גליון ספטמבר

דברים שלא מתרגלים אליהם

עליסה

MISSGERET

יש דברים שכנראה לא נתרגל אליהם לעולם

גיליון ספטמבר עוסק בדבריםה האלv. חלקם ניואנסים מאד קטנים, כמו מבט או מילה. חלקם ריטואלים תרבותיים שלמים. 

כולם גורמים לנו לתחושת "מה זה הדבר הזה ??!?!", שיכולה להיות מלווה בחיוך או בעצבים.

מאחר ואני סוג של פינית ויועד שלצידי פחות, עליי לעיתים קרובות לשמש כ"מתורגמנית תרבות". זה אומר שכשיועד נתקף בתחושת "מה זה הדבר הזה??!?", אני יוצאת להגנת העם הפיני ומסבירה למה הם עושים מה שהם עושים וממה זה נובע. 

אחת מהתופעות שהפכו לסיפור קבוע כשאנחנו עוסקים בהבדלים תרבותיים הוא סיפור העגלה.

אחרי שעברנו להלסינקי, יועד התפלא מדוע הורים שנתקעים בו עם עגלת ילדים (כנראה בטעות), לא טורחים לבקש סליחה. יועד ראה בזה חוסר נימוס משווע ואני נקראתי לדגל עם הסבר אנטרופולוגי מעמיק שבא להגן על ההנחה שלו שהפינים פחות מחונכים מהישראלים. ההסבר הוא שזה לא שהפינים לא מנומסים, אלא הם פשוט כל כך מתבייישים שהם נכנסו למרחב הפרטי של יצור אנושי אחר, שכל רצונם הוא שהרגע המביך הזה יעלם כלא היה. בקשת סליחה רק מאריכה את המגע עם היצור האנושי ולכן עדיף פשוט להתעלם. 

חוסר הרצון לפלוש למרחב הפרטי של מישהו אחר  הוא הבסיס לעוד הרבה תופעות תרבותיות אחרות, אפילו קרובי המשפחה (הפינים) שלי מתעלמים מהבטן ההריונית שלי, אלא אם אני מעלה את הנושא בעצמי קודם. יש ספר שלם על התופעות האלה בשם "FINNISH NIGHTMARES", שיועד קיבל ליומולדת (כדי שירגיש שהוא נורמלי והפינים לא).

הנה תמונה אחת ממנו שמתחברת לפוסט של טל על השכנים של הפינים, הדנים. 

בהמשך החודש תקראו על הדברים שאליהם לא מתרגלות מאירה, לירון  ומירי.

מוזמנים להכנס לאינסטוש שלנו לקרוא למה עוד לא פשוט להתרגל... 

מאירה

The American way

ניו יורק- ניו יורק, אה? כמה מעלות טובות למקום, כמו שאומרים, שגם אחרי שש שנים קשה לי להתרגל אליהן:

*אלוהים שישמור*

״הו אללי! החולצה שאת לובשת פשוט מדהימה, אני ממש אובססיבית לגביה״

כמובן שהתגובה הרצויה לפי מיטב מסורת ההגזמות היא ״אל אלוהים, חידלי! זאת החולצה האהובה עלי״ או לחילופין ״אוֹוֹ, בלמי את פיך! הפריט הישן והבלוי הזה?! היא עדיין נראית טוב, הא?״ (המשיכו כאוות נפשכם שיחת עומק זו)

 

כן, כן, ניו יורק היא לא אמריקה, אבל אנשים מגיעים לכאן מכל מקום, ולמרות שהמצב לא באמת חמור כמו שדמיינתי אותו לפני שעברתי לכאן והכרתי גם אמריקאים שפויים, או לפחות כאלה שמודעים לעצמם, זה לגמרי קיים מעבר לכל פינה ולגמרי גורם לי לגלגל עיניים וקצת לרצות להקיא בכל פעם מחדש. 

קנדיס ואני מתאמנות על תגובה אמריקאית

*ענבים באמצע החורף*

וגם תפוזים כל הקיץ- מה שתרצו מתי שתרצו, השאלה רק כמה זה עולה. הכל מיובא פה מאיפשהו, ויש שפע בלתי מוסבר. אז נכון שלעונות השנה, בניו יורק או בארץ המוצא, יש השפעה כלשהי על המבחר, אבל אין שום סיכוי שהניו יורקי הממוצע ידע ׳מה היא העונה הטבעית של תפוז׳  או שזה בכלל יעניין אותו, כל עוד יש בסופר. יוצאים מן הכלל הזה, הם אלו שמתעקשים על משלוחים מחוות אורגניות בצפון, וחיים על ׳מה שגדל בחווה, בצורה המוזרה שזה גדל בה׳ וכמובן, כל אלה שגדלו ברחבי אמריקה והעולם ומכירים קצת חקלאות.

