ישראלית שנולדה בארץ לשני הורים פינים. מדובר בפער תרבויות שמחייב בעיית זהות משמעותית. 

אחרי הצבא חייתי בפינלנד תקופה קצרה, בעקבותיה חזרתי לישראל והודעתי שאני עוברת לגור שם. לקח לי 15 שנה.  הסיבה העיקרית למעבר היא שלא יכולתי לשאת את המחשבה שאגיע לשלב בחיים, שכבר יהיה מאוחר מידי ואתחרט שלא עשיתי זאת. 

למדתי פסיכולוגיה וייעוץ ארגוני ועבדתי בשנים האחרונות בישראל כיועצת ארגונית.

במרץ 2018 עברתי עם בן זוגי ,יועד ושתי הבנות שלנו, ליה ואלה, מתל אביב להלסינקי, במטרה לעשות שינוי ולחוות חיים במקום אחר.

הרעיון לMISSVADA התפתח בעקבות רצון ליצור בלוג שונה על רילוקיישן, כזה שישלב בין שני תחומי עניין מרכזיים שלי- מקומות בעולם ואנשים.

מכאן צמח הרעיון של עיסוק בנושאים הקשורים לרילוקיישן, דרך סיפורי חיים של נשים "אמיתיות", במקומות שונים בעולם. חברתי לחבורת הכותבות המקסימה ומאז הכל היסטוריה שנכתבת בבלוג זה.....

המגזין שנוצר הוא מיזם משותף של כל הכותבות בו, מזוודה שמלאה בסיפורים, חוויות ותחושות שאנו רוצות לחלוק איתכם. 

 

יועד צילם את  רוב התמונות שמופיעות בפוסטים שלי, הן תמונות שהוא צילם.

ממליצה באופן אובייקטיבי לגמרי לראות עוד תמונות באינסטגרם שלו: 

עליסה -  הלסינקי, פינלנד

  • Yoad Mick

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

אנליטית אבל גם יצירתית ועם חיבה ונטייה ליזמות. לראות רעיון הופך למציאות, זה סוג של קסם.

אני אוהבת אנשים, אבל יכולה לשבת גם לבד מול המחשב שעות. חייבת לשלב תמיד בחיי כמה דברים במקביל, אחרת משעמם לי עד כדי דיכאון. 

אתגר

אני אוהבת לבשל, כי זה מרגיע אותי

 אבל אני לא מסוגלת להיצמד למתכון. גם אם יש לי את כל החומרים בבית אני חייבת לשנות משהו.

אני יודעת שזה כרוך בסיכון, אבל אחרת איפה האתגר?

חלום

ממש רציתי להיות דיילת.

לא התקבלתי. 

אני יודעת שזה להיות מלצרית מעופפת, אבל זה לא משנה את העובדה שתמיד תהיה לי תחושת פספוס כשאעלה למטוס ואחייך בהערצה לזו שהגשימה את החלום שלי. 

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

אורך רוח להתמודד עם אי ודאות. 

עברנו בלי לדעת לקראת מה אנחנו הולכים וזה לא פשוט בכלל.

אין ספק שmissvada מסייעת בהתמודדות. 

עירונית

גדלתי במושב קטן בצפון הארץ ואני זוכרת את עצמי כילדה מסתכלת בהשתאות וכמיהה על גורדי השחקים של תל אביב. 

גרתי בעיר הנפלאה הזו תשע שנים והמקום היחיד שהייתי מוכנה לעבור אליו זה עיר גדולה אחרת. 

אוהבת

גלידה. מאד.

הטעם האהוב עלי זה salmiakki, שזה סוג של ליקריץ מלוח.

כן, זה גנטי. 

גליון אפריל 

missgeret

אנשים שעושים רילוקיישן, מתארים את חייהם במונחים של "לפני" ו"אחרי" ו"כאן" ו"שם". 

גיליון אפריל עוסק בחלוקות האלה שמלווות את חיינו, באופן שבו אנו מרגישות חצויות. 

ה"חלוקות" האלה נקשרות להגדרה העצמית שלנו, לזהות ולבחירות שאנחנו עושות ושאנחנו לא תמיד שלמות איתן. לא סתם הגיליון יוצא בחודש הבחירות בארץ. 

אני תמיד הרגשתי חצויה. גדלתי בישראל בבועה פינית. כפי שכתבתי, זו מציאות שיוצרת משבר זהות עמוק.

לא סתם אומרים שהצבא הוא "כור היתוך"-  זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי ללבוש מדים ונשק שטשטשו קצת את המראה הלא ישראלי, לפחות בעיניי. כשהייתי חוזרת בסופי שבוע לבית הפיני, זה היה כמו לחזור ליקום מקביל. לכי תסבירי להורים הפינים שלך מה זה סגמת, חמ"ל או קמבצית. 

ההתבגרות והמעבר לפינלנד, פיתחו את ההבנה שמשבר היא דרך אחת להסתכל על המציאות החצויה הזו. הצד השני של המטבע הוא שזכיתי בזהות רב תרבותית. היום אני יודעת להעריך את השקט הפיני וגם את הקצב הישראלי, שאני מודה שלפעמים חסר "כאן". 

מצד שני, הנסיעות "לשם" צורמות לי באוזניים. מודה שגם בעיניים ולפעמים גם בלב. אחרי הכל,  36 שנים חייתי "שם"-  גדלתי, למדתי, נלחמתי, התחתנתי, גידלתי,

אז למה זה צורם כל כך? 

כי אני חצויה.  

מישהי אמרה לי לא מזמן- "את לא פינית או ישראלית, את "GLOBAL CITIZEN". אימצתי בחום את ההגדרה העצמית , שמאפשרת להתחמק מההגדרה ולהינות מכל העולמות.

גליון מרץ (יועד)

missgeret

לרכב על ים של קרח עם אפניים

מה הקשר בין רכיבת אופניים וים קפוא? רילוקיישן, ברור:) כי לרכב על אופניים אני יודע עוד מלפני, אבל כשמנסים לרכב עליהם על הים הפתוח, כשביני לבינו מפרידה שכבת קרח (לעיתים לא הכי עבה..)ושכל זה קורה בעיר בה החלטתי להפוך לעיר שלי, זה כבר סיפור חדש. מסתבר כשרוכבים על הקרח יש הרגשה מטורפת של חופש! אין מגבלה של כיוון וכל כיוון אפשרי, חדש, מנצנץ ובוהק בלובן לא אמיתי  - יחד עם זאת, הכל מחליק, הבלמים כבר לא עוצרים בקלות אם בכלל, איפה הקרח הדק והעבה ... לא ברור לגמרי. תוך כדי רכיבה ״חסרת אחריות״ זו מצאתי את עצמי צוחק בקול גדול, אולי זה הפחד, ההתרגשות, האדרנלין - אולי השילוב של הכל יחד. והדבר הראשון זה רציתי זה לשתף את השותפה שלי ושהיא תראה את מה שאבא עושה לשותפות הקטנות שלנו, כי ידעתי שזה ירגש גם אותן.  

 

זה גרם לי לחשוב על דבר נוסף שגיליתי וייתכן שבתיאוריה ידעתי אבל לא באמת הפנמתי, וזה: כמה חשוב לעשות את זה ביחד, אבל באמת ביחד. ויחד עם הביחד הזה, לעשות דברים שלא עשיתי כמו להרשות לעצמי להגיד ״אני לא יודע״, ״אני לא מבין״, ״אני מחפש״... ושלבקש עזרה חשוב לא פחות מלהושיט יד לעזרה. הכוונה לא רק לאנשים החדשים במקום החדש שאליו הגענו, אלא גם לבקש  אחד מהשני, כזוג, כמשפחה. גיליתי שזה לא מעיד על חולשה, ההיפך, זה מעיד על שותפות, על אמון, על ביחד וקרבה. החולשה האמיתית נובעת מאי היכולת הנלמדת לבקש עזרה. אז עם החוזק הזה, זכיתי לכתוב את מסגרת החודש של הבלוגזין שאני הכי אוהב ומחובר אליו ריגשית. גיליון שכולו נכתב על ידי השותפים לדרך הרילוקיישנית של בנות הבלוגזין המדהימות האלה, שיחד עם זוגתי חלמו, יזמו והוציאו לפועל ברגישות, בהומור, בכנות ובאותנטיות מרגשת שמכניסה לעולמן בכל מילה ומילה. לגמרי זכיתי :)

לאכול, לטייל , לאהוב

 

החודש יש לנו גיליון שונה וכיפי, שיציג פיסות מהחיים שלנו ומהמקומות שאנחנו אוהבות להיות בהם- לאכול, לטייל, לבלות, בקיצור לחוות, שזו אחת המטרות הכי חשובות ברילוקיישן.

