גליון דצמבר

געגועים

עליסה

missgeret

געגועים , נושא החודש , נושא מאד מורכב וכמובן מאד משמעותי ברילוקיישן ולא סתם מגיע אחרי הגיליון הקודם שעסק בסתיו ובמעבר.  

בקבוצת הווטאסאפ שלנו דנו בנושא החודש, בגעגועים. מה מעורר געגוע ומה ממש לא וגם ביסורי המצפון שמלווים את התחושה שאולי אני לא כל כך מתגעגעת, כי סופ"ש של יומיים זה די נחמד.

כל אחת מאיתנו תקפה את נושא הגעגועים ממקום אחר לגמרי, כמו שתראו במהלך החודש (מזכירה לכם שכל שבוע מתפרסם פוסט של מישהי מהכותבות ורק בסוף דצמבר יהיה הגיליון השלם).

לפני שאני עברתי לפינלנד אמרתי שאחת הסיבות למעבר היא שבא לי קצת להתגעגע ל"שם". אצלי ההחלטה למעבר באה הרבה בעקבות תחושה של רצון לשינוי, צורך להתרחק מכל מיני דברים שהפריעו לי בחיים בישראל. אז כמו שחווה שרה בחוכמה וכישרון אכן "היאוש נעשה יותר נוח" , אבל מצד שני אני עדיין בשלב הביניים שהלסינקי היא עדיין לא בדיוק בית. לפעמים אני ממש מתגעגעת לתל אביב, שהייתה הבית בעשר השנים האחרונות. בכל זאת, עם כל הכבוד להלסינקי, תל אביב היא לא. אז יש לנו במטבח תמונה של תל אביב שיועד צילם (ברמת החייל) ואנחנו מקפידים למלא את הארון בבמבה ושקדי מרק. 

.

ופתאום אני גם מתגעגעת לקבוצה שלנו שפגשתי פעם ראשונה לפני שבוע (חוץ ממירי שתצטרף בפעם הבאה) ושעכשיו אני אפילו אוהבת יותר ממקודם. 

 

מירי

באתי הביתה

שקיעה ממרפסת ביתנו

שקיעה ממרפסת ביתנו

שלג, כל מילה מיותרת

מתחת לסלע צומחת רקפת, חורף במעלה החמישה

מטע רימונים בשדות הקיבוץ

כמה חודשים לאחר מכן

ב־16 באוגוסט נחתנו בנתב"ג וההתרגשות פשטה בכל גופי לקראת המפגש הקרב עם ההולך על ארבע. שלא כמו בני משפחה יקרים, שלג אינו מפתיע אותנו בביקורים בברצלונה, וממתין בסבלנות לחופשות שלנו בארץ.

 

בשעת בין ערביים ביום שאחרי הנחיתה, ישבתי על רצפת המטבח הקרירה. קיץ. קרני שמש אחרונות צבעו את הרי יהודה ואת יערות האורנים, לפני שהשמש שקעה בים שלא רואים מכאן והשמיים התמלאו גוונים. שלג נח לידי, שרוע על הרצפה, והתמכר לליטופיי. יכולתי לשבת לידו עוד שעות, אבל ארוחת ערב משפחתית ראשונה בהרכב מלא ציפתה לנו במרחק הליכה.

 

לקראת לילה, אחרי ששככה המולת המפגש, ישבתי בסלון וכוס תה בידי. בכל חדרי הבית עמדו רהיטים חדשים לצד ארונות ומדפים שלנו, אבל את הנוף שנכנס הביתה מן החלונות אנחנו בחרנו ואנחנו שתלנו. התחושה הראשונית של כמה מוזר יהיה לשוטט בבית שלנו, לא שלנו, התפוגגה מהר יותר משחשבתי. כבר בערב הראשון הרגשתי בנוח, וניצת געגוע לזיכרונות שהקירות אוגרים בתוכם.

השכם בבוקר בצבצו קרני השמש מבעד לחרכי התריס ושטפו את חדר השינה באור. אושר. יצאתי לטיול עם שלג בשבילי הקיבוץ וביער, באור מלא. רק כשהשקפתי בדרך על היישוב הערבי מעבר לגדר הקיבוץ, רמס הפחד את הגעגוע. בשובי עדיין שרר שקט. התיישבתי על נדנדת העץ שקבעו השוכרים שלנו על הדק בחזית הבית. לגמתי לואיזה, נשמתי אוויר פסגות וחלמתי בהקיץ. אוגוסט, ונעים כל כך בשעות הבוקר. בגינה המשיכו העצים את מלאכתם. עץ הפומלה שצמח לאיטו בשנים שגרנו בבית, תפס קצת גובה, ענפי עץ הליים קרסו כמעט ממשא כבד של פירות.

לפני שלוש שנים לא יכולתי לדמיין את החיים מחוץ לישראל; "בין שנה לשלוש," הודעתי לכל מי ששאל. כמעט שנתיים וחצי חלפו מאז שנסענו, והיום איני מצליחה לדמיין את הדרך חזרה, אבל בחופשות בישראל, אפילו בלי בית משלי , אני מרגישה שחזרתי הביתה. .

­­­­­­­­­

– "איפה אתם בין ה־17 ל־27 באוגוסט?" זהרו המילים ביום אביב נעים בהודעת ווטסאפ בטלפון שלי. – "אתם נוסעים לחופשה?" שאלתי את השוכר שלנו, וכבר ידעתי את התשובה. חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניי ואיש לא ראה את הסערה המשתוללת בפנים. עשרה ימים עם שלג, כלבנו האהוב, בבית שלנו. עשרה ימים של שיטוטים בין חדרים מוכרים, טיולי בוקר ותחושה טובה של בית. הלב התרחב והתכווץ. געגוע. גם הידיעה שנשהה בארץ עד אמצע ספטמבר, לכבוד חתונה משמחת, לא השפיעה על החלטתנו.

"כן," כתבתי במהירות הבזק, "אנחנו באים!"

זה אחר זה התעוררו הילדים. ראשון עלה על אופניו הישנים בני הבכור. אומנם קטנים עליו וקצת חלודים, אבל הוא רכב עליהם בכל זאת, נסע להשיג אופניים הולמים לגודלו. מצא בקלות וחזר מאושר. האמצעית עלתה עכשיו על האופניים שבדיוק התאימו לגודלה, ורכבה בעקבותיו במעלה הרחוב, עד שהם נעלמו מטווח הראייה שלי. הקלות והפשטות המסו את ליבי, וסילקתי מראשי כל חשש שהתגנב. אחרי כמה דקות הגיעו הילדים לבית סבתם ומשם המשיכו להסתובב ושוטטו בין בתים של קרובי משפחה וחברים. יצאו ונכנסו בלי ליווי, בטוחים בעצמם. רק העליות והירידות במעלה ההר גרמו להם להאט את הקצב.

 

 

אחר הצהריים שקעתי על הספה בסלון. הנוף הנפרש מולי מבעד לחלונות הגדולים – מוכר, נעים ומשמח. מהר מאוד מצאתי את עצמי על הרצפה, לצד שלג. מביטה במטבח רחב הידיים בבית שבחרנו בו כל פיסת חומר. מבט חטוף ששלחתי לעבר המדרגות הכריע את הכף.

עליתי נרגשת במעלה המדרגות לעליית הגג, העמוסה לעייפה בארגזים, ברהיטים ובזיכרונות. שם הכול שלנו, הבלגן הטמון בקופסאות חתומות, הכורסאות שאהבתי במיוחד, עבודות הילדים מן הגנים הגודשות את המגירות. מאות ספרים מיותמים שמחו להתאוורר בשעה שתרתי בקדחתנות אחר כמה מהם. הגדול עלה בעקבותיי נלהב והתרגש מכל גילוי. מסוק שנשכח במעבר, פנס מיוחד, משקפת. עוד חפצים הועלו מתהום הנשייה והושמו בארגזים מיוחדים המיועדים לצאת למסע לברצלונה. ידענו שאין די מקום לכולם במזוודות ונצטרך לבחור.

הקטן עלה גם הוא למקום מוכר, לא מוכר. שוטט שמח בלי לדעת לאן.

בן שנה ושמונה חודשים היה כשעלינו על המטוס, ובקיץ בארץ חסרו לו ארבעה חודשים לחגיגת ארבע. כבר יותר שנים הוא חי בברצלונה, ואלה החיים שממלאים את זיכרונותיו. רק העברית השגורה בפיו – מעידה על מוצאו.

רגעי אושר קטנים בנו את החופשה שלי בארץ, והפסיפס אינו שלם בלי החיבוקים החמים של אימי והשיחות איתה פנים אל פנים. בלי התבשילים שלה, הפינוקים של אבי והסלט הכי טעים בעולם. בלי ארוחות ליל שבת סביב שולחן הומה בני משפחה אהובים. ובלי הניצוץ בעיניים של הקטן כשדיבר עברית רהוטה וכולם סביבו הבינו.

קשר ישן חדש נרקם בין הילדים לבני הדודים והלב התרחב לרגע. שיחות הטלפון עם אחותי ועם אחי הפכו למפגשים אינטימיים וגרמו לי לחייך ולדמוע. הזמן שטס בפגישות עם חברים ותיקים, כשהמרחק הפיזי נשכח לרגע, השרה עליי חמימות.

אפילו הסידורים, הכרוכים לרוב באי־נוחות, מעוררים בי מרחוק געגוע. אחרי סוף שבוע רגוע, גדוש בבני משפחה אהובים, יצאתי להשלים כמה משימות. בדרך התנגנה מוזיקה עברית משמחת, ושרתי את המילים המוכרות. שום קול לא קטע את השירים כשהורה לי לאן לפנות. שמחתי לנטוש לזמן מה את ה־Waze ולנווט בעצמי. בברצלונה איני מעיזה לצאת מן הבית בלעדיו. אבל יותר מתחושת המסוגלות מילאה אותי תחושת הקלה בהגיעי לרופא. השיחה בינינו קלחה בטבעיות ולא נדרשתי לשנן שאלות ומשפטים בעל פה. גם עם המוכרת בחנות התייעצתי בנחת ובלי מאמץ. אנחת רווחה.

 

יום רדף יום, ודאגתי למלא את המאגרים במנות גדושות של עברית, של הרגשת ביטחון ושל רגעי חסד ­– עם משפחה אהובה, עם חברים קרובים ועם כלב אחד יחיד ומיוחד. לביתי החדש, לעיר היפה שלנו שהופכת מוכרת יותר ויותר מיום ליום, שבתי בשמחה, ועל חולצתי שערות לבנות, מזכרת מכלב שעיר, גדול וחסר.

 

טל

חסרה

הן הציצו אלי משולי הדרך.

זרוקות, שמוטות, אבודות. לעתים מושיטות את כפן, כאילו מסמנות לי להרים אותן. לעתים מסוגרות כמו איבדו תקווה. לעתים הן כבר היו מתות לגמרי, דרוסות או כמו שהתגלגלו על הכביש ימים רבים. פעמים אחרות עוד ראיתי את האוויר בתוכן, מסמנות את החיים שחיו בהן עד לפני רגע. לפעמים היה נראה שמישהו כבר מצא אותן, שיפר את המנח שלהן, נתן להן כבוד אחרון והציב אותן על איזו במה קטנה, לשיפור קוסמטי כדי שאולי, אולי עוד תמצאנה.

כפפות אבודות בשולי הכביש.

1/1

מתחילת החורף מצאתי את עצמי נמשכת אליהן, הוגה בהן סיפורים. של מי הן? מתי הן אבדו? מתי התגלה האובדן ואיך נראה המשך היום של אדם עם כפפה אחת על אופניים?

עוצרת, מצלמת. אם מישהו מביט, בטח חושב לעצמו איזו אישה משונה עוצרת בשולי הדרך ומצלמת כפפה שאינה שייכת לאיש, כמו היתה פרח נדיר או עלה של שלכת.

אבל חורף עכשיו, אין עלים ואין פרחים, אז את מה נשאר לצלם?

ועם מה ומי בדיוק את מזדהה, אישה משונה?

חורף שלם מצאתי את עצמי עסוקה בהן. אפילו קיבצתי את כולן בתיקייה נפרדת,פרטית ושיפצתי בסנפסיד.ברגעים של שעמום עיינתי בהן ביני לביני, כמעט בהחבא..

הן עוררו בי כאב. המחשבה על הקור המכה ביד העירומה, החסרה ובעיקר ההשמטות והאובדן צרבו בתוכי וכאב הגעגוע קיבל לרגע צורה.

חורף.

פנים רבות לו.

קור, שקט, חושך.  את כולם הרגשתי הכי חזק שאפשר, אבל בעיקר התגעגעתי- לתחושה של הבית, לחיבוק קרוב, לביחד שהשארתי מאחור.

 ואולי יותר מהכל, התגעגעתי אליה. זו הגדולה והאדומה שעולה ועולה.

הי, למה את לא עולה?

שמשששששש את חסרהההההההה

כמו נבואה שמגשימה את עצמה,  "Here comes the sun"  מלווה אותי כבר עשור, כצילצול שעובר ממכשיר למכשיר (האיש שלי יעיד על שעות ארוכות שבילה בנסיון לפענח כל פעם מחדש איך לפתור את זה טכנולוגית). השנה המלים, שהיו עד עכשיו רק אלגוריה לתפילה הפנימית שאני נושאת עמי, הפכו קונקרטיות, צרבו בי עם כל צלצול והעלו בי תהיות פילוסופיות/דכאוניות.

האם היא תשוב עוד לזרוח?

עולה בתשע ושוקעת כבר בשלוש, ולפעמים אפילו לא מבצבצת (חלילה מלהשתמש ב'זורחת') . ככל שהימים מתקצרים היא הופכת לזכרון רחוק של משהו שפעם ידעתי איך הוא מרגיש. ועכשיו יש רק אפור עכור בשמיים. כמו נרקומנית אני מזהה אותה בכל התמונות שנשלחות אליי מהארץ.

ואצלי היא חסרה,  פיזית, בגוף.

ולא רק אני.

כמו העצים המשנים צבעים, גם בני האדם פה השתנו לי בחורף.

הקיץ הסקנדינבי ליבלב בשלל הדפסים ובלונד שזוף של נעורים הציף את העיר.

בחורף כולם עוטים שכבות, שחורות בעיקר, כאלה שעוטפות כל פיסת עור מבצבצת.

כמו השמש החסרה, גם החיוך שלהם נעלם והם ממהרים ממקום למקום, ממעטים בקשר עין.

אולי בגלל זה מצאתי את עצמי מתקשרת עם כפפות ברחוב?

אבל,גם כאן יש אבל .

כי בתוך הבתים, או בחנויות ובתי הקפה, שמאמצע נובמבר כבר מתקשטים באורות לקראת כריסמס, יש הוגה. אותה אווירה  דנית מפורסמת (Hygge)- אווירת התכרבלות נעימה שאין לה מלה בעברית.

אווירה שמייצרים אותה לרוב  אור קלוש (בעיקר של נרות), כריות פרוותיות, שמיכות צמריות וכוס יין חם, כזה שמחמם את הידיים ואפשר להסיר את הכפפות ובעיקר- הרבה יחד.

או אז, כשמתקלפים מכל השכבות ליד התנור, והצבעוניות של הבגדים יוצאת החוצה,

גם חוזר החיוך והחמימות ותחושה של שותפות גורל מצליחה קצת לחמם את הלב.

ומאחורי הטרוניות על מזג האוויר, אני יכולה לזהות בהם, בוויקינגים,  גם משהו קצת אחר.

אולי קבלה?

הם למודי הניסיון, יודעים שהחורף באמת חולף, ושיש לו יופי ואופי משל עצמו.

לא צריך לנסות להאיר אותו בפלורסצנטים ענקיים, אלא פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

והם בעיקר מבינים שבזכותו גם הקיץ כאן כה ירוק ומרהיב ביופיו, ומוקירים לו על כך תודה. 

וחוץ מזה יש להם כנראה גם סטוקים של כפפות.

אז לכבוד הווינטר הזה, שכבר מזמן הגיע, החלטנו (האיש ואני,שלמרות, שהגנים של שנינו ביחד חולשים על שלוש יבשות לפחות, דווקא דם וויקינגי אינו זורם לנו בעורקים)  שננסה  להיות קצת קצת דנים. נפסיק  להלחם בחורף, לרטון עליו, לשנוא אותו, ולספור את החודשים עד שיחלוף. נלמד לאהוב אותו. או כמו שאומרים כאן: "נאמברייס" אותו.

לצורך כך, נתחמש בוויטמין די ונרות, כדי לייצר גם אצלינו קצת הוגה. נזמין חברים (הרי הבנות של מסוודה הגיעו והיה שווה לחכות, נלך לישון כמו דובים בשמונה בערב (כי זה מרגיש כמו חצות), נשחק משחקי קופסא,  ננסה לייצר הרבה יחד משמעותי ונעים.

 

וכמובן, נקנה המון המון כפפות.

מתרחצת בשמש חורף נדירה

 

מאירה

כמעט פגישה וגעגוע

מתעוררת לשתיים שלוש הודעות ראשונות...

אחיות. מתגעגעת.

מתארגנת לפגישה

״אז...מפגש פסגה בקופנהאגן?״

הטלפון שלי הבהב עם הודעה חדשה מבנות הבלוג.

כן...הבלוג. חמש נשים שלא פגשתי, חופרות זו לזו בוואטצאפ על בסיס יומיומי. מה שהן לא ידעו זה שההודעה הזאת פגשה אותי בעיצומו של יום במשרד, בו אני מנסה להתרכז במסך שמולי ולא לחשוב עליו, ולא לדמוע.

פרידות. איזה כיף זה, אה?

אחד הדברים שיותר קשים לי ברילוקיישן זה לעבור פרידה, לסיים קשר. כלומר, כן, זה לא נעים וקשה גם בארץ, אבל כאן, למרות שאחרי חמש (אמאל׳ה, תכף שש!) שנים, אני מרגישה די בנוח, ולמרות יש לי חברים וחברות של יותר מערב אחד שאפשר לדבר איתם, ואפילו שהפרידה הספציפית הזאת חיזקה כמה חברויות וגם התחילה כמה חדשות, משהו חסר.

אולי כי כמוני, כולם עסוקים ועמוסים בחייהם, אולי כי פתאום הוא יותר מורגש, החוסר הזה של אי אפשר לעזוב רגע הכל ולקפוץ להתפנק אצל אבאמא אפילו לאיזו שעה, ואי אפשר להתקשר לאחת האחיות שלי ולדעת שתהייה מי שתישן איתי כפיות, או אפילו ליפול באופן לא מאוד צפוי על איזה חבר/ה וסתם להתנחל להם על הספה בסלון...

אני אוהבת את הארץ, וכיף לי לבקר. אבל עם כמה שקשה להודות, אין הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם או חסרים לי ביום יום. תכלס, אם להיות רווקה אחרי 35 איפה-שהוא, אז במנהטן; אפאחד לא יושב לך על הוריד, או מנסה לשדך לך מישהו על סמך העובדה ששניכם נושמים חמצן וחיים על פני כדוה״א, יש המון מה לעשות ומלא אנשים לפגוש עם כל מיני תחומי עניין, בלי שכל שניה מישהו ירים גבה וישאל ׳נו, מה עם ילדים?׳ או ׳למה את לא עושה לבד? את תהיי אמא נהדרת׳...למעשה, אפאחד אפילו לא יעלה את הנושא או יחשוב שזה עניינו או עניין בכלל. את יכולה לנהל שיחות ארוכות על פילוסופיה ותרבות ותובנות כאלה ואחרות על מה שבא לך בלי שהרווקות ה׳הו-כה-מאוחרת׳ שלך בכלל תהווה נושא שיחה.

את אפילו יכולה למצוא חברות רווקות (!) בגילך (!), או אפילו לא-רווקות שעוד דברים מעניינים אותן חוץ מחיתולים, ושלא לדבר על לצאת לדייטים בלי שהבחור מניח שאת מזדקנת ובטח לחוצת חתונה וילדים, ולכן זה שהוא חופר על כמה הוא אוהב ילדים כל הדייט הופך אותו לסופר אטרקטיבי, אלא סתם נגיד עסוק בלהכיר אותך.

והאמת? הוקל לי. הוקל לי שאפאחד לא מציק, ואפאחד לא שופט, ויש פתאום מרחב אישי וכולם כל כך מוזרים או מיוחדים בעיר הזאת ששומדבר הוא לא עניין ואפשר להיות מי ומה שבא לך, בלי כל תרבות ה׳בת של מי את׳ או ׳מה יגידו׳.

וזה נעים לי, השקט הזה.

 

 

 

אז מה כן חסר?

חסרה הקהילה, שבט שמורכב ממשפחה וחברים ומתנהג לפי קוד הרנדומליות והחיבור הבלתי מתפשר של הישראליות; כמו סמס ברגע לא קשור של ׳את בבית? אני בא/ה׳, או ללכת לים בסתם בוקר ולהתקשר לכרמית שתבוא ותביא שש-בש, לפגוש את ירון או יוסק׳ה במקרה במנזר בשישי בצהריים ולהרגיש כאילו נתקלת באיזה בנדוד/ה (ולפעמים באמת להתקל באיזה בנדוד/ה), או לשבת עם לירן באופן ספונטני לאיזו כוס יין וג׳אז. אולי בגלל זה הישראלים ברילוקיישן באיזשהו מקום נשארים חבורים זה לזה. עם כמה שחברי המקומיים או הזרים אהובים ואוהבים, הגרעין שאיכשהו הכי קרוב וזה שתמיד אפשר לסמוך עליו ׳אם יקרה משהו׳, מורכב ברובו (ולמען ההגינות, לא כולו) מהקהילה הישראלית שלי, גם אם היא ממש ממש קטנה ומצומצמת.

ולפעמים, קהילה שכזאת מוצאת אותי באופן שאפילו לא מודע לעצמו, כמו הבלוג:

רציתי להיות חלק מזה כדי ליצור משהו חדש, כדי לחזור לכתוב סופסוף, כי אני הרבה זמן רוצה אבל אין זמן כי החיים וזה. כשהתחילה פעילות הקבוצה הזאת להתעורר, קצת חששתי. יופי, חשבתי לי, אני הרווקה נטולת הילדים היחידה בקבוצה. אם הן מתחילות לחפור לי על חיתולים וחזרה לבית ספר- אני עפה. אבל הן לא (או כן, אבל ממש בגדר הסביר והלא-מאוד-מעצבן), ופתאום התרגלתי לקום בבוקר ולמצוא 57 הודעות חדשות בקבוצת הוואטצאפ, ופתאום זה נחמד כשמישהי שאפעם לא פגשת מפרגנת או זורקת איזו הערה תומכת סתם כי את עוברת משהו ואכפת לה באמת, וכך מתפתחת לה שיחה פשוטה ואינטימית שהיא תחילתה של ידידות מופלאה.

אז כן ולא הופתעתי כשהטלפון שלי הבהב עם הודעה לא צפויה ביום רנדומלי בתוך חודש שבו התקשיתי לנשום. ״אז... מפגש פסגה בקופנהאגן? מה אתן אומרות?״

״כככככןןןןן!!!!״ הנשמה שלי צעקה בהקלה ״קחו אותי מפה לאויר קצת אחר״.

אחרי חמש דקות כבר היה לי כרטיס.

והנה, עברו חודשיים פחות או יותר, הבחור שהלך כבר לא גורם לי לבכות כל בוקר, ואני על המטוס בדרך לקופנהאגן לבליינד דייט האולי הכי מוזר ובו זמנית הכי טבעי עם 4/5 מקהילת הבלוג הקטנה שלי.

וויש מי לאק :)

 

לירון

פגישה באמצע החיים

תמיד MISSTADERET , והפעם, גם לא מוותרת

עוד ועוד חנויות עיצוב דניות, כי המקור זה כאן

ה-MISSVADOT עושות את כריסטיאניה

מקנחות את המפגש בארוחת בוקר בסטייל נורדי

סוף מעשה במחשבה (קצרה) תחילה​

סוף אוגוסט, אימא לשני בנים קטנים, בטוחה שתבינו.

השעה 23:00, והשניים חזק בסטטוס של נים לא נים.

ואז, מתחילה שיחת הווטאסאפ שהולכת לשנות את התמונה כולה.

התמה המרכזית, מפגש פסגה בקופנהגן.

פעם ראשונה שניפגש פנים אל פנים, מחוץ לגבולות הבלוג.

5 דקות של התכתבות, ומאירה מעדכנת שהיא קנתה כרטיס. כבר פה אני עפה עליה.

חולפות 20 דקות, השעה 23:20, כמו קסם, איתן נרדם סופית, זה היה האות שלי לזנק למחשב ולבדוק כרטיסי טיסה.

למה לבדוק? כי אני רגילה לעשות עבודת מחקר עד שאני מקבלת החלטות.

ואף על פי כן, נוע אנוע. אחרי השוואת מחירים קצרה, עשיתי מעשה.

הזמנתי את הכרטיס לחופש שלי.

ב-23:59 לחצתי על הכפתור האחרון, היו בערך 20 שלבים בהזמנת הכרטיס, ו-טאדאם, אישור התשלום על כרטיס הטיסה מחכה לי במייל.

בתזמון מושלם שכזה, בדיוק באותה השנייה סימולטנית עם הלחיצה על הכפתור, אסף נכנס הביתה.

מצוידת בחיוך ענקי ולב פועם, שילוב של מבוכה של אדם שנתפס בשעת מעשה, ביחד עם אושר אמיתי על זה שקיבלתי החלטה, בישרתי לו שבעוד 3 חודשים אני טסה לסופ"ש ארוך בקופנהגן ביחד עם בנות הבלוג.

בליינד דייט המוני

בדיוק 3 חודשים אחרי אותה השיחה, עזבנו את כל מה שהתעסקנו איתו עד לאותו הסופ"ש ועלינו על המטוס, כל אחת מנמל האם שלה, כשאת את היעד אתם כבר מכירים.

מאירה מניו יורק, עליסה מהלסינקי, אני מכרכור וטל שחיכתה לנו בקופנהגן.

מירי, נציגת ברצלונה חסרה לנו, למפגש הזה היא לא הצליחה להגיע, ולכן שמרנו איתה על קשר ווטסאפי לאורך כל הדרך.

לכל מי שסיפרתי על החופשה ההיסטרית שסידרנו לנו, שזה בערך כל מי שהיה איתי באינטראקציה חודשיים לפני הטיסה, הגדרתי את המפגש כ"בליינד דייט המוני" של 4 נשים ישראליות, שכותבות יחד בבלוג שעוסק ברילוקיישן, שבפעם ראשונה הולכות להיפגש פנים אל פנים. 

4 נשים שמשאירות את הכול מאחור, ילדים, גברים, קריירה ושאר התחייבויות, והולכות לעשות Pure Fun.

בהחלטה מושכלת של, אם כבר חופש אז קדימה מתחי אותו למקסימום, הקדמתי את עליסה ומאירה ביום.

טל, הנציגה הדנית, אספה אותי משד"ת, שהוא בעצמו נראה כמו מגזין עיצוב. נכרה התרגשות שיא ומיד נכנסנו ללו"ז, לא לפני שעצרנו לביקור קצר בדירה המדהימה שלהם, שיושבת במרכז העיר ומשקיפה לאגם פסטורלי שלו שברבורים משייטים להם בו באלגנטיות נורדית.

תוך 2 דקות גישרנו על הפער הדיגיטלי ויצאנו לשופינג שכלל בעיקר התפעלות מחנויות עיצוב, שהן אחת הסיבות שעפתי על היעד, תצוגות כאלו שרואים רק ב-Pinterest.

 דינאמיקה קבוצתית

יום אחרי, הצטרפו אלינו עליסה ומאירה, הפעם המפגש היה קצת יותר מורכב מאחת על אחת. פערים נוספים שצריכים להתגבר עליהם כולל הג'ט לג של מאירה שבאה מניו יורק.

ה-Vibe קיבל תפנית קלה, פחות "בואו נלך להסתובב בחנויות" ויותר, בוא נראה מה בא לכולנו לעשות.

בלי שום ביקורת ועם הרבה הקשבה למה שנאמר ומה שלא, למדנו להכיר אחת את השנייה. זה פגש אותנו כבר בהתחלה בשלב חלוקת החדרים בדירה ששכרנו והמשיך בדינאמיקה של הקבוצה כשיצאנו לאכול ולשתות. טוב נו, בעיקר לשתות.

4 נשים שמכירות אחת את השנייה בעיקר דרך הכתיבה בבלוג ואולי יותר דרך החפירות בווטסאפ.

4 נשים סביב גיל 40, שבאו להכיר את החברות לעט ולא פחות מזה, באו להכיר ולהשלים עם עצמן ועם עברן.

הסעודה (הדנית) האחרונה

ביום שני בבוקר קמנו ליום שמשי, עד אותו הבוקר 50 גוונים של אפור שלטו בשמיים.

הפעם הלו"ז היה מאוורר. התחלנו ודיי סיימנו את היום בארוחת בוקר מפנקת, ושוב פתחנו.

הפעם אולי מי שנפתחה יותר, זו אני.

הרגשתי שהפרידה הולכת להגיע ושאף אחת מאתנו לא מוכנה עדיין להתמודד איתה.

וזאת, למרות ואף על פי, שאני נוהגת לספר שאני מתחברת בקלות ובאותה הקלות מתנתקת.

הרגשתי שיש לנו עוד כל כך הרבה מה להספיק ביחד, מה לחלוק, וגם מה לראות בעיר, למרות שבאמת הספקנו מלא.

הרגשתי שאני כאן ועכשיו אבל הראש ובעיקר הלב כבר מתגעגע לחברות החדשות שלי. החברות מהבלוג. אולי זו הסיבה שצמד המילים "המפגש הבא" חזר על עצמו, לא פעם.

הרגשתי שבסופ"ש אחד למדתי המון.על חברוּת, על רוחב לב ועל המרחק מהמקום שלי היום למקום שבו אני שואפת להיות.

כדי להקליל את האווירה, כי בכל זאת היה סופ"ש של בילויים, שתייה והשתטות. איגדנו לכם 11 דברים שלא ידעתם על קופנהגן

1/ שלום אומרים היי ולהתראות היי היי, יש להגות בקול גבוה (מאוד גבוה).

2/ הגברים הדנים, איך נאמר, לא להיט. רוצות לשטוף את העיניים? שנו כיוון לשבדיה או פינלנד. לפחות ככה עליסה טוענת.

3/ נישאר בגברים. ורוד הוא הצבע האהוב על הגברברים הדנים, ואם אפשר שהוא יגיע על פרווה (לא אמיתית), אז בכלל.

4/ הדי ג'ייס במועדונים ובברים הדנים נתקעו על פליי ליסטים משנות ה-80 ומגוונים עם שנות ה-90. זה אומר, אייס אוף בייס, סינג הללויה ועוד נעימות שאבד עליהן הקלח. 

5/ בקופנהגן אסור להעלות יותר מ-2 עגלות ילדים פתוחות בו זמנית לאוטובוס, או שלא עולים או שמקפלים

6/ לשייק שוקולד, בננה, אבוקדו וקולגן (W.T.F) יש טעם נוראי, אבל אולי זה לא קשור רק לקופנהגן

7/  גלוג , ככה קוראים ליין החם של כריסטמס, לרוב הוא מועשר בצימוקים ושקדים. זו הסיבה שמגישים אותו עם כפית, כדי שתגיעו גם למשקעים. ​

8/ אל תופתעו אם תגלו ארגז עם לחמניות שנמצא בתחנת אוטובוס ומחכה רק לכם. כל הטוב הזה בח-י-נ-ם.  פיצוי על יוקר המחיה בבמלכה הדנית. 

9/  אל תתביישו לקחת ממנו קצת, אבל אל תהיו ישראלים ותשאירו קצת למי שיעבור שם אחריכם.

10/ גם השירותים הציבוריים הדניים מעוצבים ומוקפדים. בשירותים שאנחנו ביקרנו, זכינו להציץ למשרד של אחראית השירותים. יש לה מקרר, טלפון נייח וכל מה שהיא זקוקה לו כדי להעביר שם את יום העבודה שלה. פועל יוצא (סטגדיש): שירותים מדוגמים ונקיים להפליא.

11/ אם טרם נסעתן לטיול נשים, תעזבו הכל עכשיו , פתחנה קבוצת ווטסאפ והזמנה אליה 3-4 חברות משובחות. סגורנה כולכן ביומן סופ״ש ארוך. אין לכן מושג כמה עצמה יש לחוויה כזאת.

מזוודה
  • Instagram Social Icon