למרות כל הזמן הזה, ואפילו כמה תהיות של ״מזתומרת אין תפוזים באוגוסט״ אני עדיין משתוממת מרמת המבחר והזמינות של פירות וירקות כל עונות השנה: כאן גיליתי למשל, שלמנגו מברזיל, מנגו מג׳מייקה ומנגו מהאיטי, אין בכלל אותו טעם, וזה אפילו לא דומה למנגו שגדל בישראל או בתאילנד! 

הו אללי! מי היה מאמין! ;)

בוחן פתע: איזו עונה זו?

*אולי החלטי בהחלט*

שיחה שהתקיימה באמת: (תרגום חופשי):

אני: ״היוש! אני הולכת מחר להופעה המגניבה הזאת, רוצה לבוא איתי?״

חבר אמריקאי:״ בטח, כן! מתי זה? שניה בודק, נראה מגניב! תחזרי אלי? אני definitely maybe, דברי איתי מחר?”

אני: ...

 

זה לא אומר לא, זה בטח לא אומר כן, זה מין גישוש כזה שטבוע עמוק בתרבות הFOMO 

(fear of missing out) ודוגל בגישת ה״מה... מלא דברים מגניבים קורים בעיר הזאת! אני אבדוק את האופציות שלי, לא באמת אתחייב לכלום ובסוף אבחר את המגניב מביניהם/ מה שבא לי באותו רגע/ בכלל אשאר בבית״

קשה קשה קשה לתכנן תוכניות, אלא אם זה משהו שממש דורש כרטיסים מראש, נסיעה אל מחוץ לעיר או חופשה שמתוכננת שנה קדימה*, וזה מתבטא גם בהצעות רנדומליות ברגע האחרון של כל מיני אירועים שמישהו הרגע החליט ללכת אליהם ושאצלי נגיד, דורשים קצת תכנון מראש.

גם אם כבר הצלחתם לתכנן תוכנית, תמיד תמיד תניחו שיש פוטנציאל ביטול, ותמיד (תמיד!) תבדקו יום או כמה שעות לפני ״היי, אנחנו עדיין הולכים לדבר הזה שתכננו ביחד?״ 

לא מעט פעמים אגב, התשובה תהייה 

hmmm... something came up... raincheck”?

מה שלי לפחות, לקח הרבה זמן להפסיק לרצות לצרוח ׳מה! כוסאומו, אבל קבענו!!!׳ 

ופשוט להמשיך לאופציה הבאה ש(לא) התחייבתי אליה ;)

 

(*אה, כן, בניגוד לישראלים שרגילים שהחיים זה דבר ארעי, כאן מתכננים חופשות ואירועים כמו חתונה למשל, לפחות שנה-שנתיים קדימה. כי תכלס, זה לא שמחר תפרוץ מלחמה, אז מה כבר יכול לקרות שישנה את התוכניות?)

*ציפית לציפה?*

מה כבר צריך בנאדם: גג מעל ראשו, אוכל על שולחנו ו...מקום לישון בו. פשוט, לא? סוג של, עד שמגיעים לחוויה הסבוכה של רכישת מצעים; 

מה כבר ביקשתי, שסט מצעים יתאים לסוג הפריטים שיש בכל מיטה: סדין למזרן, ציפית לכרית וציפה לשמיכה?! ובכן, כנראה שממש עפתי על עצמי עם הדרישה ההו-כה-בסיסית הזו.

סט מצעים כולל- סדין עם גומי, סדין בלי גומי (מה...למה!? כמה סדינים כבר צריך בשביל להקים אוהל בחדר שינה?!) ושתי ציפיות לכרית. רוצים ציפה לשמיכה? הו! זאת כבר סאגה אחרת;

קודם כל, עד שלא גיליתי את מה שאני קוראת לו ׳תרבות הקומפורטר׳ לא באמת הבנתי את התפקיד של הסדין הזה, ללא הגומי. מסתבר, שכשמדובר בשמיכות (פוך, כן? ) יש שני סוגים: 

דוּבה duvet ו- קומפורטר comforter. וההבדל? שאלה יפה:

הדוּבה- הוא שמיכת פוך מהסוג שאנחנו רגילים אליו בארץ. בדרכ לבן ודורש ציפה (או duvet cover שקונים  ב נ פ ר ד ) שאותו מכבסים לפי הצורך

קומפורטר, לעומת זאת, הוא שמיכת פוך צבעונית שלפי משנת האמריקאים לא דורשת ציפוי (עאלק כי זה כבר יפה..) וגם לא דורשת כביסה יותר מפעם בעונה. איף, עיקמתי את האף, האם כל האמריקאים סרחה? אז זהו, שלא; זה בדיוק תפקידו של הסדין ההוא, בלי הגומי. להפריד חוצץ בין הנם במיטתו לקומפורטר שלו. הגיוני, לא? 

