גליון מרץ

משברים

MISSGERET

רילוקיישן הוא מאיץ חלקיקים, כמו שנטלי כותבת בפוסט הראשון שמתפרסם החודש. 

כמו כל שינוי דרמטי, המעבר למקום חדש משפיע על כל חלקיקי החיים הקטנים. הזוגיות והילדים, הקריירה והפנאי, הלבד והביחד- כולם מקבלים ניעור ומנסים למצוא מקומם, ליצור סדר חדש ביקום הפרטי.

לפעמים הניעור מגיע מבפנים, כמו אצל נטלי שהחליטה לעשות רילוקיישן שני ומאתגר. לפעמים הניעור מגיע מהסביבה הקרובה, דווקא מאלה שאמורים לעזור לסדר את החלקיקים בעולם החדש. טל תכתוב על התמודדות עם משבר כואב שמגיע מכיוון לא צפוי ופוגע ביקר מכל. 

לפעמים המשבר הוא עצום מימדים, קשה לתפיסה, כזה שמנער לא רק אותך ואת המשפחה והחברים אלא את כל היקום. מאירה תכתוב על איך ההתמודדות עם וירוס הקורונה נראית בבירת העולם, בניו יורק.  

אחרי משבר אנחנו כבר לא זהים למי שהיינו קודם. החלקיקים זזו והסתדרו באופן שונה, עשו רילוקיישן והתמקמו מחדש. אנחנו מסתכלים על העולם מזוית אחרת ומקווים שאנחנו חזקים יותר ומוכנים לניעור הבא. 

תודה לטל על התמונה 

טל

משבר מרכזי

כשהחיים של יותר מדי חברות שלי מתנפצים לכל עבר, או לכל הפחות מיטלטלים בדרמתיות, רוב הזמן אני נוטה לחשוב על עצמי כפריבילגית ברת מזל, שהחיים שלה, טפו טפו טפו בסך הכל די תותים.

יש בהם עליות ויש בהם ירידות, שאני משתדלת לקבל כנגזרת של החיים עצמם, כזו שגורמת לי להעריך רוב הזמן את הטוב. 

עד ש.

עד שזה נוגע לילדים שלי.

או אז האדמה תחתיי רועדת וכולי נדרכת. 

כשמשהו פוגע בהם אני נסדקת, מיטלטלת מבפנים ולא אנום ולא אישן עד שאדע שעשיתי כל מה שאפשר.

רצה הגורל, ודווקא למרכזי שלי, הילד הזה, שכולו לב, זה שמרגיש הכי חזק וכל דבר נוגע בו הכי עמוק, זה שמירב דאגות ההסתגלות שלי היו נתונות לו, לו ודווקא לו חיכתה ההתמודדות הכי ממושכת וקשה, ודווקא עם איום מהמקום הכי לא צפוי, ״איום מבית״, כזה שנחווה כמשבר מתמשך במשך כמעט שנה. משבר שהטיל צל כבד והוסיף משקל בהתמודדויות של ההתחלה.

ומעשה שהיה כך היה.

 

קצת לפני שעברנו, תוך כדי תהליך המחקר של לפני, גיליתי שיש ילד ישראלי בבית הספר באותה השכבה, ומיד שיגרתי מייל בקשה- לשבץ אותם באותה הכיתה.

המחשבה ההגיונית היחידה שעברה לי בראש היתה יששששש! אפשר לנשום שניה לרווחה. יהיה שם ילד אחד, בטח חמודון כמוהו, שיהיה לו חבר, שידבר את השפה. איזו הקלה!

 

וההתחלה היתה באמת לא רעה. 

אלא שתוך שבועיים לתוך שנת הלימודים משהו קרה.

הוא רץ אלי בדמעות בסוף היום, ולוחש לי ״אמא, את לא מבינה מה קרה היום בהפסקה, הילד הזה קרא לי ומשך לי את המכנסיים למטה. ואמא, הוא איים שאם אספר הוא לא יעזור לי יותר, אבל רציתי להגיד לך, וגם למורה אבל לא היו לי מלים אז חיכיתי עד שתבואי״.

 

הלם.

 

מייל למורה, הודעה לאמא- אנחנו צריכות לדבר, קרה עם הבנים משהו היום בחצר.

המורה נרעשה, היועצת שותפה.

והאמא- כתבה לי שהיא עייפה, אז ״נדבר כבר מחר, טוב? נראה לי שהמורה מטפלת אז נמצא מתישהו זמן לשיחה״.

 

מה עושים? 

המורה והיועצת נכנסו לתמונה, אבל בינתיים השניים ממשיכים להיות באותה הכיתה. 

והילד הזה מצד אחד עוזר לו, מתרגם וגם משחק איתו בהפסקה.

ומצד שני, אני ממשיכה לשמוע מהילד שלי בבית- את יודעת, אמא, הוא אומר לי מלים לא יפות בעברית, קורא לי אפס, אומר לי שאני דפוק וגם מאיים שיגיד לילדים לא לשחק אתי, אם אני אספר לך. אבל אני יודע שזה לא בסדר. 

ילד שלי נשמה. ואני בוכה בלילה במיטה.

כי הוא באמת מרגיש אפס עכשיו. כי הוא לא מבין כלום, ועדיין לא מצליח לדבר ובמקום להרים אותו, הילד הזה רק מוריד יותר ויותר.

 

הילד הזה, היה אמור להוות גשר מקל ומרכך אל העולם החדש, היה אמור לעזור, לתווך ולהרגיע ובמקום זה, התגלה כאיום בריוני שלא ברור איך אפשר בו לטפל.

 

איך מלמדים ילד בן 7 שהיחסים היחידים שיכולים להיות לו כרגע, עם הילד היחיד שהוא יכול לדבר ולשחק אתו במהלך היום - הן חרב פיפיות?

איך יכולה המורה להבין קללות שנאמרות בלחש או בחיוך, בשפה שהיא לא מכירה? 

ואיך לעזאזל  מתמודדים עם זה שגם עם ההורים של הילד הזה, אי אפשר לתקשר, שעל כל פניה יש או התחמקות או ביטול ״ הוא עושה את זה בצחוק, זה רק ההומור שלו״.

 

זה לא הצחיק. 

זה הכעיס. והעליב. 

 

כי יש משהו מאוד מעליב, במפגש עם בריונות ישראלית כשאתה חי בחול. אולי זה טפשי או ילדותי מצדי, אבל ״כל ישראל חברים״ זו איזו אמונה פנימית, שכשאתה בחול היא תופסת מקום די מרכזי, לפחות בהתחלה. 

יש ציפייה לסולידריות, לעזרה הדדית ולכל הדבר הגדול הזה, של תחליף למשפחה שנמצאת כל כך רחוק. 

מצאתי את עצמי מתחברת גם לישראלים שבכל נקודת זמן אחרת בארץ, לא חושבת שהייתי נהיית חברה שלהם. 

 

זו אולי היתה ציפייה ילדותית, אבל כזו קבלת פנים , בנקודה הכי רגישה של המעבר, עם הילד הכי רגיש שלי היתה בוקס בבטן.


מהר מאוד הבנתי, שאת המציאות, או המצאותם ביחד בכיתה אי אפשר לשנות,

ושעם ההורים אין עם מי לדבר.

ומה שנותר הוא לעבוד על שינוי המציאות הפנימית, לחזק את שריר הבטחון העצמי, את הקשרים החברתיים האחרים ואת היכולת האישית שלו, להתמודד עם הקושי.

 

את השנה הזו כששניהם ביחד בכיתה הצלחנו לעבור עם מנה  קבועה של חיזוקים, שיחות משפחתיות (אפילו האחות הגדולה התגייסה: ״ אם הוא מציק לך אתה קורא לי״ ) וגם הצוות החינוכי היה עם היד על הדופק.

 

ככל שהזמן עבר, הילדון שלי קיבל יותר ביטחון, ובגלל שהוא כזה ילד קסם וגם שחקן כדורגל מחונן הוא מצא בעצמו חברים, ילדים מתוקים וטובים כמוהו, שעטפו אותו בהמון אהבה. 

בסופו של דבר הוא התחזק, ולמד שיעור חשוב בחיים על הכוחות שלו, על הבחירה בין טוב לרע, על זה שאפשר ומותר לבחור לא לשתף ילד במשחק, אם הוא מתייחס אליך נורא.  

וגם על זה שמה שלא יהיה, תמיד צריך לספר לאמא, ושהיא תילחם בשבילו כמו נמרה. 

 

אז זה היה אחד המשברים שלנו פה, שליווה אותנו לאורך כל השנה הראשונה. 

החיים לא התנפצו לרסיסים, אבל לרגעים, האדמה של כולנו רעדה.

 

נטלי

מאיץ חלקיקים

אקדים, אגזים ואומר - הגירה זה כמו מאיץ חלקיקים ארור. בייחוד אם עברתם כזוג פלוס ילדים, יש סיכוי גדול שתתנגשו, אחד ברצונותיו של השניה, וכל משבר הכי קטן בעל פוטנציאל להפוך למתח מאוד מאוד גבוה. למה? כי כנראה שמישהו מכם ויתר על משהו בשביל מישהו אחר. בהתחלה הויתור הזה נראה סביר ואולי אף מזהיר, בכל זאת אתם צועדים ברחובות מלאים בשיק, עטופים בניחוח של ירוק בדרך לראות הופעה מצויינת של להקה או זמר שאתם הכי אוהבים. אבל כשתיגמר ההופעה ותצאו מהאולם, ממש בקצה הרחוב תפגשו שוב את החיים עצמם ואיתם גם את השגרה. בסוף זה מרגיש בדיוק כמו משבר שהיית יכולה לחוות בארץ, רק שאת עוברת אותו לגמרי לבד בלי החברים, המשפחה או האחיות שלך. נשמע מדכא? תכפילי את זה בעובדה שאת בארץ זרה - מרוב שאת מתאפקת, שחס וחלילה לא תצא ממך הערסית הישראלית הקטנה הטמונה בך, זאת שנולדה בחולון, את מחזיקה את הבטן, ואז כשיש איזה טריגר קטן הכל משתחרר. רוב הסיכויים שזה על הפרטנר שלך, שאם חושבים על זה רגע, הוא או היא הדבר היחיד שיש לך, העוגן שלך שהכי חשוב לך בחיים.

אבל היי, לא באתי לבאס, בואו נדבר על העתיד. יום אחד, אם יתמזל מזלכם ותשארו עדיין יחד, תשבו לכם על נהר האמזונס, תסתכלו אחורה על חייכם ותגידו ״יאאאלללה! מאיפה היו לי הביציות האלו לעשות את כל זה?״ 

כי בעתיד כבר לא ישארו לכם ביציות אז כדאי לנצל אותם עכשיו לטובתכם.

אז את הרילוקיישן הראשון ניצלנו כדי לעשות ילדים ועכשיו, אני לא אשקר לכם, מאז שעברנו ללונדון מהולנד, ביוזמתי, בזכותי, בגללי או איך שלא תקראו לזה, אני במשבר קיום אחד גדול. מנסה להרים את הראש מעל המים, כמעט ולא נושמת. בעצם אם אתם קוראים את זה, זה רק כי חזרתי קצת לנשום, אבל אני עדיין לומדת לג׳נגל בין החיים הסטודנטיאלים לחיים בבית.

בין האהבה שלי לעיצוב, שסוחפת אותי פנימה, לימודי המדעים שזורקים אותי לחלל ולבין הבנות הפיציות שלי שסוגרות חמישים שעות שבועיות בגן. כן, כן, ככה זה כשאתם גרים בעולם מהיר. הגן מרגיש כמו פנימיה צבאית, בתחילת השבוע את משאירה את הילדים בגן והן חוזרות הביתה מדוגמות לסופ״ש. מדי יום יש גם עדכונים מגננת רובוטית שמדקלמת מתוך טאבלט מה הן אכלו, כמה ישנו, איך הן חמודות ולכן מגיע להן סטיקר!!!! אבל אין רגשות אשמה, מדחיקים, אומרים שזה זמני וזה עובר. 

אז הנה אני, מנסה להשלים אינספור מטלות אקדמיות, לנער את האבק מהמנועים במוח, לטאטא כמה שיותר הסחות מתחת לשטיח, להתחבב על דור ה-Z, לקרוא מאמרים שנכתבו על-ידי הומו-ספיאנס ולכתוב את התזה שלי. מי אני? אמאל׳ה. ובאותה נשימה להכיל את הבנות שלי. מי אני? אמאל׳ה. מכילה כל יום את גיל שנתיים המרדני. שישאר בינינו - אני מתה עליו, גם אני הייתי מורדת. חוץ מזה ליל מלאה בחמידות שאני לא רוצה לפספס. מנסה להתכרבל איתה עד השעות הקטנות של הערב, בכל יום שאפשר. מסתכלת עליה דקות ארוכות בניסיון לעצור לה את ״קפיצת הגדילה״. ויש גם את אחותה המתבגרת שרוצה להיות פרינסס, בת הארבע. לכי תסבירי לה שזה משעמם רצח להיות נסיכה ואפילו מייגן כבר ויתרה על הכתר. 

ואם חשבתם שילדים קטנים לא זוכרים, אז טעיתם. מל גם בעלת זיכרון מצויין, היא תספר לכם פעם בשבוע על כמה כיף היה לה בהולנד, בעברית עם מבטא בריטי, כמובן. היא אולי שכחה לדבר הולנדית אבל את החברים, הגן, הטבע ואת התחושה של הרוגע התמידי, בעיקר של ההורים שלה, היא לא שכחה. בחודש הראשון אחרי המעבר חווינו לא מעט ברייק-דאונז, היא באמצע הרחוב ואני בתוך הגוף. לא הפסקנו להאחז בעבר, לדבר על כמה שאנחנו מתגעגעות לכולם, כמה שקשה בעיר הזאת, איזה בית נורדי מושלם היה לנו, כמה ספייס ואוויר היה שם, ובאותה נשימה שזה עוד מעט ירגיש גם כמו בית ומזל שיש לנו אחת את השניה. כולנו גדלנו מזה ואז מה אם אנחנו גרים היום בקופסת גפרורים והבנות ישנות בעמידה. שטויות, יהיה לנו מה לספר לילדים שלהן. אנחנו בגיבוש משפחתי מתמיד ובכל פעם שעצוב אני מקבלת זריקת אוקסיטוצין במנה של חיבוק ענק ואוהב מהן ויודעת שיהיה בסדר.

יש ימים, בייחוד בהתחלה כשהדברים עוד לא יושבים עד הסוף, בהם הראש בורח לשאלות ״האם עשיתי את הדבר הנכון״, ״מה, השתגעתי לגמרי?״ העברתי את כל החיים השלווים שהיו לנו בהולנד עם הברווזים והחלפתי אותם במאיץ?! בטוחה שאלוהים מחזיק לעצמו את הבטן ומתקרקר עלי מלמעלה : ״רצית לעבור ללונדון הא? חה חה חה חה חה. קבלי את זה..״ 

ממש דמיינתי שאוכל לשלוט על כל העולמות ובאלגנטיות כמו האמא ההולנדית שהייתי. רוכבת על האופניים בחודש תשיעי, מרכיבה את הטודלרית בת השנתיים ועושה סלפי. אפילו היה נשמע לי הגיוני, אז, לדווש על האופניים עם צירים לבית החולים. (מה שהאוויר ההולנדי עושה לך). ומאז שעברנו לפה אני מבלה המון שעות דחוקה בטיוב וכמו מלפפון בתוך צננת חומץ, גם אני מתחילה להחמיץ. 

ועם הזמן אני גם רואה את האור, לומדת לשחרר, לא מנסה לשלוט על מה שאני לא יכולה לשלוט עליו. מתרגלת מיינדפולנס ומניחה לעולם לעשות את שלו כדי שיהיה לי זמן לעשות את שלי. ולא הייתי מצליחה לעשות את זה בלי עמית, העוגן שלי.

אז הנה אנחנו כאן, חמש שנים מחוץ לת״א, חצי שנה לתוך הרילו' השני ועם כל הקושי, חוסר השליטה, הלבדות ואין סוף אתגרים, אני סוף סוף מרגישה טוב. גאה בעצמי שלא ויתרתי, לקחתי עלי כל כך הרבה ועדיין אני בחיים. מסתבר שאני יותר חזקה ממה שחשבתי או הרשתי לעצמי לחשוב. הצלחתי לשרוד את החצי שנה המטורפת הזאת, שעברה בטיל ועם הזמן אני נהיית טובה יותר ויותר, טפו, חמסה. 

באיזה שהוא מקום אני יודעת שבעתיד הכל יתבהר, הרפלקשן יגיע בעוד כמה שנים ואני מודה ליקום הזה שהוציא אותי מהחזיילעך ההולנדי לתוך הטיוב הסואן, יחד עם פרטנר מושלם פלוס שתיים. ויום אחד נשב, בגינה הטרופית שלנו בישראל, ומל תגיד לי בעברית עם שאריות מבטא בריטי שהיא מתגעגעת לחברים שלה מלונדון.

אני אהיה שם בשבילה, בול כמו שהיום היא פה בשבילי היום.

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב