גליון ספטמבר

מפגש עם התרבות החדשה

הגיליון הראשון של missvada  עסק במעבר ובהתחלה. הגליון הנוכחי עוסק במפגשים עם התרבות החדשה. 

 

בפסיכולוגיה מדברים על למידה דרך "תבניות" שאנחנו מחקים ומאמצים מגיל צעיר ומסייעים לנו בהתמודדות עם סיטואציות חברתיות.

כשגדלים ויוצאים לעולם הגדול, נתקלים בסיטואציות חדשות שמערערות את התבניות המוכרות וגורמות למבוכה, בושה, לפעמים גם כעס.

אני גדלתי בבית פיני, שבו חיבוק נחשב שיא הפגנת החיבה. אני זוכרת היטב את סבתא אלמה בת ה-80 פלוס, יושבת בכסא הנדנדה ומצחקקת במבוכה בעודי נושקת לה על הלחי בגיל 10. אני  חושבת שסבתא אפילו נהנתה מזה, פשוט לא הייתה רגילה. 

עד היום הנשיקה הישראלית על הלחי גורמת לי אי נוחות, שלא לדבר על שתיים. הנסיונות לזכור מי במשפחה של בן זוגי מאסכולת הנשיקה האחת ומי מאסכולת השתיים מלחיצה אותי, שחס וחלילה לא אעליב את מושא הנשיקה. איזה מזל שהתחתנתי רק פעם אחת ושלא התחתנתי עם בחור צרפתי. 

מכירים את הסיטואציה של כניסה לחדר מלא אנשים זרים והאחזות נואשת במישהו או משהו מוכר?

אצלי זה חיפוש מים, גם כשבתיק מונח בקבוק מלא של ליטר וחצי.

ברילוקיישן לא מדובר רק בחדר, אלא בעולם שלם. כל אחת מאיתנו נתקלת במצבים חדשים שלרוב מלווים במבוכה של "אוי, רואים שאני לא מפה".  טל נתקלת בזה בשגרת הקניות בסופר, מירי בעשר בלילה כשהספרדים רק מתחילים את הערב , מאירה בנסיונות להתחבר עם ה"מקומיים" ולירון במפגש עם חנות התבלינים שבוחרת להישאר כםי שהיא. 

לאט לאט אנחנו לומדות תבניות חדשות, מרגישות יותר מ"פה" וגם מקוות שתמיד יהיו הפתעות כדי שלא יהיה משעמם. 

לירון

משנה צבע לירוק

הדלקת הארורה הזאת בעין, היא זאת שהפגישה אותי עם חנות התבלינים הקסומה במרכז פרדס חנה.

ת'כלס זה קרה בזכות ליאת, שכנתי למזרן (הפילאטיס), שחוץ מזה שאנחנו חברות למתיחות היא גם נטורופטית. בקאטצ' אפ של אחרי השיעור, היא אמרה לי שוורדים מיובשים הם אלו שיעזרו לי להעלים את הדלקת. אמרה ושלחה אותי לחנות התבלינים במרכז המושבה.

חיפשתי שלט, "תבלינים משהו", אבל לא ראיתי שום שלט. התקרבתי לשורת החנויות הקטנות ולפי הריח הבנתי שהגעתי ליעד. חנות קטנה, צפופה וחשוכה. נטולת ספוטים, מלאה בשקים עמוסי קטניות, אגוזים, תבלינים ובעיקר ריחות ולקוחות.

אחרי סקירת המלאי, ניגשתי למוכרת ושאלתי אותה אם היא עושה סדנאות בישול בחנות. היא השיבה שלא. לא הרפיתי ושאלתי אם יש לה, לחנות, עמוד פייסבוק שבטוח אוכל למצוא בו מתכונים. והיא ממש נרתעה, כאילו אמרתי משהו שהוא לא במקום, או שאולי באמת אמרתי משהו לא במקום.

חוסר טאקט זו תכונה שניחנתי בה. אז החלטתי לשתוק, מה שפחות אופייני לי. ורק אז הבנתי, שלא כל העסקים צריכים להתנהל לפי חוקי "העולם החדש". הבנתי שלא כולם זורמים עם רעש הפייס, שמנהל אותנו.

