גליון אוגוסט

עברה שנה

עליסה

MISSGERET

אז האמת שהכל התחיל מהחשש שישעמם לי.

כשעברנו להלסינקי לא ממש ידעתי מה אעשה כאן והייתי חייבת תכנית להפגת השעמום. האמת האמיתית היא שיותר מהשעמום פחדתי שהשעמום יציף את החרדות מהמעבר. 

בלוג היה נראה לי כתכנית מעולה. יש לי פרויקט! 

אבל, לא רציתי בלוג שרק אני אכתוב בו. גם משעמם.  אז באיזה אחר צהריים בתל אביב,  כשכל הדירה כבר היתה במכולה בים,  עלה הרעיון לבלוג קבוצתי. בלוגזין חובק עולם שיעסוק כל חודש בנושא אחר ושיהיה של נשים בלבד. מקווה שיסלחו לי 49% מהאוכלוסיה על האפליה המגדרית. 

אז הרמתי טלפון ללירון, שהכרתי קצת ושאלתי אם תרצה להיות הצלע הישראלית, כי רציתי שבצוות תהיה גם מישהי שעשתה רילוקיישן בארץ. מעבר מפ"ת לכרכור נראה לי קיצוני יותר מאשר מעבר מת"א להלסינקי וידעתי שלירון כותבת נהדר. 

כשלב הבא נרשמתי לקבוצת פייסבוק לנשים ברילוקיישן, כתבתי פוסט תמים ומצפה וחיכיתי לתגובות. מודה שבשלב הזה לא חשבתי יותר מידי על איך יהיה הבלוג. בעיקר רציתי כבר למצוא את השותפות האחרות. התגובות המפרגנות לרעיון חיזקו את הבטחון שיש כאן פוטנציאל למשהו שיכול לעניין מישהו ולא רק להפיג את השעמום בחורף הארוך. אפילו היו גם כמה נשים שכתבו שהן מעוניינות להצטרף לצוות הכותבות.

אוקי, אז איך בוחרים את הצוות? מחברים שאלון. השאלון היה די דומה לזה שמקבלות האורחות שלנו. האמת שלשאלות לא היתה ממש חשיבות, בעיקר רציתי שהכותבות הפוטנציאליות יחשבו תו"כ מענה האם באמת בא להן לכתוב.. גם היה לי חשוב שכולן יהיו ממקומות שונים בגלובוס ושיהיו שונות אחת מהשניה.

אז בחרתי כמה נשים לצוות ויצאנו לדרך. קבוצת נשים שמעולם לא נפגשו (חוץ ממני ומלירון). בהתחלה ניסיתי לקבוע חוקים ברורים למתי שולחים את הפוסטים וכמה מילים מותר (בכל זאת יועצת ארגונית), מתוך תחושה שהמסגרת הברורה תיצור מבנה לסטרטאפ. בהמשך התברר שהחבורה פחות ממושמעת ממה שחשבתי, שיש לכל אחת גם חיים מלבד הבלוג וסדר עדיפויות אחר.

בעיקר הבנתי שהמבנה נוצר מהקשרים האמיתיים החזקים שנוצרו מאחורי הבלוג. קבוצת הווטסאפ שלנו עוסקת בילדים וזוגיות, עיצוב ואוכל. לפעמים גם בפוליטיקה.  יש בה צחוקים ועצב ולפעמים גם תסכול. פרגנו לטל על כל יצירה בקורס הצורפות, התרגשנו מהמטבח הכחול החדש של לירון וחגגנו עם מאירה את הצגת הבכורה בתאטרון שהקימה. תמונות מהסקירה שלחתי לחבורה,  ישר אחרי ששלחתי לאמא. וכן, הקבוצה עוסקת גם בבלוג.

אחרי כמה חודשים של קשר וירטואלי נפגשנו לראשונה. מירי לא ראתה אף אחת מאיתנו מעולם, אבל את הגעגועים לכלב שלג אנחנו ממש מרגישות בלב. היעד הבא המתוכנן למפגש הוא ברצלונה. 

אז השנה הזו, שנת הבלוג הראשונה היתה מסע. מסע של נשים ישראליות שחוות, כותבות ומצלמות עולם. 

אבל האמת שהשנה הזו היא סיפור מופלא על חברות לחיים שנוצרה ממערכת יחסים וירטואלית בין חמש נשים זרות.

משעמם לא היה.

