גליון נובמבר

סתיו

עליסה

missgeret

גיליון החודש עוסק בסתיו,  עונת המעבר.  לכן בחרנו לתת לו מקום משלו, כי הרי אנחנו עוסקות ב"רילוקיישן" ובשינויים.

בישראל יש תלונה רווחת (מודה שגם אני לעיתים סיננתי אותה). שאין באמת סתיו. התלונה קשורה לזה שהסתיו הוא למעשה קיץ, רק יותר דוחה, כי יש גם חמסינים,  ואז ביום אחד העונה משתנה, כמו הטמפרמנט הישראלי הסטריאוטיפי , לחורף סוער שמלווה בהצפות המסורתיות. יש איזו תחושה כללית שה"סתיו" הזה הבטיח משהו (אולי עלים צהובים או צעיפים?) והוא לא מקיים את הבטחתו, החצוף. 

ברוב המקומות בעולם ובוודאות בקופנהגן, ברצלונה ניו יורק והלסינקי, הסתיו מתנהג כמו שצריך, כלומר מקיים את ההבטחה ומאוד מובחן משלוש העונות האחרות.  מובטחות במהלך החודש תמונות ממש יפות עם הרבה צבעי צהוב- כתום-אדום. 

עד הרילוקיישן שלי להלסינקי לא חשבתי עד כמה בישראל לחילופי העונות אין השפעה ממשית על החיים (יודעת שחלק מכם יטענו שליולי אוגוסט יש השפעה מהותית).  כיום אני חיה במקום שבו העונות מכתיבות את הלבוש (ראו תמונה) ,ההתנהלות היום יומית (אנחנו יוצאים בבוקר מהבית בחושך) ואפילו את אופי האנשים, כמו שטל מתארת בפוסט שלה. 

בחודש הקרוב כל הכותבות יתארו את הסתיו שלהן.  אצל מאירה הוא מלווה במתקפת פמפקינס, אצל מירי בהמון גשם ואצל לירון, במעבר, רילוקיישן לדירה חדשה. 

טל

לחיות בתוך

תמונה אימפרסיוניסטית

חלק א'

כשהייתי נערה, הייתי מספיק חננה כדי להחליט שאפילו אם זה לא מקצוע של המגמה שלי, אני ממש חייבת לעשות בגרות גם בתולדות האמנות (הנושא היחיד שעניין אותי אז, חוץ מהצופים וקלטות פיראטיות של לד זפלין).

כך יצא שרק דורית ואני (מכל השכבה!), נשארנו יום בשבוע עד ארבע, עם המורה דרורה הגמלאית, שהכינה אותנו לבגרות. זה המקצוע היחיד שאהבתי באמת, והיחידי שמשהו ממנו נשאר בי עד היום.

כמתבגרת אהבתי את האימפרסיוניסטים הצרפתים, ש"גילו לראשונה את השתנות הנוף בעקבות שינויי האור ותפסו זאת בתמונותיהם" (ציטוט של דרורה). עשרים שנה בערך לא חשבתי על המשפט הזה, אבל מאז שהגעתי לפה הוא מהדהד בתוכי כמעט מידי יום כשאני מביטה החוצה

לפוסט המלא של טל

מאירה

עונת הפאמפקין

במקום לקפוץ מהמיטה בחמש וחצי- שש ולצאת לקראת השמש, אני מושכת עוד דקה ועוד דקה מתחת לפוך, מביטה בשמים האפרוריים שמבעד לחלון ובאור החיוור שמתחיל להסתנן לחדר מאוחר מהרגיל. 

סתיו. מאווררת את מעיל הצמר, ולובשת טי-שירט מתחתיו. השבועות הקרובים יהיו אתגר מלבושים: אני אזיע תוך כדי התלבשות כי בבית חם מדי,  אני אצא מהבית לרחוב ויהיה לי קר מדי, אני אגיע לרכבת ויהיה לי שוב חם, אני אשב במשרד עם מפזר חום (בגלל שיפעילו את המזגן על הכי קר כדי לווסת את החימום המרכזי) ואצא החוצה עם חולצה קצרה כי שמש. היום יתחיל ב-8 מעלות ואולי יגיע ל-17, מחר יהיו 25, אולי שלושים (צלזיוס, כן?), כאילו נכנסת העיר למתקפת הורמונים של גיל מעבר שבסופו היא תתכנס לתוך מעיל גדול ותתכרבל כל החורף להתבוננות פנימית כזו של התבגרות. 
(הפתרון הוא כמובן: שכבות, גבירותי, שכבות).

 

לפוסט המלא של מאירה

מירי

קצר או ארוך

איזה כיף ללכת על שמיכת עלים יבשים

פרץ מים אדיר שוטף את הרחובות, עלי שלכת שטים במורד המדרכות, העלים בצמרות העצים בוהקים בירוק רענן. רוח חזקה מעיפה כל מה שנקרה בדרכה, ועוד עלים יבשים ניתקים מן העץ ומוצאים את דרכם לאדמה.

 

סתיו בברצלונה; היום סוער וקודר, ומחר תפציע השמש. שמיים תכולים יחייכו אליי בינות לעננים ולא יהיה כל זכר לעשרות המילימטרים שירדו כאן אמש, בשל השיפועים החדים ברחובות השכונה וניקוז מוצלח. רק המדרכות הספוגות עלי שלכת רטובים ירמזו על הסערה שהתחוללה כאן; כעת הם יידבקו לנעליים של עוברי אורח תמימים בדרכם לעבודה ולבית הספר, ועובדי מחלקת הגינון יתקשו לפנותם מן המדרכות. בני הקטן, שמשתוקק לקפץ בשלוליות, לא ימצא אותן בסביבה. אני אחייך; עכשיו אוכל לעקור את העשבים השוטים בגינה ביתר קלות, אחרי שבועות יבשים וקיץ חם במיוחד. 

לפוסט המלא של מירי

לירון

עונת המעבר

ארוחת ערב בצל הארגזים. עוד מעט עוברים. ממש, עוד מעט

בקורס כתיבה שיווקית, גלית למדה אותנו, שאתה יודע שיש לך סיפור ביד, אם אתה מספר אותו לעוד 2-3 אנשים.

אז תשמעו סיפור.

דירת מעבר

מכירים את הביטוי "דברו איתי אחרי החגים", שמגיע ככה בין יולי לאוגוסט?

אז נתחיל מהסוף, "אחרי החגים" שלי עדיין לא הגיע. השגרה שלנו רחוקה מלהיות שגורה, אף על פי שאנחנו כבר גרים שבועיים בבית שכל כך ציפינו לו, רק שזה קרה 3 חודשים אחרי התכנון.

כשעברנו לדירת המעבר, באוגוסט לפני שנה, ידענו שאנחנו באים רק לשנה. קיווינו שניכנס לבית החדש בדיוק בתאריך המסירה שמופיע בחוזה, וזה אומר בסוף יולי.

היינו כל כך אופטימיים, כשדמיינו איך אנחנו מארחים בערב ראש השנה את המשפחה סביב שולחן האוכל, זה שכבר שנה נמצא ברילוקיישן במחסן. במנעד התחושות, היינו גם בסטרס, כשחשבנו שנעבור בדיוק בשבועיים של סוף אוגוסט, כשאין מסגרות. טיפ קטן, מיותר לדמיין את הסטרס שיגיע, אם הוא עדיין לא ממשי.

תאריך היציאה המקורי מהדירה היה אמצע אוגוסט, בדיוק שנה מהיום שנכנסו אליה. ואז זה היכה בנו, הבנו שאין מצב שנקבל מפתח, אז הארכנו את החוזה לתחילת ספטמבר ואז לאמצע ובסוף סגרנו על תחילת אוקטובר. כי גם להארכות יש סוף, בסוף יש שוכרים חדשים בצד השני.

מדיניות ביטולים

כמו בכל מדרג, גם כאן יש כמה מחירים ששילמנו. נכון, הם לא מחירים של חיים ומוות, אבל בסוף אוגוסט ובחגים כשאין מסגרות, הכול הופך להיות יותר דרמתי. 

אחד הוויתורים, ואולי זה ישמע כמו אוי אוי אוי (עוד משתמשים בזה בכלל?), הייתה חופשת הקיץ בחו"ל, שלא סגרנו כי היה ברור לנו שנהיה קבורים בין ארגזים שמחכים לפריקה. ובחגים, כשתכננו לרדת לאילת, היא נשארה בגדר תכנון. וזה כי חשבנו שגם בזמן הזה בדיוק נפרוק ארגזים. מסתבר שככה זה כשהתכניות והמציאות לא נפגשות.  

מי שהגיע עד כאן בטח יגיד שאני מפונקת. כי לא לכל זוג צעיר (טוב, יחסית צעיר) בישראל יש בכלל אפשרות לקנות בית. וגם לא כולם טסים לחו"ל ובטוח יש כאלו שגם לא יורדים למלון באילת.

כן, אני לגמרי מבינה איזו זכות זו לקנות בית. אבל עדיין ברגעים הקטנים של היום, בחלקת האלוהימה שלך, כשאת נמצאת במצב של אי ודאות, את בטוחה שהמציאות שלך הכי מורכבת בעולם.

יוון אשתקד. חופשה שכן יצאה לפועל

מחצינה את החיובית שבי על גבי יצירת אמנות ברחובות ברלין

חשיבה חיובית ויצירתית

אז איך בכל זאת הופכים את הלימון ללימונדה?

מצאתי שתרגול חשיבה חיובית ויצירתית עזרו לנו מאוד.

ולמה אני מתכוונת?

בין דירת המעבר לבית החדש, ארזנו מזוודות והיגרנו לחודש לזיכרון יעקב, לבית של ההורים של אסף. 20 דקות נסיעה לכרכור (לגנים), כשהכבישים פתוחים. ו-45 דקות בבוקר רגיל, כשמצב הכבישים זהה לבוקר סטנדרטי באיילון. אגב, אחת הסיבות שהיגרנו לכפר, כדי להימנע מהם.

את פקקי הבוקר, לא הצלחנו לנצח, לא משנה מאיזו דרך ניסינו להגיע לגנים, לא משנה כמה התחכמתי (כן הפעם זאת אני, לא הילדים) עם WAZE. למרות שממש ניסיתי להוכיח אותו, עדיין הגענו באיחור.

מדיי בוקר, בדרך הלוך, לימדתי את הילדים לנשום עמוק, כמו ביוגה. חפרתי להם על חשיבה חיובית וניסיתי בכל כוחותיי, למצוא את היופי שבעבודת הטרקטורים שמשטיחים את הקרקע, לקראת בניית גורדי שחקים חדשים. הכי "פסטורלי" שיש. שזו אגב "ה"סיבה שבגינה ברחנו מקומה 18 בפ"ת.  

במהלך חודש הגלות שלנו בזיכרון, איתן למד לחפש את הרכבת בכל מעבר דרך בנימינה, הוא ממש תלה את אושרו בזה שנזכה (או לא נזכה) לראות אותה על הפסים. אין ספק, שמישהו מאתנו הפנים את השיעור בחשיבה חיובית.

שיחקנו במשחק הקבוע שלנו, אופטימי-פסימי, כשהיינו צריכים לנבא ביחד, האם אימא תגיע או לא תגיע לרכבת בשעה היעודה. נועם ואיתן, בחזית אחת, תמיד בוחרים להיות בצד האופטימי ומשאירים לי את הפסימי. אגב, אנחנו משחקים את המשחק הזה, לצורך הפנמת ההפכים, כשאנחנו מחפשים חנייה. תנסו ותראו כמה מהר הם מפנימים אותם.

ובא לציון גואל

באמצע אוקטובר, עם כאוס מוחלט במה שתיכף נקרא לו בית, קיבלנו את המפתח המיוחל. אחרי שבוע נכנסנו לגור בו, עם המינימום הנחוץ. החלטנו שמזרונים ומקלחת אחת זה מספיק. שבועיים שאנחנו כבר כאן ועדיין בלי כיורים בחדרי הרחצה, בלי אינטרנט, בלי ארון בגדים ובלי מראות. בטוחה שיש עוד בלי, אבל הבנתם את הפואנטה.

הנוף מהמרפסת או במילים אחרות, הסיבה שבזכותה עברנו לכרכור

אבל, וזה אבל גדול, יש בית.

ויש חשיבה חיובית וחשיבה יצירתית. מתוך האין, את רחיצת השיניים העתקנו לאמבטיה של הילדים, שם אנחנו גם שוטפים ידיים. בזכות אותה הפרעה, נועם למשל הבין, שהוא משתקף בכפתורי ההדחה של השירותים שמחליפים את המראה, בזמן שהוא מצחצח שיניים. בעוד אימא שלו למדה להתאפר דרך ההשתקפות בראש המקלחת, מה שפחות היה אפקטיבי, אבל היי לפחות ניסיתי.

תמונת מצב מיום הכניסה לבית. הכי שאריות של חיים

מזוודה
  • Instagram Social Icon