אותי זה עדיין מחרפן.

אז רגע, אם זה צבעוני- מכבסים?

*יש מגבים בהארלם* 

מצאתי! חנות קטנה על רח 125, שמוכרת אותם, כאלה מגומי, ממש כמו בארץ. 

כן, כן, אני יודעת שאם ממש מתעקשים אפשר למצוא בחנויות ישראליות איפשהו בג׳רזי, אם צריך לעכשיו בספונטני, אין. על סמרטוטי רצפה ראויים לשמם בכללללל אין על מה לדבר. 

מה מתברר? האמריקאים משתמשים במופ, מין סבך חבלים שטובלים במים או במגב פלסטיק שמתחבר למטליות רצפה לחות- 

מישהו פה טען שזה מתאים לרצפת העץ שיש פה ברוב הבתים, (לדעתי זה שקר, גם בגרמניה היתה לנו רצפת עץ ולא ניסינו לנקות אותה עם ערימת חבלים) אבל אני עוד לא הצלחתי להבין איך מנקים עם זה וזה בעיקר מזכיר לי פרסומת ישנה שתוהה האם אתה מנגב או מורח... 

ללא מילים

אה כן, והמים בים ממש קרים- לא משנה כמה חם בחוץ, או כמה מזמין נראה הים, האוקיינוס תמיד ממש ממש קר ודי מבאס. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

האוקיינוס האטלנטי, זה רק נראה חמים

מירי

מתרגלים?

"אין מדפים בארונות?" קראתי נסערת לאיש שלי כשנכנסנו לדירה. ארונות היו בשפע, ובכולם – מדף אחד או שניים. מולי התנוססו מסילות תלייה, גבוהות, נמוכות ומבריקות. ובעיקר – הרבה יותר מדי.

אולי באמת נוח יותר לתלות הכול? ניסיתי לשכנע את עצמי; הלוא את החולצות אני בכל מקרה מייבשת על קולבים, וגם – זמן הקיפול ייחסך. אבל לא כך היה. ההרגלים הישנים היו טבועים בי עמוק. לא רצינו להשקיע במדפים מותאמים לכל הארונות בדירה השכורה. אז קנינו כמה, ולשאר מצאנו פתרונות יצירתיים, כוורות של איקאה ומדפים נתלים. נכון, זה לא מספיק נוח, אבל מתרגלים. האומנם?

בשבועיים האחרונים ניסיתי לדלות ממוחי מהם הדברים שלעולם לא אתרגל אליהם. בדיוק כשחשבתי שלא יהיה לי על מה לכתוב, פתחתי את ארון הבגדים. יומיים קודם לכן חזרנו ממסע ארוך של קיץ, ומאז התגלגלה מכונת הכביסה בלי הרף. בסל שעמד לידי עמדו חולצות מתוחות, מקופלות בקפידה, ובארון הפתוח מולי הציצו, בין היתר, מדפים מאולתרים, לא כאלה שישמרו היטב על הכביסה המקופלת. מכונת הכביסה המשיכה להסתובב, ובראשי החלו לצוף עניינים פעוטים בחשיבותם ולא רגילים.

לפעמים גם כביסה יכולה להוליד רעיונות

כמעט חודשיים לא היינו בבית. חזרנו למזג אוויר נעים של שלהי הקיץ. בבקרים ובלילות קריר וביום חמים, אבל לא מדי. באחד הערבים עמדתי במטבח וחתכתי סלט ירקות. החלונות היו פתוחים לרווחה, כמו שאני אוהבת, ומשב אוויר נעים מילא את המטבח. מהר מאוד הבנתי שלא רק אוויר. כשהתחלתי להתגרד נמרצות, נזכרתי. אין לנו רשתות בחלונות. לא רק בבית שלנו אין. הספרדים, לפחות רובם, אינם חושבים שזה נחוץ, ואנחנו מנסים את האלטרנטיבות הטבעיות להרחיקם, אבל בעיקר – מספקים למיני ברחשים ויתושות ארוחות מזינות.

תמיד מעדיפה חלונות פתוחים לרווחה

המטבח הוא בדיוק המקום לספר על הנישות הקטנות, שמאכלסות מקררים צרים, כאלה שלא מאפשרים להסתפק בקנייה פעם בשבוע. נכון, כנראה שלא הכול קשור רק לגודל המקרר, אלא גם לדרישות הקולינריות שלנו ולמבחר המוצע במרכזי הקניות. אבל עדיין לא לגמרי השלמתי עם הביקורים התכופים בשישה סופרים ברחבי העיר, וגם באחד מחוצה לה. ובשיטוטיי בהם, אני עדיין מחמיצה פנים בעוברי ליד רגלי החמון התלויות, המדיפות ריח זר שלא נעים לאפי.

 

ויש גם את כיכרות הענק בברצלונה, שמרתיעות אותי מלהיכנס אליהן במכונית. ואת הרמזורים שמפתיעים באמצע הכיכר, ולא ברור לי איפה לעצור, ומתי ולמי יש זכות קדימה, גם אחרי עשרים וחמש שנות נהיגה. איזה מזל שיש רכבת נוחה כל כך למרכז ברצלונה.

וגני משחקים מקורים? לא נתקלתי, אף לא באחד. יש בעיר שלנו ילדים בשפע. וגם גנים, בתי ספר וגני משחקים. ספרד כולה מתהדרת בגינות ירוקות, מטופחות ועתירות מתקנים, אבל סככת צל שתגן על הילדים וההורים מן השמש הקופחת? אין, ואנו נאלצים לחסות בצל העצים.

גם בברצלונה חם בקיץ בלי סככות צל 

כבר כמה פסקאות ועוד לא אמרתי מילה על החושך. כשהימים מתקצרים והשעון המעורר מבשר שהגיעה השעה לקום, בתאורה שמבחינתי לגמרי שייכת ללילה. איך אפשר להתרגל? והאור בחוץ עד מאוחר? לרוב זה בהחלט תענוג; אבל כשצריך לעזוב את פארק השעשועים כשהשמש במרכז השמים, כי הגיעה השעה לארוחת ערב, או להודיע לילדים: "זמן לישון" – זה כבר סיפור אחר.

 

לפעמים פשוט חסרים כאן דברים; כמו סילאן וסמרטוטים לרצפה וטחינה שאנחנו אוהבים. את כל אלה ואחרים אנו מביאים עימנו מהארץ. אבל בשובנו מן הביקורים בישראל מתעורר בי חוסר אחד גדול שאי אפשר לשאת במזוודה. החופש המוחלט של הילדים לנוע בחופשיות במרחב הציבורי בקיבוץ שלנו. כמה דקות אחרי שאנחנו מגיעים, ועוד לפני שפרקנו את המזוודות, הם כבר בדרך לבקר מישהו; קרוב משפחה, חבר או כלב אהוב. ברגל או רכובים על אופניים, לבד ובלי חשש. ברגעים האלה הלב שלי נחמץ מעט.

 

התרגלתי לגשם ביום קיץ, לשיטפונות בסתיו ולחורף יבש. האמת שהתרגלתי לעוד המון דברים, טובים וטובים יותר, ולרגעים – לא ממש ברור לי איך אפשר אחרת. אבל למשהו אחד קטן, חוצה רילוקיישנים ויבשות, לא התרגלתי וכנראה שלעולם לא אתרגל. הכיווץ בבטן בשעות האחרונות לפני שהוריי טסים חזרה לארץ, הדמעות שזולגות בפרידה וההתייפחות שבאה אחרי לכתם.

טל

גדר ההפרדה

יש דברים שלעולם יגרמו לי לחייך.

למשל, הדבר הזה בסופר, שאין לו ממש שם משל עצמו (לפחות לא בעברית), שמפריד  בין המוצרים בסרט הנע, של העומדים בקופה.

כמה פשוט.

וכמה זרות.

שחס וחלילה, הדברים שלי ושל מי שלצדדיי לא יגעו או יתבלבלו.

וגם, כמה זה נח.

אני זוכרת את הפעמים הראשונות בסופר, כשעדיין לא הבנתי שזה ממש מן חוק כזה. חוק הפרדה, שחייבים לציית לו.

ואם את לא עושה את זה, מי שלידך כבר ידאג להפריד. 

ויוסיף רטינה.

 

מעניין ששוב אני כותבת על הסופר.

הסופר כמיקרוקוסמוס לחיים עצמם.

 

והחוק הזה, של חס וחלילה לא להתערבב פוגש אותי גם במקומות שקצת פחות מעלים בי חיוך.

 

כמו למשל, חדר המדרגות בבניין.

מקום מעניין חדר המדרגות- חצי ציבורי כזה. אנחנו גם זרים וגם שכנים, נפגשים בחלל לא גדול, סך הכל גרם מדרגות קטן ואי אפשר להיבלע בהמון. 

אז יש גם קצת אינטימיות. 

כפויה.

 

ובשטח האפור הזה, שבין זרות לקרבה, אני הרבה פעמים מרגישה את המבוכה.

זה לא שבישראל, לא פגשתי שכנים אנטיפתיים. אבל תמיד היו גם את אלה שאפשר לעצור אתם ולקשקש ולדעת שאם חסרה לי חצי כוס סוכר וביצה לעוגה- תמיד אפשר לבקש.

 

וכאן כבר במשך שנתיים אני מרגישה,  שהשכנים הדנים שלי ממש מתאמצים לא להתקל בי או זה בזה ואם במקרה אנו מתראים -החיוך שלי מתקבל בהנהון קצר והפניית המבט,  כדי  שחלילה לא תתפתח שיחה.

אפילו את השכן מהקומה למטה, שמעולם לא ראיתי את פניו, הכרתי לראשונה רק מאימייל רשמי בו הוא קבל על רעש טפיפות הרגליים שלנו בבוקר (זה המחיר של בית ישן עם תקרות עץ. ומה הוא מצפה, שנתחיל לרחף?)

שמעתי לא מזמן סיפור על חברה של חברה, שאינה דנית, שעברה לדירה חדשה וכדי להכנס בצורה נעימה החליטה להכין קאפקייקס ולחלק בין כל השכנים. 

מן סיפתח מתוק להיכרות.

מאז אף שכן אינו מחליף איתה מלה. 

It was too damm close

 

כבר חשבתי שהתרגלתי לזה, ואפילו השלמתי עם כך, שאת שיחת החולין האגבית הכי עמוקה, שלפעמים אני ממש זקוקה לה, אקיים דווקא עם מחמוד, הקופאי הלבנוני הלבבי מהמכולת ולעומת זאת, לעולם יעבור איזה גבול בלי נראה, עם המורה שלי לג׳יירו או עם הברמן שמתחת לבית שלי, שרואה אותי ממש לא מעט.

 

ואז הגיעה לוטי. לוטי השכנה החדשה שהגיעה לקומה הראשונה היישר מלונדון, עם שני ילדים בריטים מתוקים, שלמרבה השמחה נכנסו בדיוק לכיתות שלנו. 

 

אני תמיד אומרת, שלפעמים המעבר מאפס לאחד, כשמדובר בחברים, או שכנים, הוא שמיים וארץ. 

וכך בן לילה, האווירה בבניין השתנתה מקפואה ומנוכרת לחברית ונעימה.

החיוכים והפטפוט בבוקר כשעולים ביחד על האופניים ורוכבים כחבורה רצינית לבית הספר והידיעה שאפשר תמיד לקפוץ לקפה (או לשלוח אליה את הילדים) היא פרייסלס.

 

אז השכן מלמעלה, ימשיך להניד את ראשו לשלום ולעולם ימשיך לא להציע לי עזרה כשיראה אותי נסחבת עם כל השקיות שלי בחזרה מהסופר.

אבל יש לי את לוטי, וזה מרגיש סוף סוף קצת כמו אי אז בשנות ה 80, ברחוב קרן היסוד 34 ברוממה הישנה, שם עלינו וירדנו במדרגות כל היום בין בתי השכנים ושיחקנו חיי שרה על הדשא.

ובערב, אני אמנם לא  צועקת לילדים מהחלון לשוב הביתה, אלא שולחת סמס מנומס,  אבל לכמה רגעים הקרות הדנית המקיפה אותי מתמוססת, אין חוקי הפרדה, רק אנשים שנפגשים, ולכמה רגעים אני מרגישה כאילו אני (כמעט) בשכונת חיים.

MISSVADA מארחת

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו

IMG-20190515-WA0002.jpg

יעל

טורונטו

הילי נבחרת.jpg

הילי

ז'נבה, שוויץ

אורחות מרחבי העולם עונות על השאלון שלנו

מזוודה
  • Instagram Social Icon