עליסה

missgeret

הגיליון הקודם של MISSVADA עסק בסיטואציות מפתיעות שאנחנו נתקלות בהן כשאנחנו נפגשות עם התרבות החדשה.  

הגליון הנוכחי נותן הצצה לחיי היום יום שלנו במקום החדש.

כל אחת מהכותבות כתבה על יום בחייה, יום סטנדרטי שמתחיל בריצה בפארק (מאירה), יוגה (מירי)  במקלחת (טל) או בעדכוני המדיה החברתית (לירון). 

כמו עם דברים אחרים שהם קצת דפוקים בטבע האנושי , כך גם מערכת היחסים שלנו עם שיגרה - כשהיא קיימת, אנחנו מייחלים להפסקה ממנה. כאשר היא נעדרת- אנחנו מחפשים את הריטואלים שייצרו אותה. אמרו חכמים ממני שצריך איזון בחיים.

השיגרה מהווה מסגרת, מצמצמת את ההפתעות שקשורות למפגשים עם הלא מוכר (עליהם כתבנו בגיליון הקודם) ונותנת תחושת ביטחון של "אוקיי, אני יודעת מה אני עושה".

אנחנו בשבוע הראשון לאחר המעבר להלסינקי הלכנו כל יום לסופר- כנראה שבהעדר מסגרת ברורה, נצמדים למוכר ולהכרחי. לאט לאט התפתחה שיגרה שמסייעת לנו להרגיש יותר בבית.  

בין הגיליון הקודם לנוכחי התחילה שנה חדשה, סיבה מצוינת לאחל לעצמנו ולכולכם, שהימים בחיינו (לפחות רובם, איזון וזה...) יהיו מלאים בטוב, יצירה, סיפוק והגשמה. 

מה אני עושה כשאני קמה בבוקר?

את אותם הדברים אבל לאט.
באמת שלא החיים, אני אוהבת לקחת את הזמן (גם) בבוקר. 
אוהבת לשתות את הקפה שלי במרפסת באיזי. תוך כדי פותחת עוד ניוזלטר של מותג עיצוב נורדי, רק כדי לגלות שגם הוא לא עושה משלוחים לארץ. 
בודקת מה פספסתי בלילה. F.O.M.O IT IS. גגלו אם אתם לא מכירים את התופעה. 
ואז, אחרי שמנת קפאין אחת כבר זורמת לי בדם, מעירה את הנינג'ות שלי. 

06:00 קמה יקיצה טבעית. כמעט תמיד, עם עזרתה של בעיטה שמגיחה אליי ישר לפנים, מצד שמאל של המיטה. הממצאים: ילד שהחליף את אבא שלו, שיצא מהבית כבר ב-5:00. מדובר באותו הילד שהתעורר באמצע הלילה בקריאות "אימא ציצי". כן, אני עדיין מניקה את איתן בן השנתיים וחודשיים. אם גם לכם זה מפריע, דפדפו הלאה.

לפוסט המלא של לירון

טל

שמחות קטנות של יום חולין

״אזהרה: העיר הזאת תעיף אותך או תטביע אותך, בכל אופן, זה יהיה בקצב של רובוטריק על ספידים״

 

כשאמרו לי שקצב החיים בעיר הזאת הוא אחר, מהיר יותר ושהעיר עלולה לבלוע אותי תוך כדי תנועה, חשבתי לי ״שטויות. קצב החיים של בנאדם הוא אישי לו. אני יכולה להחליט שהחיים שלי מהירים או איטיים בלי קשר למקום בו אני גרה״. ובכן, טעיתי, אבל גם צדקתי.

ניו יורק היא אכן מהירה ועמוסה יותר מכל מקום אחר שחייתי בו. סדר היום שלי יכול להראות בדיוק אותו דבר כל יום ועדיין, אחרי שבוע זה ירגיש לי כאילו עבר חודש. למה? כי דברים קורים בעיר הזאת, המון אנשים זרים ומוזרים עוברים לי בחיים בשבוע הזה, המון אינטראקציות לא צפויות וחוויות שהופכות כל רגע דל לחוויה.

לפוסט המלא של מאירה

 

צלצול שעון מפר את שלוותי. אני זעה במיטה באי נוחות, ובעיניים עצומות שולחת יד לשעון המעורר, משהה את הצלצול בעוד חמש דקות, ומנסה לחזור לחלום שנקטע באיבו. מים זורמים מחדר האמבטיה, דלת נפתחת בלאט, ושוב הצליל הטורדני. קרני השמש נחוצות לי כדי להתעורר, ואני ממשיכה להעביר את השעון להשהיה, שוב ושוב. כבר לא ישנה ועדיין לא ערה והזמן חולף בלא מעש ובלי מנוחה של ממש.

 

הקימה אל בקרים קרים וחשוכים הייתה זרה לנו וקשה לי במיוחד. אומנם מעט קר יותר לעומת הקיבוץ, אבל החושך הוא שמשבש לי את תחילת היום. גם אחרי שנתיים עדיין לא התרגלתי לצאת מן המיטה באפלה מוחלטת.

לפוסט המלא של מירי

 

בראשית היה תוהו ובוהו.

ואז נהיה חושך. הרבה ממנו. בחוץ ובפנים.

החורף היה ארוך, הילדים היו חולים שבועות ברצף ואני טבעתי בים של כביסה, געגועים , שעמום ואֶבֶל על כל מה שהשארתי בארץ. חייתי מהבלחות אור השמש, שיחות עם הארץ ומהביקורים אצלינו.

בהדרגה, כמו היום שהתארך מתוך החורף התחלתי להטען גם מתוך החיים פה. מהחברויות, שהפכו למשענת; מבית הספר, שיצר תחושת קהילה ומהשפע של העיר הכל כך נהדרת הזאת. 

בילויים ועיסוקים חדשים צמחו מתוך תחושת החופש הפנימי, שאיפשרתי לעצמי

ומתוכם התפתחה לה גם שיגרה.

לפוסט המלא של טל

מירי

סתם יום של חול

מאירה

שיגרה רנדומלית

לירון

לו"ז של יום חולין

גליון אוקטובר

יום בחיי

מזוודה
  • Instagram Social Icon