לאדמה, לטבע ולפשטות היחסית, שהכפר מאפשר.

מזוודה
  • Instagram Social Icon