גליון יולי

תמונת מצב

עליסה

MISSGERET

הבלוגזין שלנו הוא מיקרוקוסמוס של העולם בתקופת הקורונה. כולנו חיות במעין מציאות מדומה, כל אחת במציאות אחרת.  מציאות הזויה שמלווה בהרבה אי ודאות ודאגה למה שקורה בארץ. התחושה היא שהפחד מלחלות בקורונה כבר הפך לשולי והאתגר הוא לבנות עתיד שפוי. 

אני וטל חיות בבועה נורדית מושלמת מידי, מנותקת ממה שקורה מחוץ למציאות הבלונדינית, מירי ברוד טריפ ממדינה למדינה, ההפך המוחלט לסגר קשוח של כמה חודשים, מאירה מנסה לנוע בעיר שאי אפשר היה להאמין שיכולה להאט, לירון בהריון מתקדם, מנסה להתקדם מיום ליום ונטלי מנסה להתרגל למציאות החדשה בעיר חדשה.

הגיליון נותן הצצה, למציאות של כל אחת, תמונת מצב גלובלית ליולי 2020.

IMG-20200718-WA0006.jpg

מאירה

כמעט חצי שנה קורונה. שני נרות ריחניים. קקטוס תודה מהעבודה. תחתית לכוס עם מפת הסאבווי של ניו יורק שתומי תפרה לי. קופסת גפרורים. עט. פרטים על שולחן פינת האוכל ששינה את ייעודו למשטח עבודה. גם הוא כמוני קצת איבד את זהותו עם חלוף הימים שנדמים כנצח. קצת שכח שפעם הגישו עליו ארוחות מרובות מטעמים, קצת שכח שפעם היו אורחים. 

 

כבר אוגוסט, כמעט. השולחן עדיין משמש עבודה. לפעמים גם הספה בסלון, הרצפה במטבח. הנרות לפעמים דולקים, לרוב כבר לא. הקקטוס מזמן נפח נשמתו ואת תומי והסאבווי לא ראיתי מאז מרץ. האנדרנלין והפחד שליוו את תחילת הסגר דעכו גם הם. כנראה שיהיה בסדר. לא ברור איך, לא ברור מתי, אבל להכל, מסתבר, אפשר להתרגל. 

ניו יורק בחוץ. כבר לא בירת קורונה, אבל עדיין נאבקת על חייה, מתנגנת ברקע כמו תקליט ישן, שרוט, שרק מדי פעם עוד מצליח לאחוז קטעים שלמים של מנגינה. עוד תאטרון נסגר, עוד מסעדה קטנה, עוד עסק מקומי שלא מחזיק מעמד לבד, חברים עוזבים את העיר, כי כמה אפשר. ברקע סקסופון בודד על רקע הפארק, מזכיר שאריות של קסם מפעם, מזמן, לפני כמעט רק חצי שנה. אנשים ממוסכים על שמיכות קטנות במרחקים קצובים יושבים לפיקניק בצהרי היום. ואני מלאה לאות. לאות של צהריים. לאות של אי ודאות. לאות של געגוע למשפחה, לחברים, לאנשים חדשים ורנדומלים, לעצמי. לאות שמתפוגגת כשאני יוצאת לאור השמש, אל האי הקטן שבלב הנהר, ומניחה לשמש לשזוף, ללטף. לציפורים ולעצים להזכיר לי שהעולם והזמן, נוע ינועו ואני בתוכם. וחיוך

IMG-20200718-WA0004.jpg

נטלי

הישראליות אולי לימדה אותי להיות מוכנה לצאת לכל מלחמה שלא תיהיה, אבל ל-2020 לא לגמריי הייתי מוכנה. חצי שנה אל תוך המעבר ללונדון, תוך הסתגלות ל'הורה ההליקופטר' שאני, הקוביד נחת עלינו אאוט-אוף-דה-בלו. הייתי ממש בתחילתו של תהליך ההגשמה העצמית שלי, אחרי ציפייה ארוכה, כשהיה נדמה שהתקופה הזאת מחרבת את כל מה שבניתי. באחת ההרצאות, בשיא הלוקדאון, המעצבת Paula Zuccotti , אתגרה אותנו לפרוס את החפצים שמלווים אותנו בתקופה הזאת, כחלק מפרויקט מתמשך שלה - "Everything We Touch", וזה מה שיצא.

מולי גיליתי מציאות שעוד מלווה אותי מהרגע הראשון שיצאתי למסע הרילוקיישן הזה, לפני חמש שנים בהולנד, והפכתי לאמא. ניסיון למצוא את הבלאנס בחיים שלי כאדם יוצר יחד עם הבנות שלי ולבסס את התקופה המשונה הזאת בצורה הכי הוליסטית שיכולתי. בתמונה אני פורסת את העולמות, התכנים והחפצים שליוו אותנו בזמן הלוקדאון, פה בלונדון. תקופה מאתגרת שבה ניסינו לשמור את הראש בתנוחת ״כלב מביט למעלה״ וכנגד כוח המשיכה. ממש לא תמיד הצלחתי, זה חלק מהתהליך כנראה ומשם צומחים. קצת כמו ״קפיצת גדילה״ לתינוק שמאלצת אותו להתקדם מהר בצורה מאוד לא נוחה ובזמן מאוד קצר.

אז 2020 עוד לא נגמרה, אנחנו מפה ממשיכים עם אינטיליגנציה רגשית גבוהה יותר, עמידות, תובנות חדשות, עושר פנימי ומעריכים את מה שהיה כדי להיות מוכנים לסוף הקיץ.

נתראה בקרוב.

IMG-20200718-WA0019.jpg

מירי

אחרי כמה חודשים של סגר, מלא או חלקי, אי ודאות והגבלה בחופש התנועה, יצאנו לדרך שתכננו הרבה לפני שהעולם הפך למה שהוא היום. 
שבועיים אינטנסיביים שקדמו למסע, גרמו לנו לרצות לנוח. בימות הקיץ החמים אנחנו עולים לרוב להרים, להצטנן, והשנה בחרנו באלפים הצרפתים. האגם המקסים שבתמונה הוא תמצית החופש והשלווה בשבילי, במיוחד בימים טרופים אלה, כשהדאגה לישראל וליושביה ממשיכה לנקר בראש, גם מול הנופים היפים ביותר. ממש כמו בעת ערפילי בוקר, המראות אינם בהירים תמיד, והנסתר רב על הגלוי. אבל אנחנו כרגע בתנועה מתמדת, בוחרים בכל רגע את המקום המתאים ביותר לנסיבות.

IMG-20200716-WA0013.jpg

טל

בתקופה האחרונה נדמה שהפערים בין ״כאן״ ל״שם״ הפכו עבורי בלתי נסבלים. 
רבי יהודה הלוי וה״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״ שלו מתנגן בי השכם והערב ואני חצויה בין הכרת התודה על המזל להמצא בתקופה הזויה שכזו באחת המדינות השפויות, שהקורונה כבר נמצאת בה בשולי החדשות, אשר פתחה גבולותיה בזהירות ואפשרה לנו לצאת לטיול קיץ מרענן בפיורדים הנורבגים, 
לבין חוסר היכולת להתנתק באופן מוחלט ולחפור באופן מוגבר ובלתי פוסק באתרי החדשות הישראלים   (תחושת אשמה? מזוכיזם ?)  תוך הזדהות עם הזעם, החרדה ובעיקר חוסר האונים שפוקד את המדינה. 
התמונה מייצגת רגע של השתאות מול איתני הטבע (מה שלא רואים זה את הטלפון שלי פתוח על ynet).

IMG-20200723-WA0006.jpg

לירון

איפה היית כש…
ככה אני מרגישה בקורונה.
איפה היינו בליל הסגר בקורונה? בבית כמובן, רק ארבעתנו, את יתר בני המשפחה פגשנו ב-ZOOM.
איפה היינו כשנועם סיים גן חובה? גם בבית, כי ההורים לא מורשים להיכנס לגן. 
ואיפה אסף היה בסקירה הראשונה כשהודיעו לנו שיש לנו בת אחרי שני בנים? הוא ישב באוטו וצפה בלייב, עבר ביחד איתנו איבר איבר, עד שחלפו 40 דקות וקיבלנו את הבשורה שכל כך רצינו לשמוע, זו בת! 
זה לא שהוא לא רצה להיות נוכח בבדיקה, הוא הגיע עד שלב דלת הכניסה ואז קיבל סירוב, כי הוא לא ה-מטופל, הוא ״רק״ האבא. 

נראה שהעולם השתגע ושאנחנו זורמים איתו. כי מה אנחנו כבר יכולים לעשות?!
פנינו לאן? בעיקר לאי ודאות שמציפה את כולנו פה בארץ. כל גזירה נראית אסון בהתחלה ואז אנחנו מתאימים את עצמנו למצב החדש ולומדים להתנהל בתוכו. מסכות, כפפות, ריחוק חברתי בקופות בסופר, קו צהוב בגן ובקרוב גם לידה בלי מבקרים. 
מחכים ליום שההווה שלנו יהפוך למור״ק. בינתיים, אנחנו חיים ממהדורה למהדורה, משעה לשעה.

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב