Missvada מארחת בכל חודש כותב או כותבת ממקום אחר ברחבי העולם, כדי להכיר סיפורים ומקומות חדשים וגם כדי לחשוף עסקים עצמאיים של נשים וגברים שיצאו לדרך חדשה. 
מעבר לחשיפה לסיפורים ולצילומים מעוררי השראה, זו גם הזדמנות להכיר אנשי קשר ברחבי העולם.
ה"אורחים" הם "יועצי רילוקיישן" למקום שבו הם חיים. הם ישמחו לסייע לכם, לענות על שאלות על תהליך המעבר ולתת טיפים על המקום.

 
אם אתם רוצים להתארח בגליונות הבאים של Missvada  ולספר על עצמכם, אתם מוזמנים לכתוב לנו!​

סנטיאגו, צ'ילה

ז'נבה, שוויץ

אדלייד, אוסטרליה

ברדה, הולנד

לונדון, אנגליה

דבלין, אירלנד

סאן דייגו, ארה"ב

בורדו, צרפת

טורונטו, קנדה

יוהנסבורג, דר' אפריקה

טורונטו, קנדה

סאו פאולו, ברזיל

סופיה, בולגריה

אוסטין , טקסס

 

שלומית, טורונטו

שלומית.jpg

אני שלומית, בת 52, אמא ל-3 (תאומים בני 22 ובת בת 20) ושני חתולים. בת-זוג ב-30 השנה האחרונות לאותו בחור מהצבא. הגענו לקנדה לפלושיפ (תת התמחות לרופאים) לפני 12 שנים, אבל למעשה אני ברילוקשיינים מאז גיל 12.  אני מדענית בהכשרה שלי (גנטיקה ופוריות) וכיום עוסקת ביעוץ והדרכה בביוטכנולוגיה, וגם באימון והדרכה למציאת "הגירסה הטובה ביותר של חייך".

רוצים לקרוא עוד? מוזמנים לדף שלי "למצוא אוצרות פנימיים" או בבלוג שלי "אנקדוטה – סיפורים מסביב לעולם"

שאלות על טורנטו או בכלל? כתבו לי

יושבת על מזוודות לפני נסיעה, מינהג משפחתי

(מלווה בברכת גירוש לכל הרוחות של במזל הרע)

כנס ראשון, הרי הרוקי מינוס 27 מעלות

מסיבת יום הולדת (שלי) עם חברתי מקומה 9, יערה.

מה הדבר הכי חשוב שארזת איתך לרילוקיישן?
חודשיים לפני המעבר שלחתי כמה ארגזים עם סדינים, מגבות, סירים, ספרים, משחקים, שיגיעו קצת אחרי ההגעה – מן הפתעה כזו מהבית הישן.

ארזתי איתי תמונות וצעצועים כדי שהילדים ירגישו יותר בבית עם ההגעה. בדיעבד, אם הייתי עושה סיור מקדים, הייתי עושה דברים אחרת.

באופן אישי – לארוז יצר הרפתקנות וסבלנות – כי העולם מתנהל אחרת ממה שאנחנו רגילות. 

מה הכי טוב ברילוקיישן?

להכיר תרבויות אחרות (חברתית ואירגונית), קשרים חברתיים חדשים, לצאת מן הקלחת הרותחת של ישראל ולראות שאפשר גם אחרת  ובעיקר לגלות את התא המשפחתי מחדש, הביחד יכול להיות מאד לוחץ אבל גם מאד כיף – בעיקר הטיולים הגדולים וסופי השבוע הארוכים.
מה האתגר העיקרי?

להתמודד עם תרבויות אחרות, סבטקסט והתנהגות שונה.

להתמודד עם הריחוק מהמשפחה והדינמיקה המשפחתית המשתנה.  

בעיקר להגדיר את עצמך מחדש:  אם עברת בעקבות בין הזוג האתגר הוא למצוא לעצמך את הדרך ואם עברת בעקבות המטרה שלך (קריירה, חיים אחרים) האתגר הוא להוכיח את עצמך מחדש, כי ההשגים והקשרים הישנים אינם תקפים עוד.

איך קיבלת את ההחלטה לעשות רילוקיישן?

מגיל 12 אני ברילוקישנים – מישוב קטן בשרון לאפריקה בסוף שנות ה-70, טיולים בעולם, פנימיה, צבא. הייתי רגילה לשינויים, אך שום דבר לא מכין לשינוי כזה- כשיש אחריות של אמא לשלושה ילדים ואני צריכה לדאוג לכל.

ההחלטה התקבלה בעקבות בוקר בו ראיתי את י', האיש שאיתי, חושק שיניים, שורך נעליים ויוצא לעוד יום ארוך של עבודה כרופא בחדר לידה, ממשיך לתורנות של 16 שעות, לאחריו ליום עבודה רגיל (לא שיחררו אז אחרי תורנות), לעבודה בקופ"ח, או יום מילואים. הוא היה נוכח-לא-נוכח בחיינו. באותו הבוקר קיבלתי החלטה שנוסעים. 

הייתי לקראת סיום הפוסט-דוקטורט והזמן היה מתאים. לאחר שבועיים נסענו לכנס במונטיראול, קנדה. היו לי שתי משימות – להשוויץ בפוסטר שלי ולמצוא מקום לפלושיפ.

חצי שנה לאחר מכן מצאנו את עצמנו בקנדה עם 3 ילדים, 8 מזוודות ואחרי קיץ של מלחמה בארץ. מתמיכה משפחתית וחברים עברנו ללהיות לבד, מרמת חיים מסוימת עברנו לבסיסית ביותר. החלפנו כמות באיכות. היה מאד מאתגר אבל התגברנו והראנו גם לילדים שהכל אפשרי.

קוריוז: שנה קודם ביקרנו במרכז קנדה במטולה. כשסיפרנו לילדים על המעבר (בני 11 ו-9) לקנדה, הילדים כל כך התרגשו ורק לאחר זמן הבנו שהם חושבים שפשוט ניסע שוב למקום הזה בצפון שאפשר להחליק שם על הקרח, ואבא יהיה איתם שבוע שלם... רק שהם חשבו על מטולה.

טיפ למישהי שלפני רילוקיישן
לעשות סיור מקדים לפני המעבר, להזמין מה שצריך מאיקאה ולהגיע לבית מוכן. ליצור קשרים עם הקהילות המקומיות (יש ישראלים בכל מקום ויש פייסבוק שלא היה לי שעברנו), למצוא עבודה, להכין מקום מגורים, ניירות מתאימים כי הביוקרטיה מאד מעייפת.

אם מגיעים עם ילדים – להכין אותם למעבר, להראות תמונות וסרטים ולשתף אותם בחששות שלכם ממקום חדש ועם זאת לשדר אוירה של הרפתקאה מרגשת.

בעיקר – לקחת הרבה אויר, לצפות לקשיים ואתגרים ולשמור על גישה חיובית. בסופו של דבר – השמש תמיד תזרח מחר.

יש משהו שגילית על עצמך במהלך הרילוקיישן והפתיע אותך?
שאני יכולה להמציא את עצמי מחדש, עוף החול.

מה את עושה "שם"?

כשעברנו הייתי אחרי שנים של קריירה תובענית. תיכננתי להיות עם הילדים בשנה הראשונה ואחר-כך נסתדר (אני לא אדם מתוכנן בד"כ).

אחרי שבועיים כבר קיבלתי הצעת עבודה וצללתי שוב ל-11 שנים של קריירה תובענית, שבמהלכה הרבתי בנסיעות בעולם, כנסים ולימודים.

לפני כשנה וחצי התפטרתי מהתפקיד ומתפקיד נוסף, לאחר שהגעתי למסקנה שאני לא אתן לאף אחד יותר לשבת לי על וריד הצוואר והגיע הזמן לעצמאות.

התפניתי לטפל בענייני הילדים, הבית ובן-הזוג. בינתיים אני מפתחת את המיזמים שלי, חוזרת לכתיבה ויצירה ורוצה לכתוב בלוג-ספר-מדריך משעשע לאישה הנוסעת בנסיעות עסקים (יש קופצות/קופצים על המיזם ?)

במידה ויש לך - מה העסק שלך?

יש לי מספר מיזמים שמשתלבים זה בזה בייעוץ אסטרטגי עיסקי ואישי. הראשון - ביעוץ ביוטכנולוגי, יש לי ניסיון רב במחקר בסיסי ומעשי בעיקר בתחומי הפוריות ועסקתי מספר שנים בשיווק, מכירות ומחקר שווקים. אני מייעצת בתיכנון, מו"מ, רכישה והדרכת צוותים למעבדות חדשות וקיימות.

המיזם השני שלי עוסק בסדנאות סימולציה לעסקים שמבוססות על משחק עסקים ישראלי בשם FRESHBIZ בשילוב שיטות  שונות כמו טכניקת המיקוד  SHOWME (פיתוח של חברות שלי). אני משתמשת בשיטות אלו ואחרות כדי לאמן וללוות סטודנטים בתארים מתקדמים במדעים בתהליכי מיקוד ופיתרון קונפליקטים ובחשיפה לעולם העסקים.

איפה את חולמת להיות עוד שנה?

אני חולמת להתגורר בדרום ספרד, פורטוגל או צ'ילה, לפחות חלק מן השנה. לנסוע ברחבי העולם להרצות ולהעביר סדנאות. להביא את המשפחה הקרובה והמורחבת למצב אופטימלי, לא בטוח שזה יקרה תוך שנה, אבל זה בפוקוס.

האם את מעוניינת בשיתופי פעולה עם אחרים?

בהחלט ! יש לי מספר שיתופי פעולה שאני יוצרת לצורך פרויקטים ספציפיים. אני פתוחה לשיתופי פעולה מכל סוג שהוא, בעיקר מחפשת שותפות או שותפים להוצאת סדנאות ומסעות במתכונת מיוחדת. רלוונטי – כל מי שיש לו רצון להעניק מהידע והחוכמה הפנימית ולשפר ולהעצים אחרים.

איך ה"חגים" שם?

אווירת החגים, בעיקר ראש השנה- כיפור- סוכות היא מאד מיוחדת בארץ, בחו"ל לא מרגישים אותה. הגענו למקבץ של של בניני דירות שבו גרו מרבית הרופאות-ים שהגיעו לפלושיפ., דבר שהקל מאד על החודשים הראשונים. הכרנו כבר מספר משפחות עוד קודם וגם כמה חדשות. בד"כ אף אחד לא נשאר לבד בחג ואיך שהוא כולם מצאו מקום לחגוג.

אני, משנים של מעברים, אוהבת לאסוף א-נשים, ובמעלית, אצלנו בבנין פגשתי את האישה מקומה תשיעית. באינטואיציה המיוחדת שלי היה ברור שיש כאן חיבור. חיזרתי אחריה ארוכות עד שנענתה לי (מאז אנחנו חברות טובות) והם היו לנו לחברים הראשונים.

את החג הראשון כבר חגגנו אצלם. דרכם הכרנו חברים אחרים והם בעצם החבורה שלנו גם היום, אחרי שלוש עשרה שנה. אומרים שמשפחה לא בוחרים? אז בחרנו וגם אם היו שינויים עם השנים – ילדים שגדלו, גירושין, כאלב שכבר אינם חברים, הגרעין נשאר. מאז אנחנו חוגגים חגים וימי הולדת, soup galore, ארוחות עם נושא (שחור ואדום), מסיבות תחפושות (פרידה קאלו ודייגו, יוליוס קיסר וקלאופטרה). 

זו המשפחה המקומית שלנו. ואז גם הבנו למה יש חג שני – חג אחד עם המשפחה הקרובה וחג שני עם המשפחה הרחוקה, וככה אפשר לחגוג  גם בטורנטו וגם באוטוואה או בקליבלנד. עם הזמן, הילדים גדלים ועוזבים ולעיתים נעשה עצוב יותר. כל שנה אנחנו בוחרים אם חוגגים מקומית, או נוסעים למשפחה רחוקה או קרובה. אנחנו לא מהגרים, כי תמיד נשאר המשא הזה של הציונות על הכתפיים, אנחנו עדיין היהודי הנודד. 

 

רומי, לונדון

תמונה שלי ברחוב _יהודי_.jpg

אני רומי, עברתי ללונדון לפני 8 שנים ללימודי תואר בעיצוב גרפי.

סיימתי את התואר לפני 4 שנים, הכרתי את בן זוגי הבריטי ונשארתי לגור ולעבוד פה.

כיום עובדת כצלמת ומעצבת קריאייטיב.

מוזמנים לראות את האינסטגרם והאתר שלי 

שאלות על לונדון? כתבו לי

  • Instagram - Grey Circle

תמונה שלי ברחוב "יהודי"

אני בטיול במחוז קורנוול

פיש אנד ציפס טבעוני

הנוף מהבית שלנו

מה הדבר הכי חשוב שארזת איתך לרילוקיישן?
שום דבר לא מכין אותך לרילוקיישן. לפחות לא כשאת בת 20 וקצת ועוברת למדינה זרה לגור לבד. התשובה אולי קיטשית, אבל את האומץ והתעוזה שלי. שום דבר פיזי לא באמת היה משנה משהו. את הכל אפשר לקנות. אבל את הכוחות והחוזק הנפשי שלקחתי איתי הייתי צריכה והרבה ממנו. אחרת לא שורדים.
מה הכי טוב ברילוקיישן?
זה מאוד אינדיבידואלי, מבחינתי זה היה לגלות עולם חדש ולהכיר אנשים שלא הייתי מכירה בשום סיטואציה אחרת. אחת החברות הכי טובות במהלך הלימודים שלי היא מהודו, קטנה ממני ב4 שנים, העולמות שלנו שונים לחלוטין. ועדיין התחברנו ברמה מטורפת. היא כמו אחות בשבילי.
מה האתגר העיקרי?
געגועים. למשפחה, לבית, לחברים, למוכר והטוב, לפלאפל ממש טעים ב5 שקל, למזג האוויר. געגועים וזכרונות.
איך קיבלת החלטה לעשות רילוקיישן?
הייתה בי נחישות שהיום לא הייתי מצליחה לשחזר. מעין סוג של חוסר פחד. מבחינתי זו הייתה השקעה בעתיד שלי ולא להיות עוד אחת שנמצאת בשבלונה.
איך הייתה ההתחלה?
לא פשוטה, וזה סיפור בפני עצמו. למזלי היה פורום סטודנטים לשנה שבה התחלתי ויצרתי קשרים עם מי שיהיו סטודנטים איתי עוד לפני שנפגשנו. זה היה בדיעבד ממש חשוב כי זה נתן לי (ואני מניחה שגם להם) נחיתה יותר רכה.
טיפ למישהי שלפני רילוקיישן
תאמיני בעצמך. אל תתני לאף אחד להוריד אותך. כן, כנראה שיהיה לך קשה. זה חלק מהחוויה. יש לך הזדמנות לחוות את העולם בצורה אחרת למה שאת רגילה. ו..תמיד אפשר לחזור אם הגעת להחלטה שזה לא בשבילך.
יש משהו שגילית על עצמך במהלך הרילוקיישן והפתיע אותך?
דבר כזה משנה בן אדם. גיליתי על עצמי המון דברים, על עצמי הישנה ועצמי הנוכחית. גיליתי תעצומות נפש מאוד חזקות שלא ידעתי שיש לי וזה נוגע בכל כך הרבה דברים.
סיפור על מפגש עם ה"תרבות החדשה"
אני גרה בלונדון כבר שמונה שנים והיום חוויתי את הדבר הכי בריטי שקרה לי איי פעם.
נוסעת בטיוב בלעבודה. הרכבת עוצרת באחת התחנות בדרך, הדלתות מצפצפות להיסגר ומישהי מנסה להשתחל פנימה (סיטואציה בריטית א) ‏ועל הדרך שופכת עליי את כל הקפה שלה.
כל אדם שפוי יהיה די עצבני במצב הזה, הבחורה הייתה צ׳יל באופן בריטי למדי (סיטואציה בריטית ב).
אני לא יכולה ללכת לעבודה עם מכנס ‏לבן ספוג    ‏כתמי קפה. היא מציע לקנות לי מכנס חדש (סיטואציה בריטית ג).
יורדות מהטיוב ליד העבודה שלי. חנות הבגדים הבודדה באזור היא כ-15 דקות הליכה. אז הלכנו. מוצאת את עצמי הולכת לשופינג עם אישה זרה. ההליכה הכי מוזר אבר.
‏היא מפתחת איתי סמול טוק, שואלת אותי במה אני עובדת ועם איזה לקוחות,  ‏שואלת מאיפה קניתי את המכנס שהרסה (סיטואציה בריטית ד). אני לא יודעת אם להתעניין בחזרה מתוך נימוס בריטי, לכעוס, לצחוק...
‏נכנסנו לחנות. היא מנסה לייעץ לי על כמה זוגות מכנסיים, אני תכלס רק רוצה למצוא משהו נורמלי ולעוף, יש לי ים עבודה ואני מאחרת.
‏לוקחת כמה זוגות למדוד זריז, בפנים חושבת לעצמי שיש מצב שהיא דופקת דוך ובורחת אל עבר עשן התחבורה הציבורית בסיטי.
‏יוצאת מתא המדידה. ‏היא עוד שם, עם רוגע בריטי שלא ראיתי כמותו.
הולכות לקופה. היא משלמת. באה ללוות אותי החוצה.  ‏אני אומרת לה שאני הולכת להחליף למכנס החדש. היא אומרת אוף קורס, עם חיוך מתנצל. הפרידה הכי מביכה אבר. ‏הרי אין חיבוק, ומה קשור לחיצת יד? גם לא ממש אמרנו ביי. כל אחת פנתה לדרכה (סיטואציה בריטית ה). ‏פרידה מבן אדם זר שיש לך סיפור של בדיוק חצי שעה גג איתו. אבל חתיכת סיפור מוזר. 
מה את עושה "שם"?
אני עובדת בחברת קריאייטיב וגם כפרילנסרית, צילום ועיצוב גרפי.
איפה את חולמת להיות עוד שנה?

אני עובדת על ספר מגניב, ומכוונת להתמקד בצילום טיולים.
תמיד פתוחה לשיתופי פעולה במיוחד במה שקשור לטיולים, אספנות, מוזיקה ובידור

 

שרון, יוהנסבורג

אמא של יואב ועדי שארזה את החיים הכלל לא רעים שהיו לנו בישראל ונסעה בעקבות בעלה, עמית, לשליחות ביהונסבורג.

אני כאן כי אני רוצה לספר על המדינה הכל כך מיוחדת אך בו בזמן תקועה במקום. לתת טעימה מהחוויות האישיות והמשפחתיות ובעיקר לתת דחיפה למי שעדיין מתלבטת ולא מצליחה לעשות את הצעד הגדול.

 

שאלות על יוהנסבורג? כתבו לי

 מלטפים אריות בסאנדיי הראשון שלנו

לומדים על התרבות המקומית

 עדי על הגב של טוקו בזמן שהיא מנקה, במנשא אפריקאי משוכלל

בכיכר מנדלה, איש גדול שהוביל לשינוי גדול

מה היה הדבר הכי חשוב שארזת איתת לרילוקיישן?

קלילות. אני לא נותנת לשום משבר, געגוע או מחסור להציף אותי.אנחו כאן בשביל החוויה. כיף לנו ועוד רגע זה ייגמר. 

מה הכי טוב ברילוקיישן?

כל בוקר בשבע טוקו אצלנו עוזרת לארגן ולהאכיל את הילדים. כשילד חולה או בחופש, היא נשארת איתם ואני לא צריכה להפסיד יום עבודה. בחופשים מקיימים קייטנת נניז, כל יום נפגשים בבית אחר וכל אחד מגיע עם הנני שלו.

בארץ לא היינו יכולים ללכת למסעדה עם הילדים, ואילו כאן המסעדות בנויות בדיוק בשביל זה, מסעדות גדולות עם ג'ימבורי ומתקנים לילדים, עמדת הכנת פיצות, שולחנות לגו. אבל הדבר הכי שווה- מטפלות לילדים. הן שומרות עליהם בזמן שאנחנו יכולים לשבת ולאכול בשקט. 

כל אלה מאפשרים לחיים כאן להיות הרבה יותר רגועים, נינוחים וחסרי לחץ.

ההתחלה

הפעם האחרונה שקופצים לסופר קייזר.

הפעם האחרונה שמשחקים בגינה של המקווה. הפעם האחרונה שיואב הולך לגן מיתר. ההליכה האחרונה עם רעות. המטרנה האחרונה של עדי.

כבר שבוע אני סופרת את הרגעים האחרונים ועדיין לא מעכלת שעוד כמה שעות אנחנו על מטוס לעבר השליחות הראשונה שלנו.

עמית מייצג את מדינת ישראל, אחראי על היחסים הכלכליים בין המדינות, עוזר לחברות להתפתח, ואני? רק רוצה לעבור את הטיסה בשלום.

כל המשפחה מגיעה להיפרד, דמעות, דמעות. בהמראה יואב מקיא מהתרגשות. פעמיים. לא, לא היו לי מספיק בגדי החלפה. בין ניקוי המושבים לבכי של עדי, אני לא מפסיקה לחשוב. האם הבית יראה כמו בתמונות? האם יואב יסתדר עם השפה? האם הפשע ברחובות יהיה מורגש? ומה נאכל במקום קוטג'?

נחתנו. קיץ! אני כבר מאושרת!

נוסעים במונית אל הבית החדש שלנו. מסתכלת מהחלון ולומדת להכיר את יוהנסבורג, עיר עצומה בגודלה, מצד אחד ירוקה ורחבה, מהצד שני צפופה ואפרורית. מצד אחד מסוגרת בגדרות חשמליים, מהצד השני ילדים משחקים ברחוב. עיר כל כך שסועה, בה צבע עור עוד מגדיר את מעמדך. האפרטהייד הסתיים לפני 24 שנה, אבל השאיר שובל ארוך שעוד ייקח כמה שנים טובות עד שייעלם. מי הם הקבצנים בצמתים? הולכי רגל ברחוב? המנקים? כבר מהדרך קל להבחין.

במשך חודשיים מאלתרים, בעוד תכולת ביתנו על אוניה באוקיינוס.

משתמשים בכוס למזוג מרק, יואב ישן על מזרן זוגי על הרצפה, הילדים מסתדרים עם מזוודה בלבד של צעצועים (תתפלאו זה מספיק!) ואני רק חושבת איפה למקם כל דבר כשהמכולה תבוא, מסתכלת בתמונות מהארץ ומנסה לחשב לפי מספר הרצפות בתמונה האם השידה תיכנס כאן בכניסה.

הבית לא כמו בתמונות, הוא אפילו יותר יפה וגדול. מאוד. הקנייה הראשונה שלנו הייתה מוניטור כדי לשמוע את הילדים בלילה.

לא מבזבזים זמן, את הסאנדיי הראשון בילינו בפארק אריות, בשביל זה באנו, לא?

לטייל וליהנות וגם כי יואב לא מפסיק לשאול איפה החיות שהבטחנו שיש באפריקה.

פסט פורוורד חודשיים קדימה- המכולה מגיעה, אותן תמונות על הקיר, אותם כתמים על הספה.

כבר לא שמה WAZE להגיע לסופר, הכרנו חברים ישראלים וגם מקומיים. ליואב יש חברים לשחק איתם, אננס נמצא ברשימת הקניות שלי- מה יכול להיות רע?

החששות שהיו כבר נמוגו, הפשע לא מורגש אם מתנהלים נכון.

אז פחות יוצאים בערב, מי ישמע איזה חיי לילה סוערים היו לנו במודיעין:)

האתגר העיקרי

לא יוצאים כאן אחה"צ לגינה, או לפארק, כי אין צורך כשיש חצר של שני דונם מסביב לבית עם מתקנים וטרמפולינה. אנחנו גרים בצמוד לפארק ופוקדים אותו לא מעט, אבל אנחנו בד"כ שם לבד. אם יש ילד נוסף, הוא מגיע עם הנני.

בשבילי אלו הרגעים הקשים ביותר ברילוקיישן, שמציפים את הגעגועים לחבר'ה שלנו. במודיעין היינו יורדים כל יום לגינה ומשם זורמים לפיצה או לארוחת ערב אצל חבר, כמובן כולל מקלחת וסיפור לפני השינה.

סיפור על מפגש עם ה"תרבות החדשה"

כחודש לאחר שהגענו לקחתי את הרכב לשטיפה. קודם הגעתי לקופה, להסבר על האפשרויות השונות ואז שלחו אותי ל"מנהרה". ציפיתי למנהרה המוכרת משטיפת רכבים בארץ. המבנה בהחלט נראה כך, אבל במקום מסילה ומברשות ענק, עומדים שלושה עובדים מימין ושלושה עובדים משמאל, מנקים את הרכב בשיטתיות, בעוד אני מתקדמת בין התחנות.

לאלו יש לפחות עבודה קבועה. הקבצנים בצמתים, לא יכולים להשאיר אותי אדישה. כל אחד מחכה לפרוטה. אין להם הגבלת גיל-  תינוקות על גב אימם, ילדים שרוקדים או ניגשים לחלון, בקיצור, אם אתם מגיעים לביקור, תדאגו להביא הרבה מטבעות.

מה את עושה "שם"?

אני מתכנתת בחברת הייטק שם אני נותנת מקום לצד האנליטי שלי ובשעות הפנאי מפרה את הצד היצירתי, משחקת עם הילדים, מכינה יצירות, מבשלת ומתכננת את האירוע או החופשה הבאה שלנו.

מקווה שנמשיך להינות, עד החזרה לארץ. המדינה הזו מלאה הפתעות, מי יודע מה עוד מצפה לנו:)

מזוודה
  • Instagram Social Icon