לא רק לי לא היה משעמם- לכבוד יום ההולדת כל אחת מאיתנו נזכרה מה בעצם קרה פה בשנה האחרונה, בבלוג ובכלל.  לפעמים יומולדת זה רק תירוץ...

מרגם מייצג של התמונות שלנו בווטסאפ

מאירה

פוסט יומולדת

פוסט יומולדת

כבר שנה. או 39, תלוי מאיפה סופרים. 

יומולדת שמח לי ויומולדת שמח Missvada! 

בשנה שעברה, מתישהו במאי אם אני לא טועה, הגבתי כמעט מבלי משים לפוסט בקבוצת נשים ברילוקיישן. מישהי רצתה לפתוח בלוג על חווית הרילוקיישן וחיפשה כותבות בכל העולם. סתם מישהי. לא מכירה אותה. גם לא מכירה אפאחד שמכיר אותה (או כך לפחות חשבתי). יאללה, למה לא? מזמן לא כתבתי. 

האמת, איפשהו לא באמת חשבתי שהיא בכלל תגיב, אבל היא הגיבה ושלחה שאלון. ומסיבה נעלמה גם בסוף בחרה בי להיות חלק מהבלוג הזה שלה. *הבלוג הזה שלנו*.

חמש נשים, סתם חמש נשים. זרות, לא מכירה אותן, גם לא מכירה אפאחד שמכיר אותן, עוברות בדלת הזאת שפתחה להן עליסה, אל תוך ארץ פלאות של חיבור ויצירה טראנס-יבשתית.

ופתאום חמש נשים, כבר לא כל כך זרות, מוצאות את עצמן מתכתבות כל יום, מנהלות שיחות ממעבר לים, צוחקות ובוכות על החיים עצמם ואפילו חוצות ימים ויבשות כדי להפגש.

 

אז בראשון לאוגוסט שעבר, בדיוק כשחגגתי 38, עלה הפוסט הראשון של Missvada. 

והשנה הזו, הו השנה הזאת; פשוטה היא לא היתה.

מהתאהבות חסרת תקדים ופרידה שהשאירה אותי שברירית ומיבבת, דרך צעדים ראשונים בעולם המשחק הגדול והמפחיד שם בחוץ והקמת תאטרון לגמרי חדש, תוך כדי תחזוק של קריירת היי-טק תובענית, מסגרת חברתית שנסדקה עם חזרתה של חברה לארץ ובעיקר המשכו של מסע לתוך עצמי מרוצף בשאלות ולא הרבה תשובות לגבי העתיד הקרוב והרחוק. 

אה, וכל זה כשאני מוקפת במיליוני אנשים בתוספת סירנות של ניו יורק ברקע.

רגוע, יעני, בקטנה.

 

ובתוך כל זה, לפתע הגיג הכה סתמי הזה, שלגמרי התחיל כ׳ואללה, נכתוב משהו, למה לא?׳ מושיט לי בלון חמצן וגלגל הצלה שאוכל לצלוח את השיטפון הזה של החיים שלי; עליסה, טל, לירון ומירי הופכות לחלק בלתי נפרד מחיי ונראה כאילו היו שם תמיד. הם מסוג החברות שלא באמת צריך לדבר איתן כל יום כדי לדעת שהן שם. הזן המוזר שלא באמת צריך לבוא אלייך הביתה או אפילו לחיות איתך באותה יבשת כדי לגמרי להבין מה את עוברת ולמה זה מה שזה. 

איכשהו, ועדיין לא ברור לי איך, הן תשאלנה את השאלות הכי קשות כשצריך, אישיות ומקצועיות, אך גם תדענה לחבק ופשוט להיות שם כשלא. 

איכשהו, ועדיין לא ברור לי איך, מיד אחרי שקפצנו אל מחילת הארנב הלבן, ארץ הפלאות של עליסה החלה זורמת בעורקינו והפכה להיות לנו בית. 

וזאת, גבירותי ורבותי, כבר אחלה מתנת יומולדת ;) 

יומולדת שמח!

לירון

משבר זהות, בול ביום הולדת

נחיתה רכה

 

שנה מאז שעלינו לאוויר, והינה אנחנו 2 דקות לנחיתה בשד״ת של הלסינקי, השעה 6:00 בבוקר, שפוכים אחרי טיסת לילה מאתגרת. נחושים מתמיד לקרוע את העיר, ולכן אין מצב אפילו לדמיין איך הגוף ירגיש במאוזן כשהוא יתמסר למיטה. רשמית מתחילים את הטיול שלנו, לוקחים רכבת למרכז העיר ומשם דוך לבית של עליסה ויועד. בין רגע הילדים כבר נמצאים עמוק במשחקים, ואנחנו המבוגרים, צוללים לשיחות עמוקות על החיים בפינלנד. בקושי נחתנו, אבל תחושת החו״ל עם הגשם שהשאיר .אותתיו, בשילוב הלחות של יולי שהשארנו מאחור, גורמת לנו לרצות לחתום קבע, רק תגידו איפה חותמים?

יולי. נהנים עם מעילים 

לא עוברות שעתיים ואנחנו כבר בספרייה המרכזית של הלסינקי, שלגמרי אפשר להעביר בה יום שלם, וזה בדיוק מה שעשינו. 

מוקסמים מקומת הכניסה שכוללת מתחם יצירה שבו יושבים ילדים לצד המבוגרים וכולם מציירים בשקט. אנחנו יורדים לקומת השירותים ומתמוגגים מהכיורים המעוצבים בכל מיני גבהים וצבעים והשוס האמיתי, שעוד נפגוש בכל דירת Airbnb, הם הסירים לנגמלים. 

בקומות הגבוהות נמצאים חדרי ישיבות שקטים, שמשריינים לפי שעה ובהמשך חדר הקלטות אקוסטי שאפשר למשל להקליט שם פודקאסטים, וכל הטוב הזה בחינם. בצד השני של הקומה מתחם ג׳ימבורי רך לזוחלים וחדר סיפור כתום ועגול לצועדים. כמובן שבין כל המתחמים האלו יש קומות שלמות עם 100,000 ספרים, בכל זאת מדובר בספרייה. 

חדר הקריאה בספרייה של הלסינקי

המחשבות הראשונות שקופצות לי לראש הן אותן ההשוואות לישראל. ״אצלנו אין דברים כאלו״, ״אם רק היה לנו מתחם כזה אין מצב שהוא היה נשמר במצב כזה טוב״, ״מי היה משאיר את הילד שלו בחניית העגלות, כי ככה מבקשים?״. אגב, איתן ישן שם יופי, גם אם אימא שלו הרגישה לרגע שהיא מתמסרת מהר מדיי לתרבות הפינית. בכל זאת עברו רק 7 שעות מאז שנחתנו. בקיצור, איפה חותמים?

כמה יפה ושקט פה

איחוד מיסוודות

 

אבל הספרייה היא רק התפאורה. העלילה כאן היא הרבה יותר מורכבת. לא סתם בחרנו בהלסינקי. גולת הכותרת של הטיול הייתה משפחות מיסוודה מתאחדות. נכון, פעם שנייה שאנחנו נפגשות בפורמט חלקי (מאירה ומירי ממש חסרתן לנו), הפעם הראשונה הייתה בחורף בקופנהגן. אבל החלקי הזה, גם הוא היה נקודת ציון בחיי הבלוג. טל, עליסה ואני, עוצרות כל כמה רגעים ולא מפסיקות להזכיר לעצמנו ש-3 נשים, מ-3 מדינות שונות, מחברות בין המשפחות שמספרות סיפור שהרבה יותר עגול מסך חלקיו.

טל, נציגת דנמרק, הגיעה עם המשפחה בנסיעה ברכב הפרטי שלהם איתו עלו למעבורת. אני, נציגת ישראל, הגעתי עם המשפחה בטיסה, תוך כדי שאנחנו מתלוננים על השכנים שלנו לגבול שפחות בטוח לעבור דרכם.  ועליסה הפינית על משפחתה חיכו לנו ביעד.

כמו בתוך חלום, כל כמה זמן, כשלא רדפנו אחרי הילדים שעמדו לקפוץ לאגם או למדורה, הזכרנו לעצמנו, שרק לפני שנה הכרנו. מי בכלל חלמה ששנה אחרי יריית הפתיחה נביא איתנו את הבעלים והילדים ושהכל ירגיש כאילו כולם היו שם תמיד. 

מיסוודת בע״מ

כאילו היו שם תמיד

הפתיעו, או שלא, היו אלו הגברים שנראה כאילו לא הופרדו מלידתם, כשערבבו קפה שחור על גזייה והריצו דאחקות על הצבא. ולצידם הילדים שכמו במשחק תפקידים, כל אחד מצא את מקומו הטבעי בחבורה.

אותה הזרימה והחיבור המיידי הורגשו גם במפגש הנשים בקופנהגן, מפגש שהגינו באישון ליל כשזרקנו רעיון בוסרי לאוויר, בעקבותיו 3 נשים מ-3 מדינות שונות הזמינו כרטיס טיסה לאותו הסופ״ש באותו היעד, כאמור קופנהגן.

מפגש שהגדרתי אז ״כבליינד-דייט המוני״ שקפצנו עליו בלי לחשוב על כל מה שעלול לצוף. בכל זאת לינה משותפת במשך 3 לילות של נשים שעד לפני קבלת המפתח לדירה היו זרות אחת לשנייה, במובן מסוים.

לשמחתנו, צפו רק חוויות טובות ומְחַבְּרוֹת שהידקו את הקשרים הווירטואליים. פתאום היינו שם אחת לצד השנייה. נוכחות, מצחיקות, מחבקות ומשתפות.

מה שכן, בכל זאת היו כאן כמה פערים. דברים בסיסיים כמו לדבר לפני המפגש ולהכיר את הקול אחת של השנייה, על זה דילגנו, כנראה שזה לא הרגיש לנו הכרחי. וזו הסיבה שעד לאותו מפגש, לא ידענו שמְאִירָה היא בכלל מָאִירָה. פרט טכני שאחרי 5 טעויות של כל אחת מאיתנו, הוטמע גם הוא. 

תלבושת אחידה  בשכונה הכי מדליקה בקופנהגן

ואז הגיע משבר הזהות שלי

השנה הזאת הייתה הרבה מעבר ל-2 מפגשי פסגה, היו בה גם מישורים, עליות וגם ירידות. לאורך כל השנה, היו לי תקופות ותהיות אם אני בכלל שייכת לסיפור הגדול הזה שקוראים לו ״מיסוודה״. הרי בינינו, כולנו יודעים שכרכור זה לא ממש חו״ל. האנשים פה לא שונים באופן מהותי מהאנשים בתל אביב, להיפך, הרבה תל אביבים היגרו לכאן. וזו הסיבה שבכל פעם שאני משוויצה בבלוג שלנו אני מוצאת את עצמי מתנצלת על החיבור המאולץ לשאר. 

כשאני רוצה להמחיש את הזרות, אני תמיד מספרת על חווית הסופר שטל כתבה עליה, כשהעמיסה עגלה כמו ישראלית מצויה וזכתה למבטים של המקומיים שקונים מדוד. לעומתה, אני מרגישה בסדר גמור עם זה שאני מעמיסה עגלה. כי באמת של החיים, על מי אני עובדת? אנחנו לא באמת ברילוקיישן, כולה הצפנו 40 דקות מת״א.

שאלת הזרות הזאת מציקה לי כל חודש כשאנחנו בוחרות נושא לכתיבה. ברגע ששאני מתיישבת לכתוב אני מרגישה שאני צריכה למצוא זווית אחרת לכתוב עליה, שהיא לא כללית מדיי ושעדיין תדבר על האזור שבחרנו לגור בו. האתגר הקבוע שלי הוא להימנע מהכתיבה על העצמאות, כי כמה אפשר לכתוב עליה בבלוג שהנושא שלו הוא נשים ישראליות ברילוקיישן?  

 

וגם כאן, זו הבחירה שלי האם להיפרד לשלום, לשחרר ולצאת מהחבורה שאני כל כך קשורה אליה כי אולי בעצם אני לא ממש קשורה? 

עד שהמשבר ייפתר, לכאן או לכאן, אני יודעת שזכיתי.

זכיתי בחברות אמיתיות, ששותפות לדרך ולהתפתחות שלי במסע שאני בוחרת לצעוד בו כל יום מחדש. קיטישי אבל לגמרי אמיתי. 

סקרנים? גם אני. המשך יבוא

2 דקות לנחיתה

23:05 הגלגלים פוגשים את המסלול, השרוול מתחבר והדלת נפתחת. אוספים את הילדים + 5 תיקים (+3 מזוודות בבטן המטוס), הכי לייט שהצלחנו לארוז. מבטיחים לעצמנו שנתייעל בחו״ל הבא.

רצפת המטוס נראית כמו זירת קרב, שמלמדת על הקרב שהתחולל פה במהלך 6 השעות האחרונות, אם מחשיבים את השעה וחצי שהמתנו על הקרקע לאותם הנוסעים שהחליטו לשלוח את הכבודה שלהם בלי להופיע טיסה (מרמרת ברשת, אני יודעת).

אין לנו הרבה מה להתנשא, אנחנו חלק ממנו, מהבלגן, לפעמים אנחנו אוהבים את זה ולפעמים אפעס פחות.

זו בדיוק הסיבה שברגע שנחתנו ללחות של ארץ הקודש, התחלנו לתכנן את החו״ל הבא, כי איך נאמר כרכור מדהימה אבל זה לא ממש  חו״ל אז מה זה אומר על רילוקייישן? 

טל

מזוודת קסמים

כל הימים כל הימים, חולמת אני על מזוודת קסמים.

אני מאוד אוהבת נסיעות. אבל כמה שאני אוהבת נסיעות- ככה אני שונאת לארוז.

עדיין לא הצלחתי לפצח את המינונים המדוייקים שיכילו את כל מה שצריך בשביל ללבוש ולפשוט, להתאפר ולהתנקות, להתלבש ליום ולערב, למזג האוויר המשתנה תדירות, להתאים למצב הרוח ושלא לדבר על לצמצם למינימום את כמות הנעליים הנדרשת.

וכל זה כפול שלוש פעמים (לילדים, כן?).

אקיצר, הבנתם אותי- סיוט גדול. ותמיד יש לי בסוף יותר מדי או פחות מדי ממשהו, זה לא מצליח להיות מדוייק.

 

הכי הייתי רוצה מזוודת קסמים כזו ,כמו של מרי פופינס. שאפשר לשלוף ממנה בדיוק את מה שצריך ברגע הנכון, שתהיה מחוברת בדיוק למצב הרוח שלי, למזג האוויר ושאם אצטרך, אוכל לשלוף ממנה אפילו מתלה לכובעים או מטרייה גדולה עם ראש של תוכי.

 

לצערי, טרם התברכתי במזוודת קסמים כזו והקיץ האחרון מצאתי את עצמי אורזת ופורקת מזוודות בקצב מסחרר. בין לבין גם טיילנו ובילינו, סחטנו עד דק שישה שבועות של חופש מבית הספר ואירופה קרירה ומוארת עם כבישים מהירים ופתוחים. היה כיף, כן, אני לא מתלוננת.

אבל עדיין.

 24/7 עם הילדים, לא משנה היכן בעולם- היה לי קשוח.

ובפעם הראשונה בכל השנה לא הצלחתי למצוא את הפניות המתבקשת לכתיבה.

 

מעניין. דווקא בחודש חגיגות השנה אני מתקשה למצוא את המלים ובא לי לשלוח אתכם קודם כל לקרוא את מה שמאירה כתבה.

בכל מקרה תקראו אותה אם עדיין לא הספקתם כי הטור הזה שלה, אי אפשר להתעלות עליו.

והיא הצליחה לדייק ממש, בלי שהתכוונה, גם אותי.

(וזה קצת מספר גם את הסיפור של מה שקרה לי השנה בבלוג. לדוגמא, שהבנתי ש"מה שמאירה אמרה".

נקודה. )

כי הדבר העמוק שקרה עם הבלוג הזה, ההשתייכות לארץ הפלאות של עליסה, כמו שמאירה הגדירה כה יפה, היא קודם כל השתייכות לחבורה העליזה, הפתוחה, המאפשרת הזו של נשים חכמות, מצחיקות ושנונות ובעיקר כל כך שונות אחת מהשנייה שזה מעורר בצורה בלתי רגילה.  

והקשר הוירטו-ריאלי שנוצר איתן בהתחלה בלי בכלל שנכיר ובהמשך במפגשים חוצי יבשות, נהיה קשר עמוק, יציב, ואמיתי והוא אחד האירועים הכי משמעותיים שקרו לי השנה.

 

אבל, אלה הם מאחורי הקלעים, ואילו הבלוג הוא גם עצמו, ובמלאת שנה להווסדו, אני רוצה לתת במה גם למשמעות העמוקה של חוויית הכתיבה.

 

האמת, לכתוב בבלוג היה הדבר האחרון שציפיתי שאעשה, כשעברתי לקופן.

הרבה אחרי ששקלתי ממש ברצינות לעבוד כאן בדוכן פלאפל .

עד שעליסה הזמינה, בפוסט של קבוצת נשים ענקית , להצטרף אליה למיזם הנשי, זה אפילו לא עבר לי בראש.

אבל עליסה, המסתערת, כתבה.

ואני ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה.

כתיבה.

אז התייצבתי.

 

ולמרות שזה נשמע הזוי, דווקא הטור הקטן שכתבתי פה פעם בחודש, שאני אפילו לא בטוחה מי קורא אותו בקביעות (חוץ מאמא שלי ואחותי), הוא אולי  הדבר הכי חשוב שקרה לי פה.

דווקא הדבר הלכאורה זעיר הזה, בטח ביחס למעבר ממדינה אחת לאחרת נהיה כל כך גדול.

 אבל בהכי אמיתי שלי- זה באמת מה שקרה.

ולמה?

 

קודם כל, כי כדי לכתוב, צריך לרגע לעצור.

ואז צריך להתבונן

ולחשוב

קצת כמו טיפול,

הכתיבה מייצרת מרחב.

והמרחב הזה פותח דלת לתוך עצמי.

ולשגר את זה לעולם- בשבילי זו רעידת אדמה של ממש.

 

וההתחייבות הזו לכתיבה חייבה אותי גם לעצירה ולהתבוננות, שאני לא בטוחה שהיו מתרחשות באותו אופן אם לא הבלוג.  

ובטח לא, אם לא היו אתי גם עליסה ומאירה ומירי ולירון.

וכך עברתי למין מצב התבוננות קבוע ומחובר- גם לדיבור הפנימי שלי וגם למה שקורה בחוץ וגם לדיאלוג שנוצר בין כולנו ועם העולם שבחוץ.

 

אני קצת דרמטית היום, אבל באמת, בשבילי, כדי לכתוב ככה לעולם, על עצמי, הייתי צריכה להתגבר על הרבה חסמים.

החסם המקצועי ראשון, כמובן. לכתוב על עצמי בחופשיות ובלי הקשר מקצועי, לכתוב גם על אופנה ועיצוב וקוקטיילים - זה לא ממש מתחבר לדימוי הפסיכולוגי הרציני והמעמיק, שאגב, עדיין חשוב לי.

אבל אחת ההחלטות שלקחתי היא להשאר נאמנה לעצמי ולנסות לכתוב רק אמת.

והכתיבה שיקפה קודם כל לעצמי, שאני כנראה גם כזו, מורכבת גם מכבדות וגם מנונסנס מה לעשות.

וכתבתי, והראיתי לעולם, ונחשו מה- השמיים לא נפלו.

 

ועם הקפיצה לתוך המים של הבלוג -העזתי לקפוץ גם לתוך מים אחרים.

כי נכנסה בי קלילות ושמחה. הנאות קטנות שפעם הרגשתי אמביוולנטית לגביהן או, חלילה, לא מותאמת בגללן (כי הן לא רציניות או  לא מעמיקות מספיק)  מצאו מקום יותר בטוח ושייך בתוכי.

והכתיבה גרמה לי להרגיש שאני יכולה עוד מהכל. להתנסות, לחוות, להיות ולהתחבר.

כמה כח יש למלים. כמה עצמה יש בלשים את עצמי בחוץ, לפרוס במקום אחד את כל חלקי ולהגיד לעצמי ולעולם- הנה אני.

 

יום ההולדת לבלוג מציין עבורי גם שנתיים לנחיתה שלנו בקופן.

כולה שנתיים וכאילו חיים שלמים עברו ביניהם.

זו אולי התקופה המעוררת והמגדלת ביותר בחיי.

והMISSVADA- לא היתה רק שותפה מלווה לכל התהליך, אלא תהליך מופלא ועצמתי בפני עצמו.

 

אז קצת קשה לסכם,

אבל בניגוד ליכולת המוגבלת שלי לארוז במזוודה את כל מה שצריך ורק מה שצריך, דווקא  MISSVADA מצליחה להיות עבורי ממש מדוייקת.

היא מכילה בתוכה הכל מהכל- קולות נשיים, דיאלוגים, מראות פנימיות והזדמנויות להתלבש ולהתפשט בכל המובנים. היא אף פעם לא מרגישה לי יותר מדי או פחות מדי,

ואפילו לא צריך בשבילה נעליים.

מזוודת קסמים מקושטת נוצה, שיש בה בדיוק כל מה שאני רוצה. 

מזוודה
  • Instagram Social Icon