גליון אוקטובר

חגים

עליסה

MISSGERET

גיליון אוקטובר עוסק בחגים בגולה (סליחה, ברילוקיישן!)

לא פשוט כל עניין החגים הזה, מצד אחד בארץ יש את הבלגן השמח והמתיש סביב החגים - פקקים, "איפה אתם השנה?",  מי השקיע יותר בברכת הוואטסאפ, מה לובשים לגן, מה ולמי קונים מתנה....   ברילוקיישן החגים מורגשים כמה, מתי ואיך שרוצים שהם יורגשו, חופש. 

מצד שני מורגש החוסר. העולם מסביב ממשיך להתנהל כרגיל, כולל ובמיוחד המכוניות שנוסעות ביום כיפור. כשחזרנו כולנו באמצע יום של חול פיני,  לבושים בלבן (מתחת למעיל), לבית הכנסת ביום כיפור, פתאום צצה תחושת זרות שבדרך כלל לא מורגשת כמעט.  

אולי היא צצה כי בראש השנה שהיה לא מזמן ונראה רחוק במיוחד, היינו סביב שולחן עמוס אנשים מוכרים.

אולי זה כי חיפשתי בסופר רימונים שיקשטו את שולחן הארוחה המתחלת ומצאתי רק מצ'וקמקים שגרמו לי להצטער שלא לקחתי איתי במזוודה כמה מהעץ של ההורים. 

אולי זה כי החזן ששר ממש יפה, בחר במנגינות ממש מוזרות. 

ואולי זה אחד היתרונות שברילוקיישן, שמבינים שלחופש יש גם מחיר. 

שנה טובה לכולם, היכן ואיך שלא תחגגו !  

שולחן ראש השנה ביקום המקביל

מאירה

Living in Jew York

יאאא... איך אני אוהבת חגים!

אני אוהבת את הביחד, ההתאספות הזאת וההתענגות הזאת על עצירת הזמן וההכרה המשותפת שאין שומדבר יותר חשוב כרגע מלהעביר את הזמן הזה ביחד עם המשפחה או החברים או מי שבחרתי לחגוג איתו את החג הזה.

חגים, לא משנה של איזו עדה, הם בשבילי הסמן של מערכות יחסים; עם עצמי, עם הסביבה, עם היקום ואלוהה שהוא, לא משנה איך תקראו לו. 

וכמו כל מערכת יחסים, לא הכל תמיד פשוט וקל.

 

 

*חגים חוגגים בבית*

עונת החגים (היהודים) הראשונה בניו יורק היתה לי מוזרה. עוד לפני שפיתחתי את שגרת ה׳ארוחה מפסקת אצל כרמית וכל שאר החגים אצל אפרת’, היה לי בנזוג אמריקאי, שלא טרח לנסות להבין למה זה חשוב לי ומה אני צריכה עוד חגים חוץ ממה שכבר יש. משפחה אין, והישראלים שעבדו איתי התחפרו איש-איש במשפחתו או ניצלו את הזמן לטיולים, אז חברתי לכמה חברים ישראלים שחלקם למדו איתי פעם בבצלאל ואת חלקם לא מאוד הכרתי, וחגגנו במסעדה מרוקאית מהממת באיסט ווילג׳. הרגשתי קצת בבועה- זה כיף אך מוזר לחגוג במסעדה בעיר זרה, תוהה אם האנשים בשולחן שלידינו יודעים למה אנחנו כאן, או אם זה בכלל מעניין.

בניו יורק ספציפית, (או Jew York כמו שחלק קוראים לה בחיבה או שלא) אמנם אין אווירת חגים יהודיים ברחובות, אבל הריקנות מורגשת ברחובות ובעיקר ברכבת. איפה כולם..? אה... בטח ג׳ואיש הולידיי...

 

*חגמולנוכה*

אח, חג המולד! שנים של חיים בגרמניה קינאתי בפנטזיה הזאת של ההתכוננות לחג, חודשים של שווקי חג מולד ותכונה רבה ברחובות; פתאום יש עוגיות מיוחדות, תותים מתכסים בשוקולד וריח של יין חם מתבשל באוויר, עצים וקישוטים וחלונות ראווה מתוכננים בקפידה ומוזיקת חג ברחובות ...רגע, אבל ישו בכלל היה יהודי, אני רוצה גם! 

אז עשיתי גם. חזרתי לארץ לתוך לימודים בבצלאל ופתחתי את חגיגות החגמולנוכה (או ה-christmukkah, או ה-weihnukka) שהמשיכו איתי עד עצם היום הזה;

אז יש לנו עץ עם מתנות ויין חם, ועוגיות סהרוני וניל שנאפות במיוחד, וגם נרות ולביבות וסופגניות וסביבונים, כבר מצאתי את עצמי לא פעם מסנג׳רת חברה (תודה, ענת!) לחלוק איתי לילה לבן בפלורנטין, ולארוז מתנות כדי שיהיה לו לסנטה במה למלא את שק ההפתעות שלו :)

*ענבים באמצע החורף*

וגם תפוזים כל הקיץ- מה שתרצו מתי שתרצו, השאלה רק כמה זה עולה. הכל מיובא פה מאיפשהו, ויש שפע בלתי מוסבר. אז נכון שלעונות השנה, בניו יורק או בארץ המוצא, יש השפעה כלשהי על המבחר, אבל אין שום סיכוי שהניו יורקי הממוצע ידע ׳מה היא העונה הטבעית של תפוז׳  או שזה בכלל יעניין אותו, כל עוד יש בסופר. יוצאים מן הכלל הזה, הם אלו שמתעקשים על משלוחים מחוות אורגניות בצפון, וחיים על ׳מה שגדל בחווה, בצורה המוזרה שזה גדל בה׳ וכמובן, כל אלה שגדלו ברחבי אמריקה והעולם ומכירים קצת חקלאות.

למרות כל הזמן הזה, ואפילו כמה תהיות של ״מזתומרת אין תפוזים באוגוסט״ אני עדיין משתוממת מרמת המבחר והזמינות של פירות וירקות כל עונות השנה: כאן גיליתי למשל, שלמנגו מברזיל, מנגו מג׳מייקה ומנגו מהאיטי, אין בכלל אותו טעם, וזה אפילו לא דומה למנגו שגדל בישראל או בתאילנד! 

הו אללי! מי היה מאמין! ;)

בוחן פתע: איזו עונה זו?

*כיפור של כולם*

כיפור תמיד היה בשבילי חוויה אחרת: בבית עם המשפחה יש לנו מעין מסורת קבועה: ארוחת מפסקת- בית כנסת, ואז מטיילים עם אבא בכפר, פוגשים חברים ישנים, מתחברים מתפצלים עד שחוזרים הביתה לקרוא ספר או לשבת עם אמא בסלון ולישון. כשחושבים על זה, החוויה הישראלית של כיפור היא די סוריאליסטית- בשום מקום בעולם התופעה הזאת לא קיימת- קומפליט שאט-דאון של מדינה שלמה. פוס משחק.

וכאן- כאן צריך להתכוון ולתכנן מה עושים בחג- צריך ממש לקחת חופש! בשנה הראשונה שלי בעיר  תכננתי לי בתמימות ללכת לאיזשהו בית כנסת כרגיל. לחרדתי גיליתי שזה לא כזה פשוט. חייבים להיות מנויים בבית הכנסת, לשלם חברות שנתית או לקנות כרטיס בסכום די מכובד כדי בכלל להכנס ב- high holidays. מה?! אבל אני בכלל לא רוצה מושב, רק לעמוד מאחור ולשמוע תפילה. 

׳מצטערים גיברת, פה זה לא ישראל- היית צריכה לקנות מראש׳. הלם. כן, עם כל ההבנה שמשהו צריך לממן את מוסדות הדת- לא זו היהדות שאני מאמינה בה. ביהדות שלי יש מקום לכולם, אולי לא מחלקה ראשונה (רוצים כסא- סבבה, תשלמו) אבל להשאיר אנשים בחוץ?!? לא מקובל עלי. בשנה שאחרי פשוט החרמתי את כל העניין וציינתי את החג בבית, עד שלשמחתי מצאתי כמה בתי כנסת קטנים שכן פותחים שעריהם לכל דכפין. אז גם כאלו יש.

מאז שאני כאן, בכל שנה מצאתי את עצמי מציינת את החג בקהילה אחרת. גווניה של התרבות הדתית הרפורמית הפתיעו אותי: פתאום חזנית, פתאום רבּה, וטקסי כיפור עם זמרים ותזמורת שלא היו מביישים את במות ברואדווי: ממש כל העולם דודו פישר!

 

השנה הלכתי לכיפור של הקהילה הגאה (CBST). כן, יש דבר כזה. ולמרות ניגוני אשכנז והחזן האופראי שאליהם אני כנראה לעולם לא באמת אתרגל, הטקס שלהם כולל את כווולם; לא בכאילו, ולא למראית עין; הסידור שלהם באמת כולל את כולם, שחור על גבי דף קודש; כל בן וכל בת וכל מי שהחליף ביניהם, מי שנמשך למי ומי שלא, מי שבחר להיות בלי ומי שעם. כמעט שלושת אלפים איש היו שם. בכל מיני צבעים וצורות. ואני נשמתי ושרתי ודמעתי בתפילה. סוף סוף, אין בכלל צורך לשאול שאלות או להתלבט בתשובות; כאן, אני כמו כולם, פשוט שייכת מעצם קיומי.

צלמת : מיכל פאטל, "הארץ"

*הלואין כהלכתו- או- לרדת ניו יורק שאולה*

״שיו, איך בא לי מסיבת הלואין מגניבה- תבדקי מה יש..״ ענת נותנת לי התראה של איזה יום לפני החג  

הממממ אוקי... טלפון לחברה שמתקשרת לחברה שמתקשרת ללא-יודעת-מי והופ, ענת ואני ברשימת מוזמנים למסיבה מסתורית באיזו כנסייה בהארלם. אחלה, נשמע מגניב. שנתחפש?

עוד לא הספקנו לתכנן מה נלבש והטלפון מצלצל- דיוויד על הקו-״הממ את שומעת... רציתי להזהיר אותך שהמסיבה הזאת היא קצת... פרוגרסיבית. כלומר זה בטירה שהיתה פעם כנסייה ובאולם הראשי זאת מסיבה רגילה, אבל בקומות למעלה ובחדרים.. אנשים פורקים כל עול...״ 

האמת, נשמע לי קצת כמו כל מסיבת קולג׳ בכל סרט אמריקאי ממוצע. יאללה, חשבתי לי, אז אנשים משתובבים קצת בחדרים, מי שישמע... בטח שומדבר שעוד לא ראינו. צריך קצת יותר מזה כדי להבהיל אותנו.

שעתיים וקצת של איפורים והכנות ויאללה- אנחנו עומדות בכניסה מרשימה של כנסיה גותית אפלה, לא ממש בטוחות מה הולך לקרות..בחור בגרביונים, נוצות ונצנצים בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש, עושה פרצוף של אולי כן אולי, ובסוף מחייך ושולח אותנו במורד המדרגות הלולייניות לאולם הגדול. שם, כמובן, כמו בכל סרט אימה ראוי לשמו, אנחנו נתקלות באקס שלי והחברה החדשה שלו. מוהאהאהאהה! 

כמה חיוכים מעושים וענת ואני מצטיידות בדרינק ויוצאות לחקור את מרחבי הכנסיה. 

אין מה לומר- כשניו יורק רוצה- היא לגמרי גות׳האם; (נו, לפעמים זה סבבה שאמריקאים עפים על עצמם...) נדדנו מקומה בתפאורה מוגזמת אחת לשניה, ירדנו למרתף חשוך עם אח בוערת ומיני כלובים ונדנדות סטייל ׳עיניים פקוחות לרווחה׳, ומדי פעם הגחנו לגג מוצף הנרות, לנשום קצת אויר, להשקיף על נפלאות העיר האפלה ולתהות מה עוד הזוי, מסתורי ואפל מתרחש פה הלילה...

האמת, היתה מסיבת ליל כל הקדושים משובחת; הזויים והזויות (ואנחנו ביניהם) בתחפושות מוזרות, מינימליות יותר או פחות כמיטב המסורת, נגני כינור וסקסופון שהצטרפו בשלב מסויים למעגל הרוקדים המבוסמים לתפארת וכן, גם פעילויות מפוקפקות בחדרים חשוכים ובמרתף. 

אבל חוץ מהערה של ענת פה ושם סטייל ״הממ.. למה היא ערומה..?״ ותשובה שלי ש״היא לא ערומה, היא לובשת רשת״, לא נרשמו נפגעים ;)

ככה אנחנו בטבעי; ענת ואני

מירי

זולגות הדמעות מעצמן

לפעמים אווירת החג מגיעה במזוודות, בקופסאות עוגיות ארוזות בקפידה, המפיצות ריח של בית.

לפעמים היא מגיעה באיחור, כשסבתא מטגנת סופגניות בביקור שלה, שבוע אחרי חנוכה.

לפעמים היא ממלאת את הבית בפיסות בדים שנרקמות לאיטן לתחפושות,

לפעמים – בניחוחות אוזני המן במלית פרג.

ולפעמים, לפעמים היא פשוט נעדרת.

מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?

לעת ערב, כשכל המשפחה התכנסה, וכבר נשכחו בהלת הקניות, התורים המשתרכים לפני עמדת האריזות ועומסי התנועה הכבדים, התפשטה לי בלב תחושה נעימה שקשה לשחזר מרחוק. השולחן הערוך, המפה הצחורה, הברכות של ראש השנה, המזמנות לנו שפע בכל אשר נפנה ובעיקר – השיחות הארוכות והטובות שרק העייפות הכריעה לבסוף, נעמו – לעיניי, לאוזניי ולליבי.

שנת עשייה ויצירה

את ליל הסדר, שלא כמו ראש השנה, לא אהבתי בילדותי; רק את הימים שקדמו לו אהבתי, את ימי הניקיון שהִקנו לי תחושה של התנקות, התחדשות וסדר; את טקס החלפת הכלים ואת הפלאפל בפיתה שאכלנו במרפסת המטבח, ערב לפני החג, כדי שחלילה לא נפזר פירורי חמץ. כשבגרתי, והסבנו לשולחן החג בבית הוריי בהרכב מצומצם, שבתי לאהוב את החג ונהניתי מן הקרבה המשפחתית שהוא מזַמֵן.

ואז נסענו. בקיץ, רגע לפני חגי תשרי. התרחקנו מן המשפחות ומאווירה חמה ומיוחדת המתלווה לחגים, אבל יכולנו לבחור בלב שלם איך לחגוג, עם מי ומתי. מקצת החגים חגגנו בקרב חברים, מקצתם בחוג המשפחה הגרעינית שלנו, לפעמים בבית ולפעמים הרחק מן המטבח שלנו, בטיולים בארצות אחרות.

בחרנו לחיות במדינה אחרת, אבל את ילדינו שלחנו לבית הספר היהודי. בלוח השנה משובצים חגים של יהודים, ספרדים וקטלנים; אבל אל דאגה, איכשהו מתחברים כמה מן החגים שלנו ושלהם, ומספר ימי החופשה אינו עולה לדעתי על אלה שבארץ. 

אצלנו, ממש כמו בישראל, החזרה לשגרת הלימודים אחרי חופשת הקיץ הארוכה, קטועה ומתמשכת. בין החופשות לומדים הילדים בשיעורי עברית על החגים ועל מנהגיהם, ובשובם מיום לימודים ארוך, מזמזמים את שירי החג.

קיר בית הספר מתעורר לחיים 

השנה יתמזגו אורות הכריסטמס עם נרות החנוכייה, וחופשת החורף שלנו מתוכננת להיות באווירה אחרת לגמרי, רחוקה מאלה ומאלה, ומדיפה ניחוחות חדשים ולא מוכרים.

ילדינו, שכבר חוו בארץ חגים והזיכרונות עוד נטועים בהם, מתעקשים ולא מוותרים. כנראה שגם הם, מבקשים להחליף המולה חסרה בשמחה מסוג אחר. למדירה, אי טרופי בדרום־מערב פורטוגל, טסנו באביב מצוידים בחבילת מצות, ושם הצטיידנו בתמרים, בתפוחים, בקינמון ובאגוזים, והכנו חרוסת כהלכתה. ריחות התבשילים של אימי לא נישאו באוויר, ולהמולה דאגו היטב רק שלושת ילדיי, והלב שלי – השמח בחלקו, לא יכול היה שלא להיעצב מעט, כשדיברנו עם משפחותינו בשיחות וידאו בערב החג.

 

החגים שלנו הסתיימו לעת עתה, אבל כבר בשבוע הבא, יחגגו כאן את ההלואין, וילדיי יזכו לעוד יום חופשה, המצטרף, בלי להתבלבל, לסוף השבוע.

 

החגים שלהם הם לא באמת שלנו, אבל שלא כמו החדשות המקומיות שלא מעניינות אותי כלל, אם יש חג שמח שמלהיב את הילדים, הם מצטרפים לחגיגות. בשנה הראשונה, כשבפיהם ספרדית דלה, הם יצאו עם בנות השכנים וחבריהן לסיבוב בשכונה. איני רואה סיבה לסרב לבקשותיהם להתחפש, ליצור פנים מדלועים, להכין את עוגיות החג המסורתיות ולהקיש על דלתות השכנים בקריאת "?Truco o Trato". בסופו של דבר, מה שחסר לנו כאן היא אווירת החג ברחוב, ואם אפשר לאמץ אותה מעט, בימים שהרחובות מתקשטים, אז למה לא בעצם?

טל

זולגות הדמעות מעצמן

כשגרתי בישראל, ממש לא הייתי מחובבי החגים.

למעשה, ואני ודאי לא יחידה בנוף, לפני החגים לרוב היתה ממלאת אותי מן תחושת כבדות ועומס כזו, שבעיקר מורכבת מהשילוב המעיק בין ״אצל מי עושים השנה את ערב החג״ לבין היציאה מהשגרה (שאני בסך הכל ממש אוהבת, ואוהבת לשבור אותה, אבל בעיקר בשביל הפאן של עצמי ופחות לטובת חגי ישראל). 

 

בכלל כל קרנבל החגים והלחץ הבלתי נגמר לפניהם (להספיק לקנות בגדים חגיגיים ומתנות לכולם) תמיד הרגיש לי אובר רייטד

ובעיקר נלחמתי בדחף לרכוש כרטיסי טיסה ליעד כלשהו כדי להמלט מהחג.

 

לפחות כך זה היה כשגרנו בארץ.

החגים היו מן מובן מאליו שיש למלא אחר המחויבויות שלו: להתקע בפקקים בין ארוחת חג אחת לשניה, לאכול הרבה יותר ממה שהקיבה מסוגלת, לנסות להוריד כתמי חריימה מחולצות החג הלבנות, שממש רק נרכשו. 

הביחד המשפחתי, שמתאגד סביב הימים האלה, טומן בחובו גם מפגשים מחממי לב עם קרובי משפחה שלא תמיד רואים ביומיום וגם תחושה שלעיתים מתעוררת של מן ״תפסת מרובה לא תפסת״ כי כמה אינטימיות כבר אפשר להספיק במפגש כזה מרובה משתתפים (ובינינו, כשהפה עסוק רוב הזמן באכילה והקיבה בעיכול, והילדים תמיד צריכים ממני משהו יש פחות אנרגיה לשיחות נפש).

כשעברנו, השילוב בין החגים למרחק עשה לי בהתחלה בעיקר אנחת רווחה.

שוב לא צריך להתמודד עם ״ספטמבר האיום״ אלא אפשר להתחיל את בית הספר בחדשיים של שגרה מבורכת עד חופשת הסתיו, שנמשכת שבוע בדיוק באמצע אוקטובר.

המרחק, שפתח מרחב בכל כך הרבה תחומים, ריווח גם את כל מה שקשור לחגים-

ההחלטה איזה חג לחגוג ובאיזה אופן עברה להיות בידינו. מעבדות לחירות.

 

מצד שני- בהפתעה פגשתי בתוך עצמי גם את תחושת האחריות על החגים. 

פתאום הבנתי, שאם לא נציין ונחגוג- החג לא יהיה קיים. כי אין שירי חג ברדיו, אף אחד לא מדבר עם הילדים שלי על מנהגי החג ומלמד אותם את מה נשתנה, ואנחנו צריכים להחליט אם לבטל שיעור גיטרה או ללכת לשמוע תפילת כל נדרי.

ובנוסף להכל, במקום שהמטלה היחידה שלנו תהיה להתייצב לארוחות, נהייתי אמונה על כל הצד הקולינרי. כיף חיים.

 

בראש השנה הראשון תקף אותי דחף חזק לאפות חלות עגולות (עד אז ההיכרות שלי עם השמרים היתה רק מהצד הנוגס), להזמין חברים ואפילו ללכת לבית הכנסת. 

יום כיפור הראשון היה יום מוזר ממש בלי האווירה הכל כך עצמתית שיש בארץ (אפילו רכיבה באופניים כבר לא נהייתה ייחודית ליום הזה) ועד סוכות כבר תפס אותי מחנק שכזה בגרון. 

על ליל הסדר דילגנו לגמרי (אל תגלו) וחגגנו במסעדה ארגנטינאית בשבדיה,  אבל ביחד עם המשפחה האהובה שלנו, שהגיעה מניו יורק.

 

למעשה, עד השנה, הצלחנו, שבכל חג חשוב תהיה אצלינו נציגות משפחתית, או שאנחנו נגיע לארץ. והמשפחה שהגיעה, תמיד הביאה אתה אור ושמחה ואווירת חג ובית שחיממה לנו את הלב.

 

ועכשיו בשנה השלישית, אפשר להגיד שמהרבה  בחינות התפתחתי- 

את החלות אני כבר אופה בעיניים עצומות, את חלל הדירה שלנו ממלאים שירים ישראלים של חג ואנחנו יוצאים במיטב הבגדים לארוחת חג עם החברים שכאן, שהם הכי משפחה שאפשר לבקש. אז השנה אפילו לא הייתי צריכה לבשל. 

ממש כמו בארץ. 

כמעט. 

אז איך זה שהמחנק בגרון והדמעות עומדות כל הזמן בעיניים?

MISSVADA מארחת

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו

IMG-20190515-WA0002.jpg

יעל

טורונטו

הילי נבחרת.jpg

הילי

ז'נבה, שוויץ

אורחות מרחבי העולם עונות על השאלון שלנו

מזוודה
  • Instagram Social Icon