במהלך פברואר יופיעו שלושה פוסטים רוחביים-  למה הכוונה ברוחביים?

זאת אומרת שכל פוסט יעסוק בנושא אחר - הראשון יסקור היכן כל אחת אוהבת לאכול, השני יספר היכן כל אחת נהנית לטייל ובפוסט השלישי כל אחת תכתוב על משהו שהיא אוהבת היכן שהיא חיה. 

כאן תראו טעימות מהלסינקי ובעמוד של על אחת את ה"לאכול, לטייל , לאהוב" שלה. 

מובטח חודש מגוון ומלא תמונות יפות!

המקום שלי לחלק הראשון, ה"לאכול",  הוא בית קפה קטן ומתוק בשם REGATTA , הוא אמנם מופיע בבלוגים ומדריכים אחרים למקומות שוים בעיר אבל לדעתי ראוי לאזכור גם פה. הרגטה פתוח כל יום, ללא תלות במזג האויר, תמיד תמצאו בו פאי אוכמניות עם רוטב וניל משגע ועל ריפיל לכוס קפה ישלמו לכם (כן, קראתם נכון) 5 סנט. כל זה בתנאי שתחזירו את הכלים לאחר השימוש למקום שמיועד לכך. אבל מעבר להכל,  יש בו תחושה נעימה של תמימות וחמימות, כאילו פאי אוכמניות הוא מהות החיים. 

גליון פברואר

missgeret

מה עם "לטייל"?  הלסינקי היא לא מקום שעושה "WOW". היא קטנה ואיכותית,  המרכז שלה מזכיר ערים אירופאיות אחרות, כלומר אפשר למצוא בה חנויות עיצוב מקסימות, מסעדות ובתי קפה נעימים, מוזיאונים מצויינים וארכיטקטורה שמעוררת פליאה בעיניי הישראליות,  שעדיין לא התרגלו לכל הטוב הזה.  אבל, פינלנד אינה לחובבבי ערים. היא לחובבי טבע ושקט. ה"לטייל" שלי מוקדש לטבע הפיני. טבע ששולט באדם, עם הבדלים קיצוניים בין עונות השנה. זה קצת כמו אבוקדו- או שאתה מתמכר ונהנה מכל רגע, במיוחד אם זה מלווה בלחם שיפון פיני. או שבא לך משהו אחר. אני די מכורה. 

יש בתרבות החברתית בהלסינקי סתירה מסתורית. מצד אחד מדובר בחברה מאד הומוגנית. עד לפני כעשור בערך כולם ברחוב נראו אותו הדבר. כיום הנוף האנושי מגוון יותר, אך עדיין לא בר השוואה לערים אירופאיות אחרות. הבלונד עדיין שולט וליה הבכורה המתולתלת שלי, בעלת עיני השקד, נחשבת כאן לתופעת טבע. מצד שני, יש כאן ליברליות, שלא פגשתי בישראל. לא בטוחה שהיא נובעת מפתיחות לשונה, אלא כנראה יותר מהתפיסה שלאדם יש את המרחב הפרטי שלו ושהוא יכול לעשות בו כאוות נפשו. מעבר לזה, צריך לתת לו את החופש לעשות כרצונו, כל עוד הוא שומר על החוקים ולא מפריע לסדר הציבורי, שבפינלנד הוא די מסודר.

למה זה מעניין? כי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהלסינקי ויש לזה כל מיני היבטים- פקיד בביטוח הלאומי יכול להיות מלא קעקועים ופירסינג, על ספסל הלימודים באונ' יושבת לצידי טרסג'נדרית, השלט בשירותים מנסה לכסות את כל האופציות להגדרה מגדרית ויש לי עוד המון דוגמאות.

לחובבי מצעדי גאווה , מומלץ לבוא לראות את זה שכאן. פסטיבל שמיועד לכווולם. 

גליון ינואר

missgeret

השנה החדשה מתחילה עם גיליון ינואר ותחושה חיובית  של מה הרילוקיישן מאפשר לנו?

היציאה מאיזור הנוחות שמלווה את הרילוקיישן מאפשרת גם התחלה מחדש, או כמו שאני אומרת "עשינו RESTART".

כשנשארים באותו המקום קשה הרבה יותר להשתנות, האנונימיות שבמקום החדש מעוררת לפעמים חרדה , אבל גם נוסכת אומץ. 

אף אחד לא יודע מה הייתי "שם", פה אני יכולה להיות משהו אחר.  במיוחד כי זה ברור שאני באמת משהו אחר, עם DNA שונה מהמקומיים. ועוד DNA ישראלי שנותן תחושה של מסוגלות , כי פה כולם זזים ל א ט ואני באה עם אנרגיות של עשייה מטורפת. 

לי הרילוקיישן מאפשר לעשות את אחד הדברים האהובים עלי-  להיפגש עם אנשים חדשים, כי אני צריכה לבנות נטוורק חדש בהלסינקי,  כי אני "ישראלית".  הוא מאפשר לי גם להכיר אנשים חדשים בארץ, כי אני עכשיו "פינית". 

הרילוקיישן מאפשר גם להיות תיירת בישראל, כי פינלנד יוצאת לחופשת כריסטמס ושנה חדשה. דרך אגב,  ממש כיף להיות תיירת בארץ. 

והרילוקיישן איפשר לי להקים את MISSVADA ולהכיר את החבורה וכל האורחות שאחרת לא הייתי מכירה.

שנת 2019 מאפשרת וטובה לכולכם!

גליון דצמבר

missgeret

געגועים , נושא החודש , נושא מאד מורכב וכמובן מאד משמעותי ברילוקיישן ולא סתם מגיע אחרי הגיליון הקודם שעסק בסתיו ובמעבר.  

בקבוצת הווטאסאפ שלנו דנו בנושא החודש, בגעגועים. מה מעורר געגוע ומה ממש לא וגם ביסורי המצפון שמלווים את התחושה שאולי אני לא כל כך מתגעגעת, כי סופ"ש של יומיים זה די נחמד.

כל אחת מאיתנו תקפה את נושא הגעגועים ממקום אחר לגמרי, כמו שתראו במהלך החודש (מזכירה לכם שכל שבוע מתפרסם פוסט של מישהי מהכותבות ורק בסוף דצמבר יהיה הגיליון השלם).

לפני שאני עברתי לפינלנד אמרתי שאחת הסיבות למעבר היא שבא לי קצת להתגעגע ל"שם". אצלי ההחלטה למעבר באה הרבה בעקבות תחושה של רצון לשינוי, צורך להתרחק מכל מיני דברים שהפריעו לי בחיים בישראל. אז כמו שחווה שרה בחוכמה וכישרון אכן "היאוש נעשה יותר נוח" , אבל מצד שני אני עדיין בשלב הביניים שהלסינקי היא עדיין לא בדיוק בית. לפעמים אני ממש מתגעגעת לתל אביב, שהייתה הבית בעשר השנים האחרונות. בכל זאת, עם כל הכבוד להלסינקי, תל אביב היא לא. אז יש לנו במטבח תמונה של תל אביב שיועד צילם (ברמת החייל) ואנחנו מקפידים למלא את הארון בבמבה ושקדי מרק. 

.

ופתאום אני גם מתגעגעת לקבוצה שלנו שפגשתי פעם ראשונה לפני שבוע (חוץ ממירי שתצטרף בפעם הבאה) ושעכשיו אני אפילו אוהבת יותר ממקודם. 

גליון נובמבר

missgeret

גיליון החודש עוסק בסתיו,  עונת המעבר.  לכן בחרנו לתת לו מקום משלו, כי הרי אנחנו עוסקות ב"רילוקיישן" ובשינויים.

בישראל יש תלונה רווחת (מודה שגם אני לעיתים סיננתי אותה). שאין באמת סתיו. התלונה קשורה לזה שהסתיו הוא למעשה קיץ, רק יותר דוחה, כי יש גם חמסינים,  ואז ביום אחד העונה משתנה, כמו הטמפרמנט הישראלי הסטריאוטיפי , לחורף סוער שמלווה בהצפות המסורתיות. יש איזו תחושה כללית שה"סתיו" הזה הבטיח משהו (אולי עלים צהובים או צעיפים?) והוא לא מקיים את הבטחתו, החצוף. 

ברוב המקומות בעולם ובוודאות בקופנהגן, ברצלונה ניו יורק והלסינקי, הסתיו מתנהג כמו שצריך, כלומר מקיים את ההבטחה ומאוד מובחן משלוש העונות האחרות.  מובטחות במהלך החודש תמונות ממש יפות עם הרבה צבעי צהוב- כתום-אדום. 

עד הרילוקיישן שלי להלסינקי לא חשבתי עד כמה בישראל לחילופי העונות אין השפעה ממשית על החיים (יודעת שחלק מכם יטענו שליולי אוגוסט יש השפעה מהותית).  כיום אני חיה במקום שבו העונות מכתיבות את הלבוש (ראו תמונה) ,ההתנהלות היום יומית (אנחנו יוצאים בבוקר מהבית בחושך) ואפילו את אופי האנשים, כמו שטל מתארת בפוסט שלה. 

בחודש הקרוב כל הכותבות יתארו את הסתיו שלהן.  אצל מאירה הוא מלווה במתקפת פמפקינס, אצל מירי בהמון גשם ואצל לירון, במעבר, רילוקיישן לדירה חדשה. 

 

גליון אוקטובר

missgeret

הגיליון הקודם של MISSVADA עסק בסיטואציות מפתיעות שאנחנו נתקלות בהן כשאנחנו נפגשות עם התרבות החדשה.  

הגליון הנוכחי נותן הצצה לחיי היום יום שלנו במקום החדש.

כל אחת מהכותבות כתבה על יום בחייה, יום סטנדרטי שמתחיל בריצה בפארק (מאירה), יוגה (מירי)  במקלחת (טל) או בעדכוני המדיה החברתית (לירון). 

כמו עם דברים אחרים שהם קצת דפוקים בטבע האנושי , כך גם מערכת היחסים שלנו עם שיגרה - כשהיא קיימת, אנחנו מייחלים להפסקה ממנה. כאשר היא נעדרת- אנחנו מחפשים את הריטואלים שייצרו אותה. אמרו חכמים ממני שצריך איזון בחיים.

השיגרה מהווה מסגרת, מצמצמת את ההפתעות שקשורות למפגשים עם הלא מוכר (עליהם כתבנו בגיליון הקודם) ונותנת תחושת ביטחון של "אוקיי, אני יודעת מה אני עושה".

אנחנו בשבוע הראשון לאחר המעבר להלסינקי הלכנו כל יום לסופר- כנראה שבהעדר מסגרת ברורה, נצמדים למוכר ולהכרחי. לאט לאט התפתחה שיגרה שמסייעת לנו להרגיש יותר בבית.  

בין הגיליון הקודם לנוכחי התחילה שנה חדשה, סיבה מצוינת לאחל לעצמנו ולכולכם, שהימים בחיינו (לפחות רובם, איזון וזה...) יהיו מלאים בטוב, יצירה, סיפוק והגשמה. 

 

גליון ספטמבר

missgeret

הגיליון הראשון של missvada  עסק במעבר ובהתחלה. הגליון הנוכחי עוסק במפגשים עם התרבות החדשה. 

 

בפסיכולוגיה מדברים על למידה דרך "תבניות" שאנחנו מחקים ומאמצים מגיל צעיר ומסייעים לנו בהתמודדות עם סיטואציות חברתיות.

כשגדלים ויוצאים לעולם הגדול, נתקלים בסיטואציות חדשות שמערערות את התבניות המוכרות וגורמות למבוכה, בושה, לפעמים גם כעס.

אני גדלתי בבית פיני, שבו חיבוק נחשב שיא הפגנת החיבה. אני זוכרת היטב את סבתא אלמה בת ה-80 פלוס, יושבת בכסא הנדנדה ומצחקקת במבוכה בעודי נושקת לה על הלחי בגיל 10. אני  חושבת שסבתא אפילו נהנתה מזה, פשוט לא הייתה רגילה. 

עד היום הנשיקה הישראלית על הלחי גורמת לי אי נוחות, שלא לדבר על שתיים. הנסיונות לזכור מי במשפחה של בן זוגי מאסכולת הנשיקה האחת ומי מאסכולת השתיים מלחיצה אותי, שחס וחלילה לא אעליב את מושא הנשיקה. איזה מזל שהתחתנתי רק פעם אחת ושלא התחתנתי עם בחור צרפתי. 

מכירים את הסיטואציה של כניסה לחדר מלא אנשים זרים והאחזות נואשת במישהו או משהו מוכר?

אצלי זה חיפוש מים, גם כשבתיק מונח בקבוק מלא של ליטר וחצי.

ברילוקיישן לא מדובר רק בחדר, אלא בעולם שלם. כל אחת מאיתנו נתקלת במצבים חדשים שלרוב מלווים במבוכה של "אוי, רואים שאני לא מפה".  טל נתקלת בזה בשגרת הקניות בסופר, מירי בעשר בלילה כשהספרדים רק מתחילים את הערב , מאירה בנסיונות להתחבר עם ה"מקומיים" ולירון במפגש עם חנות התבלינים שבוחרת להישאר כםי שהיא. 

לאט לאט אנחנו לומדות תבניות חדשות, מרגישות יותר מ"פה" וגם מקוות שתמיד יהיו הפתעות כדי שלא יהיה משעמם. 

הפינים שומרים של מרחק בטוח אחד מהשני,   גם בתור לחשמלית. 

 

גליון אוגוסט

missgeret

missvada יוצאת לאוויר העולם, מתחילה מסע שראשיתו בגליון זה.

בהתאם, הגליון הראשון שלנו עוסק במעבר ובהתחלה במקום חדש. 

כשסיפרתי לאנשים בישראל על המעבר הצפוי שלנו להלסינקי , התגובות היו של "וואו איזה אומץ" ו"כמה היינו רוצים גם, אבל...." ואז מבול שאלות של איך הגענו להחלטה וכיצד עושים זאת בפועל.  

מכאן התפתח הרעיון לmissvada, תוך כדי ההכנות שלנו למעבר לפינלנד. הבנתי שמעניין אנשים לקרוא על אנשים אחרים ברילוקיישן, בין אם מתכננים כזה ובין אם רק חולמים על זה.

סיבה נוספת לmissvada היא שמדובר בשינוי מהותי, יציאה מאיזור הנוחות תרתי משמע.

מדובר במסע שבו הקרקע נשמטת מתחת רגליים והן נדרשות לצעוד מיד במקום חדש. מרתק לדעת כיצד אחרות צועדות במקומות אחרים.

לכל אחת מאיתנו סיפור חיים שונה וסיבות אחרות למעבר שעשינו וכמובן חוויות ייחודיות, בהתאם למקום בו אנו נמצאות , לנקודת המבט שלנו ולאופי החיים. חלקנו עברנו לתקופת זמן בלתי מוגבלת (כמוני), חלקנו לתקופה מוגדרת, כמו שרון שנמצאת בשליחות ביוהנסבורג. למרות שרילוקיישן נתפס כמעבר לחו"ל, אחת הכותבות, לירון, חיה בישראל ועשתה "רילוקיישן" מהעיר לכפר.  עבורי, עירונית אמיתית, לא מלידה אבל מבחירה, זה נראה מעבר דרמטי יותר מאשר מתל אביב להלסינקי. 

הפוסטים בגליון זה מתארים כיצד כל אחת מהכותבות נפרדה מהמוכר, ארזה "מזוודה", בחרה מה לקחת איתה לבית שבנתה מהתחלה. מירי שעברה לברצלונה כותבת שיותר קשה לבחור מה להשאיר בעליית הגג, מאשר מה לארוז לבית החדש.

כולנו, כל הכותבות עשינו את  המעבר מתוך רצון ובחירה. למרות שרילוקיישן נתפס כמשהו מאד נחשק ומסעיר, במיוחד בהווי הישראלי שמפנטז על המעבר לים, חלק מהפוסטים בגיליון זה מתארים הרבה קושי, אפילו ברטרוספקטיבה. לפעמים גם כרוך בהרבה הנגאוברים כמו שמאירה מתארת את הנחיתה

בניו יורק. 

ותיקי רילוקיישן אמרו לי שלוקח שנה עד שהתחושות הקשות מתעמעמות ומפנות מקומן לתחושת לוקיישן ולא רילוקיישן.

זה נשמע לי הרבה, אבל אחרי כמעט חצי שנה, זה כבר נראה לי הגיוני. חצי שנה של התמודדות עם מחשבות על פרידה והסתגלות. תכנונים על איך יוצרים בית שמרגישים בו בבית, גם במקום שמרגיש לפעמים מאד זר, או כמו שטל שבדנמרק כותבת, איך מגדלים שורשים באדמה חדשה. 

ארץ לא נודעת

מזוודה
  • Instagram Social Icon