עוד הבנתי, שעסקים קטנים כאלו, שמה שמייחד אותם הוא הריח של פעם שמתובל עם הקצב של אז, כבר נעלמים מהעולם. וזה, בדיוק הבידול שלהם.                

בעיקר הבנתי, שמי אני, אשת השיווק שאך הגיעה מהעיר למושבה, שאעשה פיתוח עסקי לעסק שטוב לו בדיוק כמו שהוא.

ברוב חוצפתי, חשבתי שאוכל לצלם לכם תמונות מהחנות. חמושה במצלמה ובחיוך האופייני לי פתחתי את הדלת ושאלתי אם אוכל לצלם תמונות כדי להעלות לכאן, לפוסט. נחשו מה? גם הפעם נעניתי בשלילה. אז הרי לכם הפתרון שמצאתי:

חוץ מתבלינים, יש כאן סצנה חזקה של קיימות. חנויות יד 2 הן דוגמה טובה למגמה. ברדיוס של 1 ק"מ, תמצאו 3 חנויות יד 2. חנויות שמקבלות את מרבית מרכולתן מנשות המקום, שהחליטו לפנות מקום בארון. כך קרה, שבשנה שאנחנו גרים כאן, כל הבגדים שקניתי היו מהחנויות האלו.                                              

הפייבוריטית שלי היא גברות, חנות מסודרת ונעימה, שנראית כמו בוטיק פריזאי משובח, החנות שמתהדרת בסחורה האיכותית ביותר באזור. כפועל יוצא, בכל ביקור שלי בחנות, אצא ממנה בידיים מלאות, גם אם רק קפצתי לבדוק מה נשמע, כשיש לי בדיוק 10 דקות בין לבין. מה שאני אוהבת בה יותר מהכול הוא, שברגע שאני מגיעה, המוכרת יודעת בדיוק מה להציע לי ומדיי פעם היא אפילו אומרת ששמרה לי פריט מסוים שידעה שאוהב. ת'כלס, יש משהו כיף יותר ממוכרת שמכירה אותך ואת הטעם שלך? כזאת שממש סופרת אותך? אז זהו שאותי זה קונה.

גילוי נאות. התמונה הזאת צולמה בחצר של החנות שנייה אחת, המוכרת וינטג' ויד 2 ונמצאת בעופר. מקום קסום שמרגיש לי כמו טוסקנה. מומלצת בחום (יולי-אוגוסט וגם כשגשום). 

 שמלה אוסטרית מסורתית מהחנות שנייה אחת

אחרי התבלינים והבגדים, אי אפשר בלי עולם הירוקים. חיבור נוסף, שלא ברור איפה הוא הסתתר כל השנים, היא האהבה החדשה שלי לצמחים. גם לי לא ברור איך קרה שאני מתרגשת מפיצול ענפים ומצמיחה מחודשת של עלים, משל הייתי חנה מרון.  בטוחה שלטרנד המוגדר "אורבן ג'ונגל", מגמה שממונפת בכל פרופיל אינסטגרם ולוח פינטרסט רענן, יש תרומה גדולה לחיידק הזה.

מיקס סוקולנטים פוטגניים - כולם יהיו בניי

 
 

מירי

מפגשים

מגדלי אנוש

רוקדים ב"פייסטות"

את לא דומה לשלג , אבל הלב נצבט

כשרק הגענו לעיר, גרנו בשכונה נעימה, לא מהודרת; בניינים בני שלוש קומות ורחובות נקיים ושקטים. בספטמבר כבר החלו עלי השלכת להיערם על המדרכות ובבקרים נשבה רוח קרירה. בהולכי ברחוב ניבטו אליי מכל עבר פחי אשפה. מקצתם מוטמנים, מקצתם גלויים, בחמישה צבעים. ממש בפינת הרחוב עמד מתקן למחזור סוללות, נורות, דיסקים ועוד, ולידו מכולה לבגדים משומשים. חייכתי חיוך רחב. גן עדן לחובבי המחזור נמצא במרחק כמה פסיעות מביתי.

המשכתי ללכת ונשאתי עיניי מעלה, אל חלונות הבתים. חוץ מארבעה תריסים פתוחים לרווחה, בדירה שלנו, פגשתי רק תריסים מוגפים ווילונות. דגלים צהובים מעוטרים בארבעה פסים אדומים, ובמקצתם גם כוכב לבן על משולש כחול, התנופפו במרפסות רבות ובכיכרות המטופחות. אומנם אנחנו עברנו לספרד, אבל הם, לגמרי חיים בקטלוניה; מדברים קטלנית ומפרסמים בקטלנית ובטח גם חולמים בקטלנית, בשעה שאני שוברת שיניים ללמוד ספרדית ולנסח משפטים כהלכה, ומביטה בקנאה בילדיי בשל יכולתם לרכוש שפות חדשות בקלות ובמהירות.
 
ידענו שהספרדים אוהבים לחגוג ולשמוח, ופעמים רבות מספור מצאנו את עצמנו מבלים איתם בספונטניות ב¨פייסטות¨. בכל עיר וכפר חוגגים פעם בשנה את ה"פייסטה מאיור", כל מקום בתאריך אחר; לפעמים הגענו במכוון, לעיתים במקרה, ותמיד נהנינו מעיר מקושטת, מחגיגה סוחפת וממופעי הקסטליירס (Castellers); הבטנו מתוחים ופעורי פה במבוגרים ובקטנטנים המטפסים במיומנות זה על זה למגדל ששיאו תשע קומות. אין חגיגה ראויה בלי הספורט הקטלני שמקורו במסורת עתיקת יומין, ופעם נעתקה נשימתנו כשעמדנו מול מגדל קורס.

את הריקוד הקטלני הלאומי, הסרדנה (Sardana), הכרנו כבר בסוף השבוע הראשון בברצלונה. הבטנו בחבורות הקשישים שפצחו בריקוד איטי במעגלים מול הקתדרלה וחיוך רחב על פניהם, ולא יכולנו שלא לחייך. מאז זכינו לצפות ברוקדים פעמים רבות, במגוון התקהלויות ספונטניות, ופעם נקלענו לגמרי במקרה לתחרות הסרדנה של קטלוניה. עשרות קבוצות לבושות בתלבושות מהודרות נאספו בכיכר הגדולה של ויק (Vic) ורקדו עד כלות.
 
ולא רק לחגוג אוהבים הספרדים, גם לנוח. הלימודים ברוב בתי הספר מתחילים בתשע, ובשתיים בצהריים חנויות רבות נסגרות ונפתחות שוב בחמש. אז גם פקחי החניה יוצאים לסייסטה והחניה בערים רבות היא בלא תשלום בשעות אלה. התפלאנו לראות שגם בתי קפה ומעדניות רבות סוגרות את דלתותיהן בשעות המנוחה. הספרדים שבים לעבודה בקצב אחר, נינוח, ובערבים קשה למצוא מסעדות המגישות אוכל לפני שמונה בערב, ולא רק מסעדות גורמה. מרבית הסועדים המקומיים ייכנסו למסעדה בסביבות עשר, כשאנחנו כבר בקינוחים או בדרך הביתה. ובשעה שילדינו חולמים חלומות, נשמעות בחדר המדרגות צהלות הבנות מן הדירה ממול. כהוריהם, גם הילדים הספרדים מכבים את מנורת הלילה מאוחר.

עוד ועוד מפגשים נקרו בדרכנו. הביקורים הראשונים בסופרים היו ארוכים ומעייפים ולאט לאט אספנו מידע על המוצרים שאנחנו צורכים ועל הרגלי הצריכה של הקטלנים. לצד הסופרים הקטנים והבינוניים עומדים סניפי הענק של הרשתות הגדולות ומציעים בילוי לחובבי הקניות. יש בהם היצע אדיר של מותגים והשיטוט בהם עלול להסתכם בכמה שעות. לא רק לגודל היינו צריכים להתרגל אלא גם לריח ה"חמון" ולרגלי החזיר התלויות בכל מקום.

אנחנו בלי ספק בעלי דרישות מיוחדות בכל הנוגע למזון, ובכל סופר מצאנו רק חלק ממבוקשנו. מפה לשם יצא שאנו קונים בלא פחות מחמישה סופרים, לפחות פעם ביומיים, והס מלהזכיר את המשלוחים של המבקרים מישראל, של כל הדברים שהורגלנו אליהם בארץ ובספרד – אַין. מקררים קטנים מדי, כמחצית מגודלו של המקרר שלנו בישראל, הועמדו בנישות הצרות במטבחים הסגורים בדלת, וידענו שבכל מקרה כמות הירקות שאפשר למלא בהם מוגבלת. בתור לקופה, ולפניי עגלה עמוסת ירקות ופירות טריים, יכולתי להציץ גם לעגלות הקנייה של האחרים. מזונות למזווה בצנצנות זכוכית, שתייה ובשר חזיר בשפע. אנחנו אימצנו למטבחנו את מרק הגספאצ'ו הספרדי, בגרסה ביתית שלנו.

חמישה ימי לימוד ארוכים מונהגים בבית ספרנו, ובתום שמונה שעות מעייפות יצאנו לבלות בגינות ובגני המשחקים הפרוסים ברחבי העיר. פגשתי בהם את ההולכים על ארבע ונותרתי בלב מכווץ ומלא געגועים. אומרים שאישה הרה רואה סביבה רק נשים הרות, ואני, עם כלב שנשאר מאחור, ראיתי כלבים בכל מקום; בטיולים בטבע, בקניונים, במסעדות. פעם נתקלתי בכלב ענק בעירייה, ממתין בתור לפקידה, ופעם אחרת מצאתי כלבלב יושב מחוץ לתא המדידה ומחכה בסבלנות, בשעה שגברתו מודדת בגדים.

כבר חלפו שנתיים וקטלוניה עדיין מספקת לנו שפע מפגשים והיכרויות. תחושת הזרות מתפוגגת לאיטה, אבל ודאי, ולא רק בגלל המבטא, לעולם תהיה קיימת.
 

 

טל

קפיצת ראש

חזרתי מהסופר

חזרנו מבילוי, שתויים קמעה

חזרנו מטיול עירוני

בתנועה,  גם בחורף

כשמביאים דג חדש לאקווריום צריך להכניס אותו עם שקית המים איתה הוא הגיע, אל המים החדשים, כדי שהמפגש איתם לא יהיה טראומטי.

המפגש שלי עם התרבות הדנית, כמו מגע של מים חדשים, מפגיש גם אותי עם חוויות לא מילוליות של זרות, לצד תחושות של השתלבות מיידית, שלא הייתי יכולה לצפות מראש.

ד'ה וולק אוף שיים השבועי שלי. צעדת הבושה הקבועה מתקיימת בכל פעם מחדש כאשר אני מהדסת לי בסופר בין המעברים, חמושה בעגלת הקניות הגדולה. העגלה מתמלאת ותופחת בעוד באותו זמן ממש, חולפים על פָני בני הארץ הזו, רובם ללא עגלה, או עם עגלה קטנה או סתם סל. פריט או שניים, מקסימום ארבעה בידיהם והם כבר בדרכם לקופה.

 

איך הם עושים את זה? איך הם לא רוצים גם וגם, שניים במבצע וגם שיהיה עוד פסטה, שחלילה לא יחסר. אז מה אם יש לי במזווה עוד חמש חבילות לפחות?

 

אני בוחרת את המוצרים לפי העין. אין כיתוב באנגלית, הכל בדנית, שפה שכנראה לעולם לא אצליח להבין או להגות. בלית ברירה למדתי לנחש, לרוב נצמדת למוצרים מוכרים, לעתים רחוקות שואלת את המוכרת ומגלה שיש פער מביך גם בתרגום המילולי המידיי  (אבקת סוכר זה ממש לא שוגר פאודר ורק אחרי נסיונות מיאשים, הכוללים תנועות ידיים משונות, אני פולטת ביאוש: "איטס לייק סנו און ד'ה קייק" או אז אורות עיניה. תודה לאל, בשלג היא מבינה!)

ובעיקר, אני עושה טעויות, שמצחיקות את כל הבית והורסות לי את הבישולים (תזכורת לעצמי: קורנפלור זה לא קמח תירס!).

 

וכך אני מתהלכת לי בסופר הענק והמזמין. תבלינים עם ריח אחר, ממרחים מיוחדים, גבינות עשירות שאני לא מכירה קורצים אלי מכל עבר ואני מושיטה את הידיים לאסוף עוד משהו מתוק, שיהיה לפנק אותם אחרי בית הספר. או, הנה יש גם אננס, שמכל הדברים דווקא כאן הוא כל כך זול, אז למה לא וכמובן פירות יער ואולי יגיעו חברים בשבת אז שיהיו בסטוק גם כמה גבינות וזיתים.

ולסיום סיומת, זה אמנם לא ברשימה, אבל בטוח צריך גם שמפו לכביסה ונייר טואלט, מאסיביים בגודלם, שנותנים אקורד סיום גדוש שכבר אי אפשר לפספס.

שוב לא הצלחתי שלא להתפקע.

אני והישראליות שבי.

שוב אני היחידה בכל הסופר הזה עם עגלה מלאה.

אבל זה עוד לא הכל.

המבוכה מגיעה לשיאה בקופה, כשאני מעמיסה מוצרים על הסרט הנע.

הפסקתי כבר מזמן לתת לאלה עם הפריט או שניים לעקוף אותי, כי זה כולם, חוץ ממני.

בעודי ממלאת שקיות הם עוברים בסך, ממשיכים בקלילות אלגנטית לדרכם עם הברוקולי והסיקס פק שקנו, מחייכים אלי חיוכים דנים נעימים, מנומסים, המנסים, לשווא,  להסתיר מבט תוהה ומגדיר.

רואים שאת לא משלנו.

 

אבל, כל תחושת הזרות מתפוגגת כלא היתה ברגע שאני מסיימת להעמיס את האופניים ויוצאת אל הכביש. במסלול האופניים כמובן.

או אז באופן אוטומטי מתגנבת לה התחושה העילאית והמתנשאת השמורה לרוכבי האופניים הדנים, להלן: מלכי הכביש.

ואני ביניהם.

בדנמרק להם ורק להם מותרת זכות הקדימה לפני כולם- מכוניות (לפי חוק התנועה) והולכי רגל (לפי חוק הטבע). אשכרה פעם הולכת רגל עצרה  לי באמצע מעבר החציה כדי שאוכל לעבור.

כיאה לבני מלוכה, הם בעלי הזכות המוחלטת להפרד מהחיוך הדני הנעים ולזכות כל נהג או הולך רגל שפלשו להם לשביל או חלילה לא נתנו זכות קדימה במבט זועף, לפלוט איזו קללה עסיסית ובמקרים קיצוניים גם אצבע משולשת.

כמה נחמד.

 

ובחזרה אלי. המעבר ממכונית לאופניים, היה אחד המעברים המהירים והמענגים שהרילוקיישן העניק לי. מהתסכול היומיומי של להיות אמאמונית הפכתי לאמאריקשה מאושרת, שמסיעה את הילדים בחדווה ממקום למקום. ­­­­­­­­­­­­­­היכולת לחצות את העיר בפחות מעשרים דקות, לא לעמוד בפקקים, לחנות איפשבאלי ולעצור בפתח כל חנות שמתחשק היא חוויה עצמתית ומשחררת ולא הייתי מחליפה את אופני האמהות הבורגניות שלי, או הכריסטיאניה בייק בשפת המקום, בשום רכב מפנק.

כשאני רוכבת גופי מתמלא בשמחה שבתנועה ונפשי במרחב וחופש אמיתי.

אפילו כשקר בעצמות והרוח מכה בפנים אני לא מוותרת על תחושת החיות של להיות חלק מנחיל הרוכבים השוטף את העיר, חלק מהדופק העירוני הפועם.

תחושה של שייכות מוחלטת.

כמו דג במים.

מאירה

וואן נייט פרינד

שנעשה צהריים?

בוקר. אני צועדת לי ברחובות מנהטן בדרך לעבודה, עטופה במעיל כי קר לי למרות שאפריל, עם מוזיקה של אהוב רחוק באזניות, עוצרת בסטארבקס לקפה.

הבחור בדלפק מרים ראשו ואומר ׳אה, זאת שוב את, מאתמול. בוקר טוב׳ ומחייך ואני... ואוו! עיתון שאספתי ברכבת מתחת לשחי וקפה ביד, צועדת בראש מורם ומרגישה הכי מקומית.

היי ניו יורק! זאת אני, מאתמול! בוקר טוב לך!

 

בערב החלטתי להתחיל לחקור את השכונה החדשה שלי ולצאת לבר. לבד.

 

בחורה לבד על הבר, בטוח מישהו ידבר איתי, לא? אני כבר מדמיינת אותי כמו באיזה סרט, שופכת את ליבי לאזני הברמן, או פוגשת אנשים חדשים בבר השכונתי. איזה... אני מוצאת את עצמי יושבת, בחורה לבד בקצה הבר- וכלום. נאדה. גורנישט. זיפ.

מסיימת את הבירה, אומרת יפה תודה, משלמת והולכת. מגרדת בפדחת...מה בדיוק (לא) קרה כאן עכשיו?!?

בוקר. אמצע אפריל וקר לי.

הבדלי תרבויות? שטויות. אני הרי יודעת אנגלית. כמו כל ישראלי ממוצע התחלתי ללמוד אנגלית בכיתה ד׳, ראיתי סרטים וטלוויזיה באנגלית, טיילתי בעולם... ראבאק! עבדתי 12 שנה בשדות תעופה וכבר כמה שנים אני עובדת בסטארט אפ עם לקוחות אמריקאיים ובריטיים‪?אז ניו יורק? הכי בקטנה, לא?

אז זהו, שלא. כלומר, אנגלית דווקא ידעתי, אבל אמריקאית? לא ממש. ואני לא מדברת על ההבדלים בין elevator ו- lift. אלא על סגנון הדיבור והכוונה בתכל׳ס. את המילים אני מבינה (טוב, לפחות את הרוב) אבל מה הן באמת אומרות?

 

בשבועות הראשונים יצאנו מלא, החבר׳ה מהעבודה. תחילת אביב אחרי חורף לא קל, חברה קטנה, ומה יותר טוב מבר על הגג שמשקיף לאמפייר סטייט בילדינג? חבר מביא חבר ומפה לשם ׳דרינק קטן אחרי העבודה׳ הופך לסיבוב ברים שנגמר בארבע בבוקר.

ואמריקאים? שיכורים-שיכורים ואז הם נפתחים. שיחות נפש שהכותל עוד לא שמע. מתחילה לדבר עם איזו בחורה שהיא חברה של מישהו שמכיר מישהו שעבד פעם עם מישהו שעובד איתי, כמה דרינקים, היא מתחילה לחלוק סיפורים, ואני בעננים! יש! אני מתחילה להכיר חברים מקומיים! החלפנו טלפונים! קבענו לצהריים! כלומר, היא אמרה משהו כמו

״wow! We work two blocks away from each other! We should totally do lunch one day!”

האמת שלא כ״כ הבנתי את המבט המבולבל כששלפתי את הטלפון והתחלתי לבדוק מתי אני פנויה, אבל החלקתי את זה. אנחנו הרי חברות חדשות! כבר דיברנו על מלא דברים! זה בהתחלה מוזר כזה, כמו דייט ראשון או משהו, אבל זאת התחלה והיא נורא חברותית... אח, כמה תמימות!

לקח לי עוד כמה כאלה לגלות שכשניו-יורקר מציע לך להפגש לצהריים ׳יום אחד׳, זאת פחות או יותר המקבילה של ׳טוב, אז נדבר, אה?׳ בלי שום כוונה שזה יקרה באמת.

פגשתי בחור.  

שבוע ראשון, שנינו עדיין באופוריה וחשדנות,  קבענו להפגש איזה ערב.

הבדלי תרבויות? מה פתאום. הרי אנגלית אני מדברת ואמריקאים אני מכירה ממש טוב מהסרטים.

בצהריים הוא מסמס לאשרר את הדייט. אני מאשררת. אח”כ הוא מוודא שזה עדיין נוח לי. אח”כ הוא מוודא שאני לא במקרה עייפה מיום העבודה. אח”כ הוא מוודא שלא כואב לי הראש או משהו (סיריאסלי!)‪. שניה לפני שעמדתי לנפנף אותו, כי הרי ברור שהוא רק מנסה למצוא איך לבטל, שאלתי את ג׳ייסון מה הקטע.

ג׳ייסון העיף מבט בסמסים והודיע לי חד משמעית שהבחור סופר מעוניין וכל הדרמה היא כי הוא מנסה להרשים אותי בכמה הוא מתחשב ולתת לי להחליט אם נפגשים ‪ככה נהוג. איזה מעצבן

אפטר וורק דרינקס

נתקעתי מחוץ לדירה.

המפתח לא מסתובב! וזה לא שלא ניסיתי לצד השני, כבר קרה לי שהתבלבלתי בכוונים (למה, למה אמריקאים חייבים לנעול בכוון ההפוך...) לא עובד. מה עושים? שכנים!

דופקת לשכן על הדלת. ״היי, אני השכנה שלך נקסט דור, נתקעתי בחוץ, יש מצב שאני יכולה לנסות לעבור מהחלון שלך לחלון שלי כדי להכנס הביתה?״

״מה, בטח, ברור, כנסי. אני אגב, כריסטופר״

אחרי הפעם השניה שזה קרה, דפקתי לו על הדלת עם בקבוק יין ביד.

״תגידי, בא לך לבשל ארוחת ערב ביחד מתישהו״ ״בטח״ עניתי ״מחר״. ולא התכוונתי למילה שיצאה לי מהפה. הוא הרי אמר ׳מתישהו׳. זה לא יקרה לעולם.

למחרת כבר התחלנו לבשל ארוחות ערב ביחד, ופחות או יותר לגור בגרסת המציאות של ׳חברים׳ (מינוס הלא לדפוק בדלת).

בפעם הרביעית שנתקעתי בחוץ הוא לא היה בבית, העברתי את הלילה אצל השכנים מלמעלה ובבוקר התקשרנו ביחד למנעולן, אבל זאת כבר התחלה של סיפור אחר...

די מהר כבר הכרתי את רוב הדיירים בבנין. השכנה מלמעלה עוצרת אצלי בדרך למכולת לשאול אם אני צריכה משהו, בימים קרים בן הזוג שלה מבשל צ׳ילי, אני מכינה יין חם ומזמינים את כולם, ג׳ניפר מהקומה שלי מכנסת שכנים לקבלת שבת, והפאשיניסטה מהקומה השניה שולחת כרטיסי ברכה עשויים ממנקי מקטרות וקופצת מדי פעם עם הכלב.

רגע, אז כן חברים?

ווקר, השכן מלמעלה ואני בבר השכונתי 

כמה חודשים אחרי, אני והבחור נפרדנו פרידה עצובה.

ערב אחד, ישבתי בבר, כולי עגמומית ומזילה דמעה לא אסטתית, הו הטרגדיה!

בחורה שישבה לא רחוק ונראה די עגמומית בעצמה, רמזה לברמן למזוג לנו צ׳ייסר.

בין שוט אחד לשני התחלנו לשתף זו את זו במשקל החיים על כתפינו.

יושבות על הבר, מדברות, שותות ובוכות כל אחת על צרותיה. אחרי שלוש שעות החלפנו טלפונים ואמרנו שנפגש שוב מחר-מחרתיים. למחרת סימסתי לה.

לא, היא לא תהייה באזור בזמן הקרוב. כן, היה ממש נחמד אתמול, כנראה לא נפגש יותר לעולם. חברה רק לערב אחד. מוזר, לא?

מזל שהשכנים עושים אצלי בסלון תורנות הסחות דעת.

אומרים שניו-יורקרים לא נחמדים, ואם הם כן, זה לא אמיתי. ובכן, גבירותי, זה לא נכון.

האנשים בניו יורק אמנם באים והולכים, והרבה מהם מתייחסים לעיר כאל משהו זמני מצד אחד, מצד שני הם תמיד יהיו שם אם תצטרכי אותם. הבדלי תרבויות? כן, בהחלט!

חברים רנדומליים או לא, וואן נייט פרינד או כאלה שיהיו שם שנים, בעיר הזאת כל האופציות פתוחות.

מה שכן, יש להם המון כבוד לספייס בעיר ההו-כה-צפופה הזו והרוב פשוט יניח לך אלא אם תסמני שאת מעוניינת. היום אני נכנסת לבר ופשוט מתחילה לדבר עם מי שיושב לידי.

ב99% מהמקרים זה מתפתח לשיחה קולחת וערב מעניין.

איך אומר השיר- את לא תמיד יכולה לקבל את מה שאת רוצה, אבל אם תנסי אולי תמצאי את מה שאת צריכה באמת ;)

ייצוג נאה של אנשי העיר

 
מזוודה
  • Instagram Social Icon