גליון פברואר

אנחנו עונות על שאלות הקהל

עליסה

MISSGERET

גליון פברואר נולד מזה שלא היה לנו נושא (לא תמיד זה בא לנו בקלות) ואז מאירה הציעה שנשאל אתכם, הקוראים הנאמנים, מה תרצו לדעת על חווית הרילוקיישן שלנו.

לשמחתנו קיבלנו שאלות מעולות (תודה!) וכך נוצר גליון פברואר, בו כל אחת עונה על אחת מהשאלות ששאלתם אותנו באינסטגרם. 

לפיכך החודש כל פוסט יעסוק בנושא שונה. אתם מוזמנים כמובן לקרוא את כולם וגם לשלוח לנו עוד שאלות למקרה שיהיה לנו שוב מחסום כתיבה בעתיד. 

אז מה יהיה לנו החודש? 

נטלי מתמודדת בגבורה עם הפוסט הראשון שלה אצלנו וכותבת על הרילוקיישן והחברים שנשארו בארץ, מאירה מתפלספת עם השאלה המורכבת של מתי זה כבר לא רילוקיישן.

בשבוע הבא טל תענה על "יש שלב כזה, של בטחון מלא בהחלטה לעבור?" - יהיה מעניין! 

מירי

האם בחרנו נכון?

כשאני משוטטת בנחת ברחבי העיר ומרגישה בבית, כשאני חולפת ליד מקומות אהובים, והלב נצבט בידיעה שבעתיד הם לא יהיו חלק מחיי. כשאני מביטה בערגה באלבום התמונות המשמין מנחת, ובעיקר – כשאני מביטה בילדיי עומדים מול קהל ומתנסחים בבהירות באנגלית ובספרדית, אני מרגישה ויודעת – המסע הזה היה שווה. 

כבר כתבתי על זה לא פעם. ההחלטה לעבור הייתה קשה מנשוא. פחדתי להתרחק. מהמשפחה, מהמוכר. פחדתי לצאת מאזור הנוחות. בחודשים שלפני המעבר, התרגשות מהולה בבעתה ליוותה את צעדיי. בימים חייכתי לילדיי הקטנים שלא הבינו לגמרי מה מצפה להם. ובלילות התרגלתי לאיטי לשינוי שיגיע, נשמתי עמוק והעצמתי את כל היתרונות. הימים בארץ חלפו מהר, והפחד עוד רחש בתוכי. מאחורי הקלעים עמדה איתנה הידיעה שיש תחנות יציאה, ובהן אפשר לסגת אחורה, ומיתנה מעט את החששות.

היום אני יכולה לומר בביטחון, האומץ והתעוזה לנוע בצל הפחד, הם מבחינתי הישג אישי גדול, וכל תוצרי הלוואי הטובים שנלוו למעבר, לגמרי הִטו את הכף. נכון, המחירים שאנחנו משלמים, נוכחים שם תמיד; לפעמים הם חבויים, לפעמים מטרידים, והתחושות – מבלבלות. אבל על החוויה הזאת לא הייתי מוותרת.

באורח פלא התחלתי להרגיש בעיר החדשה בבית, הרבה יותר מהר משהעליתי על דעתי בכל תסריט דמיוני. נכון, הבית היה קטן יותר ופחות נוח, והריהוט החדש והפשוט שקנינו היה גם הוא זר, אבל כל אותם דברים קטנים ומוכרים שהבאנו מביתנו בארץ, ריככו את הזרות, והמסו אותה לאט לאט.

 

הרעש התחלף בשקט. התנתקתי; מצפצופי חדשות ברדיו, וגם מצופרים בכבישים, ממהדורת הערב המרכזית, מהתראות, ממשברים, מאסונות. לעיתים הגיעו אליי רסיסי מידע מהרשתות החברתיות, וקראתי מעט, בזמן שבחרתי ובלי לחץ. אז נכון שפספסתי בדרך גם תכנים טובים, אבל בחרתי בזה. גם החדשות מספרד לא עניינו אותי כלל. לא ממש שייכת לכאן, ולפרקים – גם לא שייכת לשם. 

 

מהר מאוד נפתח לנו צוהר לעולם גדוש בתרבויות שלא הכרנו, במנהגים חדשים ובנופים, והתחלתי לערום את החוויות לשק חדש בלי תחתית. 

הגענו לברצלונה מנוף כפרי וירוק, ובהרי ירושלים טיילנו בשבילים יפים, אבל שפע המסלולים בקטלוניה סנוור את עינינו. במקומות רבים מצאנו נחל זורם ומעט מטיילים, חצינו יערות ושוטטנו בכפרים יפים, נטושים בחציים, במרחק של כשעה נסיעה מן הבית. כשלסוף השבוע התחבר חג קטן, שלנו או שלהם, הרחקנו במכונית שלנו לצרפת. נכון שלא החתמנו דרכון, אבל חשנו לגמרי בחו"ל כשנגסנו בקרואסון נימוח. 

בחופשות הארוכות, כל מערב אירופה נפרסה לרגלינו, ובצעד אמיץ, הרחקנו פעם אחת עד מרוקו. מרוקו, לא הייתה בכלל ברשימה שלי, אבל הקִרבה היחסית גרמה לי פתאום להתעניין ובעיקר – לנצל הזדמנויות. אולי לא לכולם זה מתאים, אבל אנחנו העמסנו ציוד ונסענו הרחק, צברנו חוויות למכביר, תמונות למזכרת ורגעי משפחה קרובים שאין להם תחליף.

יצאנו מהארץ עם שלושה ילדים, הבכור נחת היישר לכיתה ב'. כדי להמתיק לכולם את המעבר, בחרנו בבית הספר היהודי שנמצא בעיר הכי טובה שיכולנו לבקש, בשכונה שהיא ממש כמו כפר קטן. העיר עצמה לא גדולה, וחוץ מ H&M, יש בה כל מה שאנחנו צריכים.

 

חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, שתי הפסקות, ארוחת צהריים אחת, לא טעימה במיוחד, וארבע שפות. בפטיו שומעים בעיקר ספרדית ועברית וצהלות ילדים נטולות מילים, ובכיתות לומדים אנגלית, ספרדית, עברית וקטלנית. בית הספר יהודי אומנם, ובשנתיים האחרונות נדמה לחלוטין שיש בו רוב ישראלי, אבל עדיין לומדים בו גם זרים ומקומיים, וכמו כולם, גם הם לומדים עברית ועל חגי ישראל. 

ילדיי, ממש כמוני, יצאו מן הקיבוץ המוכר והשאירו מאחור חיבוק חם ועוטף של המשפחה. כבר ביום הלימודים הראשון התחילו להתמודד, עם אתגרים רבים ועם מצבים חדשים.  אז נכון ששפה אחת הייתה נטמעת מהר יותר וכנראה שטוב יותר, אבל הפתיחות שלהם לתרבויות ולשפות, מעשירה את עולמם בערך מוסף גדול כל כך. 

קשה להבין את רחשי הלב שלהם בחודשים הראשונים בבית הספר. את הישיבה בכיתה בלי להבין דבר. את ההתמודדות עם סביבה לא מוכרת, עם יצירת קשרים חדשים בלי לדבר כהלכה. אבל הדרך לפסגה מלמדת אותם משהו טוב על התמודדויות, על משברים, על פתרונות ועל האור בקצה המנהרה.

תחת קורת גג אחת לומדים מהגן ועד כיתה  י', ואני בוחרת להציג את היתרונות: עבודה משותפת על פרויקטים בצוותים רב־גילאיים, עידוד לאמנות, ליצירה ולעמידה מול קהל.

 

שנים רבות חלפו מאז למדתי אני בבית הספר היסודי, וגם מים רבים זרמו מאז בירדן. אין לי אפשרות אמיתית להשוות, וגם אין לי צורך, אבל כשהילדים שלי עומדים מול הכיתה שלהם, מול ההורים ומול בית הספר כולו, ומציגים באנגלית ובספרדית בביטחון רב, אני יודעת שהענקנו להם מתנה. 

צעירים מאוד, רבים יגידו צעירים מדי, הם יוצאים בפעם הראשונה ללינה מחוץ לבית, ומתחילים לחוש עצמאות מהי. ובכיתה ה' כבר מרחיקים ממש. האם מישהו היה מתנגד לצאת לטיול שנתי במדריד לארבעה ימים?

 

אני מלאת תודה על הדרך שבחרנו בה, לזוז מהמוכר, לחיות קצת אחרת ולגלות עולם חדש, ושמחה כל כך על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להכיר חברים חדשים, באמצע החיים, ולתת ללב להתחבר, להיפתח ולאהוב.

טל

"יש שלב כזה של ​בטחון מלא בהחלטה לעבור?"

הרגע שבו המכולה עזבה את שדה הראייה שלנו,  עם כל תכולת הבית, בדרכה אל הים ומשם צפונה, לקופנהגן, היה משתק. 

אני זוכרת שהסתכלנו אחד לשני בעיניים שאומרות: אלוהים אדירים מה עשינו????

רציתי לרוץ אחריה ולצעוק, פוס משחק שניה, תחזרי, בעצם התבלבלתי, אני בכלל לא רוצה לעזוב.

נקודת האל- חזור הסימבולית הזו, הציפה את כל הספקות והשאירה את הלב שלי הולם בפראות ואת הרגליים רועדות.

 

איך בכלל קרה שאני, שחיפאית הוא השם השני שלי, עוברת-ולא לתל אביב, כמו ששנים פינטזתי ולא העזתי לעשות,  אלא למדינה סקנדינבית אפורה וקרה? 

 

במשך ארבעים שנה נצמדתי למוכר הידוע והטוב דיו. 

המוטו של חיי היה- אם לא רע לך, אז למה לשנות? 

ההחלטה על הרילוקיישן היכתה בתדהמה את כל המעגלים סביבי, ובעיקר הפתיעה אותי.

ומיד לאחר ההחלטה החלו הספקות.

 

פקפוק השיא נרשם באותו רגע כשהציוד שלנו התחיל את הרילוקיישן שלו. 

אך הוא לא היה היחיד. וגם אחריו, חודשים רבים אחרי שכבר פרקנו את המכולה בדירה הקסומה שליד האגם, עוד שאלתי את עצמי, ואותו-האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?

 

מלכתחילה לא עזבנו בגלל, אלא עזבנו למרות.

למרות שהיו לנו חיים נוחים, שמחים, מלאים גם בדירת הגן המתוקה שבכרמל. 

מילים שאליה כתבה בבוקר הגעת המכולה

עזבנו כי רצינו הרפתקה וחוויה ושינוי.

רצינו אוויר אחר וגם חופש.

והיתה הזדמנות.

וגם כשכבר עברנו- אולי כמעט לאורך כל השנה הראשונה עמדה באוויר השאלה - מתי מחליטים שמספיק לא טוב לנו,  וחוזרים. 

 

אחרי חודשיים של המאניה ההתחלתית, הגיעה הנפילה שנמשכה חודשים ארוכים. והספק כירסם בי בכל הזדמנות.

הוא פגש אותי בצרימות הקטנות של החיים-  הבירוקרטיות הבלתי מובנות, נקודות החיכוך של הזרות, כשחזרתי חסרת אונים מהסופר וברגעים גדולים יותר כשלא מצאתי עבודה וחשק לקום בבוקר לעוד יום של כלום.

הספקות הכי גדולים עלו בהרבה רגעים של כאב, שהיו מנת חלקנו בהתחלה, בעיקר בלילה לפני השינה, אחרי ששוב הילדה שלי הלכה לישון בוכה מגעגועים ומקשיי קליטה.  

או כשהילד הישראלי היחיד בכיתה של הבן שלי התעמר בו ואיים שיפסיק לתרגם לו את האנגלית, אם הוא יגיד למורה. 

הצרימה הזו תפסה אותי חזק בגרון כשהרגשתי שאני משקרת להם כשאני מחבקת אותם ומבטיחה שזה ישתפר ושיהיה יום שהם לא ירצו לעזוב.

כי באמת לא ידעתי.

 

כולם מדברים על עקומת ה- U הסטטיסטית של הרילוקיישן, על ה״היי״ ההתחלתי שמתחלף בדכאון ואז מתרומם- אבל, זו סטטיסטיקה של אחוזים. אולי באמת לא נועדתי לעזוב את חיפה? אולי דנמרק אחרת מדי ולא מתאימה בשבילנו?

ובאמת, לאף אחד מאיתנו לא היה קל בהתחלה. 

על הקשיים שלי כבר כתבתי כאן למכביר

אבל אפילו שירן, שעבד עם הדנים הרבה שנים לפני שנסענו, הרגיש הרבה פעמים מתוסכל וכעוס. היה קשה  לעבוד איתם מקרוב וגם אצלו, הספקות לא הפסיקו  לכרסם.

 

כשבחודש מרץ של השנה הראשונה, הגיע הרגע לשלם את המקדמות לבית הספר ולחדש את החוזה של הדירה, אחרי שעות ארוכות של דיונים וטיעונים החלטנו לשים מבטחנו בסטטיסטיקה ובכל מי שאמר לנו שהשנה הראשונה היא הכי קשה. 

מתוך מקום רציונלי לגמרי וההיפך מצו הלב שרצה כבר הביתה, החלטנו להשאר לשנה השניה. 

המחשבה היתה- עוד שנה לפחות הילדים יחזרו עם אנגלית, אז דיינו.

איזה מזל שיש סטטיסטיקה!

כי די מהר לאחר מכן, עם בוא האביב משהו השתנה. 

זו היתה גם השמש והפריחה שצבעו את הכל בצבעים עליזים של התחדשות, אבל לא רק.

 

נקודת המפנה עבורי היתה הפסטיבל הבינלאומי של בית הספר שחל בסוף אפריל, ממש לפני הביקור הראשון שלנו בארץ.

אני לא יודעת למה, אבל משהו עמוק קרה לי באותו פסטיבל - 

תקראו לי רגשנית, תקראו לי קיטשית (אני כזו, מודה), אבל כשראיתי את התהלוכה עם 98 המשלחות מכל העולם, עם כל הדגלים והתלבושות וביניהם גם ילדיי, בצבעי כחול לבן מנופפים בדגלי ישראל קיבלתי זום אאוט לחוויה שמתרחשת פה.

הבנתי באיזו ידיעה מזוקקת וברורה, את הדבר הגדול שהרילוקיישן הזה עושה ואפילו בעודי כותבת שורות אלה, ממרחק של שנתיים משם, אותה צמרמורת עוברת בגבי ואותה לחלוחית נקווית בעיניים. 

זה היה רגע של הבנה צלולה, שעם כל הקשיים שעברנו בשנה הזו, המלחמות הבירוקרטיות, האתגרים החברתיים, הלימודיים והמקצועיים אנחנו גם שייכים, משמעותיים, צומחים ומתפתחים באפיקים ומקומות שלא יכולנו לדעת. 

הבנתי שהקהילה הבינלאומית הזו היא בדיוק הדבר המשחרר האוהב החופשי והמעשיר שחיפשנו ושאם לא נחבק את ההזדמנות הזו ממש חזק ונוציא ממנה את כל המיץ של החוויה- היא תעלם לנו ולא תשאיר עקבות.

תשעה חודשים לתוך המעבר הגיעה תחושה של בטחון מלא בהחלטה לעבור והרגשה שההתחלה הקשה לא היתה לחינם.

ומאז, כמעט שנתיים אחרי אותו רגע, למרות שעדיין יש קשיים, עליות ומורדות והחיים עצמם, מלווה אותי גם תחושה של שמחה והכרת תודה על ההזדמנות המופלאה הזו, שזכינו בה. 

 

וכמעט באותם  רגעים  ממש של השלמה עם המעבר, נולדה לצידה שאלת ספק והתלבטות  גדולה חדשה- איך והאם יודעים שצריך לעצור את הדבר המופלא הזה, ולחשב חישובי חזרה?

 

מאירה

מתי זה כבר לא "רילוקיישן"? 

האמת, אני לא יודעת.

כשקיבלנו את השאלה הזאת (תודה, עפרה!) גיחכתי כי הנחתי שזאת עוד גרסא חמודה של ׳נוו... מתי תחזרי׳ (וגם לשאלה הזאת אני לא יודעת את התשובה), אבל אז עצרתי לרגע לחשוב - מתי זה באמת כבר לא רילוקיישן, אלא סתם מקום שעברת לגור בו? ומה בכלל ההבדל? 

עדיין רילוקיישן? זו השאלה

בואו נעצור שניה ונתפלסף, כי אפשר; מה זה בעצם ׳רילוקיישן׳? בסה״כ ״מיקום מחדש״, אמנם הנוהג הוא שזה בד"כ מהעבודה ובד"כ לטווח קצר, אבל החיים משונים ומגוונים ומי בכלל יודע מה באמת יקרה? הרי גם החזרה לארץ, אם וכאשר הוא קורית היא ׳מיקום מחדש׳. לא פחות קשוח, אגב. ועדיין לא שמעתי אף ישראלי שמתייחס לזה כ׳רילוקיישן חזרה׳, כי אז ההנחה היא שנשארים.  

אם נמשיך בהתפלספות, יש הבדל בין ׳האם מתכוונים לחזור׳ ל׳האם מתכוונים להשאר׳ (ולא, זה לא אותו דבר)...

כשעברתי לפה, למודת שברי תוכניות ומעברים מהפעם הקודמת שבה חמש שנים בגרמניה התחילו בהבטחה לעצמי ש׳שנה, גג שנתיים בגרמניה והייתי פה׳, אמרתי שאין תוכנית. ׳אין תוכנית! אין תוכנית. חיים. נקודה׳ אמר פעם אסי דיין ב׳החיים עפ״י אגפא׳ (וואי, מאיפה הפלאשבק הזה עכשיו) וצדק. לניו יורק עברתי בלי תוכנית. שנה? שנתיים? בינתיים עברו כמעט שבע ואני עוד פה, מגלה את עצמי כל יום מחדש. נשארת פה לנצח? רוצה לומר שלא. לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי בעיר הזאת לטווח של כל החיים. חוזרת לארץ? אולי. עוברת למקום אחר? סביר שמתישהו. כי מה הם החיים עצמם אם לא רילוקיישן אחד גדול? 

בית. קוים לדמותו

נטלי כתבה שרילוקיישן זה בלב. אני חושבת שהיא צודקת.

״איפה הבית שלך?״, שאל אותי מישהו שלשום ולהפתעתי התשובה היתה ברורה מתמיד: הבית שלי זה איפה שהירקות טעימים, המלצרים מפנקים, האנשים צועקים, אמא מכינה חמישה סירים, החברים הם כאלה שמבינים מה רציתי לומר כשאני רק אומרת ׳נו, הזה של הזה׳, ובכלל המקום הזה שבו פוגשים מישהו ברחוב לדקה וזה מרגיש כאילו כבר הכרנו מתישהו, פעם מזמן. 

זה מפסיק להיות רילוקיישן כשאת קמה יום אחד וישראל כבר לא תרגיש כמו בית וניו יורק כן. באופן מוזר, ככל שאני פה, היום הזה הולך ומתרחק. 

נכון להיום, אני גרה בניו יורק. באופן זמני, גם אם זה לא ברור כמה ארוך או קצר ה׳זמני׳ הזה.

אז כן, עפרה, אני עדיין ברילוקיישן :)

טוסט רגיל. גם סוג של בית

נטלי

איך היחסים עם החברים השתנו בעקבות המעבר?

בחודש האחרון שלי בארץ, לפני שעזבנו את ישראל, הייתי עסוקה בלארגן כמה פגישות אינטימיות, מהחברים הקרובים, ומסיבת פרידה אחת גדולה במיוחד, לכולם. אני ילדה של חבר׳ה וזו היתה תקופה שהייתי ב״האי״ מוחלט, מלאה בתשומת לב, מכתבים, מתנות ושיחות פרידה. הזרקורים היו עליי וכולם היו שם, באו להיפרד. הרגיש כמו להיות בהלוויה של עצמי, רק שאני חיה וברת-מזל כי יצא לי להיות שם. כל החבר׳ה שלי היו עצובים שאני עוזבת, שלא נתראה בקרוב, או בכלל, או אף פעם. אבל אני הייתי דיי מנותקת רגשית, או לפחות מהרגשות הקשים. הייתי מאושרת ובדרך אל הלא נודע. מחכים לי חיים חדשים, בעולם אחר, חשבתי, וחוצמזה זה רק לשנתיים שלוש. מה כבר יכול להשתנות? מה כבר אני יכולה לפספס? 

בשנה הראשונה אל תוך הרילוקיישן היינו מגיעים דיי הרבה. בכל זאת הולנד - ישראל זה כמו נסיעה באוטובוס לאילת, וכשאין ילדים באמת אפשר לישון את זה ולצבור כוחות ל"חופשה" בארץ. בכל ביקור דחסתי מלא פגישות עם חברים- קפה מבוקר ועד דרינק בערב. עושה וי על כל המאסט-הב מחצ׳אפורי ועד לחומוס סעיד. מה שהיה אמור להיות - חופשה מבחינתי, הפך ללו״ז צפוף מאוד, שחלילה לא אפספס אף חבר או חברה. אלו שילדו, אלו שהתחתנו או אלו שסתם בא לך לראות את הפרצוף המוכר ולשמוע את הקול האהוב שלהם. כיף אבל מרוץ. מזכיר לי את הסופשים הראשונים שלי בבית בתור חיילת. כזאת שאוהבת את החברים מהבית, שהם העוגן שלה, הם הבסיס שלה והבסיס האמיתי שלה סתם מדכא. רציתי לבלות עם החבר׳ה שלי כל השבת ולא הייתי נחה דקה. ניצלתי כל שניה עם האנשים שהיו לי אוויר לנשימה. בשישי רקדנו בסיטי-הול אל תוך הלילה ולפנות בוקר זללנו בורקסים בברטו. בשבת בצהרים הייתי משאירה מקום לעוד קצת חברים ואיך לא איזה בירה בקטנה במוצ״ש, לפני החזרה לבסיס. 

 

וכך גם היה כשהפכנו להורים. טסנו לארץ לעיתים יותר תכופות, כדי שסבתא וסבא יהיו עם הנכדות שלהם. פגישות עם חברים היו סביב הנקות ביום וניצול כל שניה של בייביסיטר משפחתי כדי לצאת איתם בערב. מנסים להשלים פערים של חודשים, בפגישה קצרה אחת. עמית ואני היינו נפגשים כל לילה, בדרך למיטה, גמורים אחרי יציאה, מתבאסים על כל אלו שרצינו ולא הספקנו לפגוש. 

ככה זה היה עד שצללנו עמוק לתוך החיים בחו״ל. אחרי ארבע שנים פה כבר היו לנו המון חברים מקומיים, בילויים משותפים, שגרת עבודה וחיים עמוסים בכל טוב. ואם לחשוב רגע על כל החברים שעזבנו בהולנד… הם היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. הם היו המשפחה שלנו. עברנו יחד ארבע שנים מהותיות ביותר בחיים ואז זה נגמר, ככה ביום אחד. זה נראה רחוק וכמו חלום נעים שבא לך להמשיך לישון רק בשביל לראות אותם עוד קצת. ככה זה חייו של הרי-לוקייטור - יש לנו חברים מפוזרים בכל העולם, מהמון מדינות והילדות שלנו, בתקווה, יקחו מזה המון. אם כי לפעמים מרוב חברים וחוויות, איך לא, עוטף אותי ענן ענק של ״פומו״.

״חה״

 

כבר בצבא יכולתי לזהות אצלי את ניצני ה"פומו" או בעברית "חה" - חרדת ההחמצה. והיום אפשר לומר שה״חה״ הזה מלווה אותי כבר חמש שנים. אני לא מכירה את כל הסיפורים הקטנים בחיים שלהם, עם מי ההוא יוצא? איך החברה החדשה שלו נראית? איך מתקדם העסק שלו? מה המילה הראשונה של התינוק שלהם? או מתי הם סתם עצבניים על הבוס המטומטם שלהם? אין לי את כל היום-יום הזה איתם ולהם אין את שלי. שחושבים על זה, זה יכול להיות קצת מדכא באמת. מקנאה בהם שיש להם אחד את השני, שהם יכולים להיפגש כמה ואיך שהם רוצים ושהם מעודכנים אחד בחיו של השני. או לפחות ככה זה מרגיש בראש שלי, זכרונות מהתקופה שכולנו היינו נטולי ילדים, נפגשים לקפה שישי צהרים בת״א. 



 

תודה שעשני סייבורג

 

גם היום, בעידן הפייס-טיים, ואצאפ והמסנג׳ר, לא תמיד מוצאים זמן לקשקש ולהתעדכן בלייב. צריך לעבוד בזה - בלשמור על קשר ועם הזמן נהיינו יותר ויותר עסוקים בחיים. רק עם חלק קטן מהחברים שלי אני שומרת על קשר דיגיטלי. זה לא אותו דבר כמו הדבר האמיתי, אבל עובדים עם מה שיש ואולי זה בעצם הדבר האמיתי. משתדלת לעקוב אחרי הסטורי שלהם או לקרוא את הפוסטים ולהגיב, כאילו הייתי חלק מהחיים ומהחוויה שלהם בארץ. רוצה להאמין שהם עוקבים גם אחרי. בכל זאת אני בעולם אחר, עולם מקביל ואולי בעצם בדיוק באותו המצב כמוהם, רק שאנחנו לא מודעים לזה.

MISSVADA מארחת

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו

mmexport1575604519768.jpg

אהובה

צ'נגדו , סין

הילי נבחרת.jpg

הילי

ז'נבה, שוויץ

אורחות מרחבי העולם עונות על השאלון שלנו

מזוודה
  • Instagram Social Icon
45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב

 יש לנו כבר מלא אורחות אז החלטנו להתרחב!

יש לנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה כמה מהאורחות שמופיעות שם: