לירון פרל- ברשדסקי

כרכור, ישראל

  • Facebook Liron
  • Liron's Instagram - Click in now

גליון נובמבר

24 שעות אחרי הפריצה 

21:24, ערב ראש השנה, חוזרים הביתה הילדים ואני והסימנים לא משאירים מקום לספק. ביקרו אותנו.

חשבוניות מפוזרות על השולחן במטבח, לידן מוטל הארנק שלי כשהוא פתוח וכמוהו גם הזכוכית של הוויטרינה.

לעומתם, התריס סגור.

סריקה זריזה עם העיניים מגלה, שהמחשב נשאר על השולחן. אז אולי בעצם לא.

טלפון לאסף. בודקת אם הוא אחראי לזכוכית ולניירת הפזורה. הוא לא מבין על מה אני מדברת. ואז הוא מבין הכל, ומגיע.

בין לבין אני מתקשרת לכל מי שצריך. מתדרכת את המוקדנית במשטרה מה קרה ולאן להגיע.

מתקשרת לסבא וסבתא, שרק לפני דקה נפרדנו מהם לשלום, ומבקשת שיגיעו אלינו כדי שמישהו יהיה עם הילדים כשהשוטרים יגיעו, וכדי שמישהו יהיה איתי כשאסתובב בזירת הפשע.

לא נגענו

כשכולם כבר היו כאן, פתחנו את התריס מהמערכה הראשונה, יצאנו החוצה להתסכל על הגינה של השכנים ואז ראיתי אותו, את המברג האדום שבערב עוד היה מונח על שולחן האוכל שלנו כעת הוא היה מונח על השולחן במרפסת שלהם.

המחשבה הראשונה שעברה לי היא, שאם הוא שם אז כנראה שגם אותם בקרו. והמחשבה השנייה שיש סיכוי שלא. ממש קיוויתי, שאולי ניסו להיכנס והחליטו לסגת.

כעבור שעתיים סימסתי לה על הממצא האדום. ״פרצו אלינו ואני מקווה שפסחו עליכם. אני יודעת שאתם רחוקים ולא מתכננים להגיע הלילה, אבל היה לי חשוב שתדעו״.

24 שעות אחרי, הם חזרו הביתה, בזמן שסידרתי את הארון שעד לפני דקה כל תכולתו היתה על הרצפה.

שמעתי אותה קוראת מעבר לגדר, נקודת המפגש הקבועה שלנו, והיא ספרה לי את מה שלא רציתי לשמוע, ״גם אותנו ביקרו״.

היא מתארת לי על הממצאים, ובאותו רגע, לא ברור איך, העיניים שלי הוצפו בדמעות.

ברגע של התנתקות מהסיטואציה אני מבינה שהגוף שלי מסוגל להרגיש כאב של אחרים. הרגשה מוזרה שאיפשהו גם בסיטואציה המסריחה הזאת, היא גם נעימה.

גילוי מפתיע, נמצא לב עובד

אני, שכל הזמן טוענת שאני לא מרגישה, עצרתי לרגע והבנתי שאני מרגישה, ועוד איך מרגישה. מבינה שהשכנים שלי, שגרים לידי רק חצי שנה, נכנסו לי עמוק ללב.

לשנייה, אני רואה את הצד הטוב שב״ביקור״, ורגע אחרי, אני כבר בזירה שלה, עוזרת לה בהערכת הנזקים. בכל זאת יש לי פז״ם של 24 שעות עליה.

שתינו שוקענו בבאסה, כל אחת בשלה וגם באחת של השנייה. מתבאסות על מה שקרה ומתעודדות ביחד עם כוס יין שנלגמת, איך לא, על הגדר הלבנה. נקודת המפגש שלנו.

קפה של לפני פרידה, על הגדר הלבנה

באותו ערב כאוטי הם לוקחים את ההחלטה לעזוב. ואני, שעד היום זכיתי לחוות עשרות פרידות, ידעתי שהפעם זה אחרת. מסתבר שהם פשוט נכנסו לי ללב. ולא רק לי.

הילדים שלנו רגילים לפתוח כל בוקר בבדיקה מי נמצא מעבר לגדר הלבנה. אין בוקר שהם מדלגים על התענוג לתחוב את הראש למרפסות הבתים, תוך כדי שהם מחפשים אחד את השני בצעקות שלא היו מביישות את שכונת חיים.

״הלב שלי מעולם לא היה אדום כל כך״. גם שלי

3 ימים אחרי שהמשאית הועמסה ונסעה הגיעה זו שפרקה.

הכל קרה כל כך מהר והינה, חצי שנה אחרי החיבור המהיר, הגיעו השכנים החדשים.

בריטואל שכזה, שוב מתחילים בסמול טוק מעל לגדר הלבנה. שומעים את הסיפור שלהם ואנחנו מספרים את שלנו. 

הילדים חוזרים מהגן, לא עוברות 10 דקות וכמו בהילוך חוזר, הם נתלים על הגדר ומדלגים בין החצרות. הדלתות שוב פתוחות והשיירות עוברות. זה מרגיש כל כך טבעי וכל כך נכון, ממש כמו הסירקל אוף לייף.

 

שוב אני מקבלת איתות שהלב שלי, שכבר יודע להרגיש, מתגעגע. ולצד הגעגוע, הוא מספיק רחב כדי להיפתח לפרק החדש שהתחיל רק לפני 24 שעות.

גליון אוגוסט

  יום הולדת, זמן מושלם למשבר זהות

נחיתה רכה

 

שנה מאז שעלינו לאוויר, והינה אנחנו 2 דקות לנחיתה בשד״ת של הלסינקי, השעה 6:00 בבוקר, שפוכים אחרי טיסת לילה מאתגרת. נחושים מתמיד לקרוע את העיר, ולכן אין מצב אפילו לדמיין איך הגוף ירגיש במאוזן כשהוא יתמסר למיטה. רשמית מתחילים את הטיול שלנו, לוקחים רכבת למרכז העיר ומשם דוך לבית של עליסה ויועד. בין רגע הילדים כבר נמצאים עמוק במשחקים, ואנחנו המבוגרים, צוללים לשיחות עמוקות על החיים בפינלנד. בקושי נחתנו, אבל תחושת החו״ל עם הגשם שהשאיר .אותתיו, בשילוב הלחות של יולי שהשארנו מאחור, גורמת לנו לרצות לחתום קבע, רק תגידו איפה חותמים?

יולי. נהנים עם מעילים 

לא עוברות שעתיים ואנחנו כבר בספרייה המרכזית של הלסינקי, שלגמרי אפשר להעביר בה יום שלם, וזה בדיוק מה שעשינו. 

מוקסמים מקומת הכניסה שכוללת מתחם יצירה שבו יושבים ילדים לצד המבוגרים וכולם מציירים בשקט. אנחנו יורדים לקומת השירותים ומתמוגגים מהכיורים המעוצבים בכל מיני גבהים וצבעים והשוס האמיתי, שעוד נפגוש בכל דירת Airbnb, הם הסירים לנגמלים. 

בקומות הגבוהות נמצאים חדרי ישיבות שקטים, שמשריינים לפי שעה ובהמשך חדר הקלטות אקוסטי שאפשר למשל להקליט שם פודקאסטים, וכל הטוב הזה בחינם. בצד השני של הקומה מתחם ג׳ימבורי רך לזוחלים וחדר סיפור כתום ועגול לצועדים. כמובן שבין כל המתחמים האלו יש קומות שלמות עם 100,000 ספרים, בכל זאת מדובר בספרייה. 

חדר הקריאה בספרייה של הלסינקי

המחשבות הראשונות שקופצות לי לראש הן אותן ההשוואות לישראל. ״אצלנו אין דברים כאלו״, ״אם רק היה לנו מתחם כזה אין מצב שהוא היה נשמר במצב כזה טוב״, ״מי היה משאיר את הילד שלו בחניית העגלות, כי ככה מבקשים?״. אגב, איתן ישן שם יופי, גם אם אימא שלו הרגישה לרגע שהיא מתמסרת מהר מדיי לתרבות הפינית. בכל זאת עברו רק 7 שעות מאז שנחתנו. בקיצור, איפה חותמים?

כמה יפה ושקט פה

איחוד מיסוודות

 

אבל הספרייה היא רק התפאורה. העלילה כאן היא הרבה יותר מורכבת. לא סתם בחרנו בהלסינקי. גולת הכותרת של הטיול הייתה משפחות מיסוודה מתאחדות. נכון, פעם שנייה שאנחנו נפגשות בפורמט חלקי (מאירה ומירי ממש חסרתן לנו), הפעם הראשונה הייתה בחורף בקופנהגן. אבל החלקי הזה, גם הוא היה נקודת ציון בחיי הבלוג. טל, עליסה ואני, עוצרות כל כמה רגעים ולא מפסיקות להזכיר לעצמנו ש-3 נשים, מ-3 מדינות שונות, מחברות בין המשפחות שמספרות סיפור שהרבה יותר עגול מסך חלקיו.

טל, נציגת דנמרק, הגיעה עם המשפחה בנסיעה ברכב הפרטי שלהם איתו עלו למעבורת. אני, נציגת ישראל, הגעתי עם המשפחה בטיסה, תוך כדי שאנחנו מתלוננים על השכנים שלנו לגבול שפחות בטוח לעבור דרכם.  ועליסה הפינית על משפחתה חיכו לנו ביעד.

כמו בתוך חלום, כל כמה זמן, כשלא רדפנו אחרי הילדים שעמדו לקפוץ לאגם או למדורה, הזכרנו לעצמנו, שרק לפני שנה הכרנו. מי בכלל חלמה ששנה אחרי יריית הפתיחה נביא איתנו את הבעלים והילדים ושהכל ירגיש כאילו כולם היו שם תמיד. 

מיסוודת בע״מ

כאילו היו שם תמיד

הפתיעו, או שלא, היו אלו הגברים שנראה כאילו לא הופרדו מלידתם, כשערבבו קפה שחור על גזייה והריצו דאחקות על הצבא. ולצידם הילדים שכמו במשחק תפקידים, כל אחד מצא את מקומו הטבעי בחבורה.

אותה הזרימה והחיבור המיידי הורגשו גם במפגש הנשים בקופנהגן, מפגש שהגינו באישון ליל כשזרקנו רעיון בוסרי לאוויר, בעקבותיו 3 נשים מ-3 מדינות שונות הזמינו כרטיס טיסה לאותו הסופ״ש באותו היעד, כאמור קופנהגן.

מפגש שהגדרתי אז ״כבליינד-דייט המוני״ שקפצנו עליו בלי לחשוב על כל מה שעלול לצוף. בכל זאת לינה משותפת במשך 3 לילות של נשים שעד לפני קבלת המפתח לדירה היו זרות אחת לשנייה, במובן מסוים.

לשמחתנו, צפו רק חוויות טובות ומְחַבְּרוֹת שהידקו את הקשרים הווירטואליים. פתאום היינו שם אחת לצד השנייה. נוכחות, מצחיקות, מחבקות ומשתפות.

מה שכן, בכל זאת היו כאן כמה פערים. דברים בסיסיים כמו לדבר לפני המפגש ולהכיר את הקול אחת של השנייה, על זה דילגנו, כנראה שזה לא הרגיש לנו הכרחי. וזו הסיבה שעד לאותו מפגש, לא ידענו שמְאִירָה היא בכלל מָאִירָה. פרט טכני שאחרי 5 טעויות של כל אחת מאיתנו, הוטמע גם הוא. 

תלבושת אחידה  בשכונה הכי מדליקה בקופנהגן

ואז הגיע משבר הזהות שלי

השנה הזאת הייתה הרבה מעבר ל-2 מפגשי פסגה, היו בה גם מישורים, עליות וגם ירידות. לאורך כל השנה, היו לי תקופות ותהיות אם אני בכלל שייכת לסיפור הגדול הזה שקוראים לו ״מיסוודה״. הרי בינינו, כולנו יודעים שכרכור זה לא ממש חו״ל. האנשים פה לא שונים באופן מהותי מהאנשים בתל אביב, להיפך, הרבה תל אביבים היגרו לכאן. וזו הסיבה שבכל פעם שאני משוויצה בבלוג שלנו אני מוצאת את עצמי מתנצלת על החיבור המאולץ לשאר. 

כשאני רוצה להמחיש את הזרות, אני תמיד מספרת על חווית הסופר שטל כתבה עליה, כשהעמיסה עגלה כמו ישראלית מצויה וזכתה למבטים של המקומיים שקונים מדוד. לעומתה, אני מרגישה בסדר גמור עם זה שאני מעמיסה עגלה. כי באמת של החיים, על מי אני עובדת? אנחנו לא באמת ברילוקיישן, כולה הצפנו 40 דקות מת״א.

שאלת הזרות הזאת מציקה לי כל חודש כשאנחנו בוחרות נושא לכתיבה. ברגע ששאני מתיישבת לכתוב אני מרגישה שאני צריכה למצוא זווית אחרת לכתוב עליה, שהיא לא כללית מדיי ושעדיין תדבר על האזור שבחרנו לגור בו. האתגר הקבוע שלי הוא להימנע מהכתיבה על העצמאות, כי כמה אפשר לכתוב עליה בבלוג שהנושא שלו הוא נשים ישראליות ברילוקיישן?  

 

וגם כאן, זו הבחירה שלי האם להיפרד לשלום, לשחרר ולצאת מהחבורה שאני כל כך קשורה אליה כי אולי בעצם אני לא ממש קשורה? 

עד שהמשבר ייפתר, לכאן או לכאן, אני יודעת שזכיתי.

זכיתי בחברות אמיתיות, ששותפות לדרך ולהתפתחות שלי במסע שאני בוחרת לצעוד בו כל יום מחדש. קיטישי אבל לגמרי אמיתי. 

2 דקות לנחיתה

23:05 הגלגלים פוגשים את המסלול, השרוול מתחבר והדלת נפתחת. אוספים את הילדים + 5 תיקים (+3 מזוודות בבטן המטוס), הכי לייט שהצלחנו לארוז. מבטיחים לעצמנו שנתייעל בחו״ל הבא.

רצפת המטוס נראית כמו זירת קרב, שמלמדת על הקרב שהתחולל פה במהלך 6 השעות האחרונות, אם מחשיבים את השעה וחצי שהמתנו על הקרקע לאותם הנוסעים שהחליטו לשלוח את הכבודה שלהם בלי להופיע טיסה (מרמרת ברשת, אני יודעת).

אין לנו הרבה מה להתנשא, אנחנו חלק ממנו, מהבלגן, לפעמים אנחנו אוהבים את זה ולפעמים אפעס פחות.

זו בדיוק הסיבה שברגע שנחתנו ללחות של ארץ הקודש, התחלנו לתכנן את החו״ל הבא, כי איך נאמר כרכור מדהימה אבל זה לא ממש  חו״ל, אז מה זה אומר על רילוקייישן?

סקרנים? אני כן. המשך יבוא.

גליון יוני

הזמן שלי ואני

השעה 26 אחרי חצות, שעה שבשגרה.  כמה אירוני זה, שגם את הפוסט בנושא ״הזמן״ אני מגישה בדקה ה-90. בדיוק כמו הדקה ה-90 שבה אני אורזת את התיקים שלי ושל הילדים בבוקר של החופשה. ובדיוק כמו הארגזים שארזתי כמעט לבד, בלילה שלפני המעבר מת״א לפ״ת.

אז נכון, הדקה ה-90 ואני Bestis. שומרת הכל לרגע האחרון אולי כי אני יודעת שבסוף הכל יסתדר ואולי כי אני אוהבת לחיות על הקצה ואז לראות שהכל מסתדר. ואולי זה קורה כי שוב, אני לא יודעת להגיד לא לזוללי הזמן, לכל שאלה ובקשה, אני תמיד אומרת כן, גם כשזה שואב אותי מהשוטף.  

בשעות הקטנות של הלילה

בא לי להגיד שאני אוהבת להגיע למקומות לפני הזמן, אבל לא תמיד מצליחה. אבל זו תהיה סוג של אמת, כי באמת בא לי, אבל עם יד על הלב, ושיישאר בינינו, אני כמעט אף פעם לא מצליחה להקדים. כמה פעמים הייתי צריכה להמציא פקקים בדרך ואפילו תאונות, רק כדי שיהיה לי אליבי לאיחור. מה שכן, ברגע שאני יודעת שאני מאחרת, תמיד אשלח עדכון עם זמן הגעה משוער. 

כשאני מנתחת את זה לאחור ומנסה להבין אם זה מולד או תורשתי, אני ישר חושבת על אימא שלי, שהיא ההיפך הגמור ממני בכל מה שקשור לזמן. בזכות אימא עדי בכל מעבר דירה, והיו המון כאלו, תמיד הכל תקתק. היו פק״לים והייתה חלוקת אחריות שהגדירה לכולנו מה עושים (ומה לא) כל יום, לפני, תוך כדי ובתום המעבר. ובתור מי שיודעת לתכנן ולהוציא לפועל, הכוונה לאימא שלי, אין מצב ש-24 אחרי המעבר היה נשאר ארגז שלא מצא את מקומו. ״נוהל אפס הארגזים״ כל כך מוכר לי, ובאותה נשימה, כל כך זר לי בד׳ אמותי. במקרה הזה, פחות אמותינו, כי זו אני שמתקשה לפנות להן זמן, לאותן מטלות שלא קשורות לעבודה ושאין להן דד ליין קשיח. 

אז מה אני עושה עם זה? מודעות יש, לגמרי יש. והרצון גם קיים, רק שבדרך יש אלפי ווטסאפים, נוטיפיקיישנס בפייסבוק ובאינסטגרם, ואליהם מצטרף הקול בראש שמשכנע אותי שאני לא יכולה להתנתק כי בכל זאת, ו העבודה שלי ואני חייבת להישאר מחוברת, כדי שלא אפסיד שום דבר שקשור ללקוח שלי. מישהו אמר משהו על FOMO?!

 

וכל הג׳אז הזה, הקול שבראש, פוגש אותי בערב ואז זולג לתוך הלילה, כי העבודה חייבת להימשך גם אחרי שהילדים הורדמו. ואז אני מבינה שאין לי באמת לילה, ושגם למיטה אני לא מספיקה להיכנס בזמן ואם כבר נכנסתי אז המחשבות על מה שלא הספקתי לא מרפות.

01:00 אוף, שוב הזמן הזה. 

 

באיזה שהוא מקום השלמתי עם הרומן שלי איתו, עם ניהול הזמן. הוא מנהל אותי ואני זורמת.

השאלה עד מתי? כי ככל שעובר הזמן, החיים שלי הופכים למורכבים יותר ויותר. כבר לא רווקה נטולת אחריות, יותר נשואה פלוס שניים. כבר לא שכירה שצריכה לעשות וי על הגדרות התפקיד, יותר עצמאית ששואפת ליותר. יותר לקוחות, יותר הצלחות ובעיקר שואפת לחלום יותר חלומות.

רק בשביל להגשים אותם אני מבינה שגם את הזמן לחלום אני צריכה להקצות, אם זה בשינה ובעיקר בזמן ערות.

אז ברשותכם אני פורשת לישון, בשאיפה לחלום ולקום מספיק מוקדם כדי להגשימם.

יחסי אהבה שנאה , רק בלי האהבה

זזתי לחלום קצת

 

גליון מאי

בחרתי בעצמאות

כבר חודשיים שאני חושבת האם יהיה לי נכון להיחשף ולספר לכם על איך שאני מרגישה כשאני קמה כל בוקר מחדש, לעסק שהוא שלי. לפעמים אני בכלל לא מבינה, למה היה לי דחוף להיפרד מהסטטוס שכירה. בינינו, מה יותר טוב מהשקט הנפשי שמגיע כל ראשון לחודש ביחד עם התלוש? כמה קל זה לעשות משהו אחד, נניח שיווק, בלי כל המסביב, שכולל, בין היתר, מכירות, שימור לקוחות, גבייה וכתיבת חוזים וחשבוניות. אף מילה על הצהרת הון ודו"ח שנתי. 

ברגעים של תעופה עצמית, שריר שחשוב לשכלל (צילום: לילך גל) 

יצאתי לדרך כשהגדרתי לעצמי שאני עובדת עם עסקים מתחומים מאוד מסוימים, ועל הדרך כמעט כל יום, אני מקבלת הצעות מכיוונים קצת אחרים. השבוע למשל התחלתי ללוות סטארטאפ מדליק ובמקביל אליו, זכיתי להכיר ולחוות לקוחה שמשלבת קואצ'ינג עם תקשור ופתיחה בקלפים. על פניו, זו סטייה מהבריף, סטייה שאני אוהבת שמובילה אותי למקומות חדשים שבכלל לא חשבתי עליהם. 

שואלת על הבחירה שלי ומקבלת חיזוק מהקלפים

פותחת שבוע עם תכנית דיי מגובשת של משימות ופגישות, ובחלונות שמאווררים אותה, אני מאפשרת לבלתי צפוי להיכנס. יוזמת קפה עם קולגות, זמינה לכל שאלה של לקוח, גם אם נפגשנו פעם אחרונה לפני שנה. מודעת לעובדה ש"לא" עבורי היא מילה גסה, ולכן תמיד אומרת "כן", גם אם זה בא על חשבון שעות שינה, כשהעבודה ואני נתייחד לתוך הלילה וגם אם זה פוגע

לי בשורת הרווח, כי בכל זאת כל "כן" מוריד לי זמן גיוס לקוחות חדשים.

מאותו המקום של הבחירה , אני זוכה לעשות את מה שאני הכי אוהבת, שזה גם וגם וגם. בגדול אני משווקת, ובהרבה קטנים, אני מתבוננת, חוקרת, מתכננת, כותבת, יוצרת, מצלמת, עורכת, מעצבת, מנסה, לפעמים טועה, אבל תמיד בתנועה. וזה בדיוק מה שמחדד לי את הבחירה. ברגעים האלו, אני עצמאית גאה. ואז, אז מגיעות התהיות וכן, גם החרדות, שמגיעות לצד האהבה לתמהיל המגוון של הלקוחות שלי ולפריצות הדרך שלהם, שזה הכי עושה לי את זה. 

סרטון סטופמושיין שצילמתי עבור לקוח, משתלת משק 50

בלתי נמנע, כשעסקת החבילה הזאת כוללת גם יעדים, ויעדים זה מספרים ומספרים, הרבה פעמים, זו פונקציה של שקלים. והנחת שמגיעה עם אותו התלוש שהוזכר בפסקה הראשונה, איננה. הסיפוק קיים והדרך מרגישה נכונה אבל עם הרגשות ורגשות לא הולכים למכולת. או שבעצם כן הולכים אליה, אבל עם תקציב מוגבל, שפתאום נמצא שם מעל לכל החלטה. עבורי, כילדה שגדלה בבית של שני הורים שכירים, זו תחושה של צמצום שאני פחות מכירה, תחושה שמפרה את האיזון ומכניסה רעש למערכת. 

 

אבל כמו כל דבר בחיים, גם כאן, אין תשובה אחת נכונה. יש לי עליות ולחלוטין פוגשת את ירידות. יש לי הצלחות שאני מכריחה את עצמ לעצור ולחגוג ויש נפילות שגם אותן כבר למדתי לזהות. אני משתדלת להסתכל למציאות בעיניים ומזכירה לעצמי, כל יום, שכעצמאית אין לי גיבוי. אין לי ימי מחלה, בוודאי שאין לי ימי חופש. כן יש לי אחריות גדולה, כי לכולנו סביב גיל 40 יש עוד התחייבויות. וזו בדיוק הסיבה שאחרי חודשיים של מחשבה, אני מרגישה בנוח להוריד את המסכה ולכתוב לכם כאן על כל הקולות שעוברים לי בראש, בכל יום ממוצע. קולות שאני צריכה לפנות להם מקום, במידה, ומיד אחריהם מוכרחה לחזור למסלול כדי לייצר עוד עבודה.

 

לסיום, בא לי לחלוק אתכם במשפט שנתקלתי בו מתוך מגזין ההשראה שלי flow

שלמה, עדיין לא. אבל לגמרי בכיוון

כבר סיפרתי לכם שכמה דברים חסרים לי ולכן אני עדיין לא שלמה עד הסוף עם ההתנהלות שלי בתוך הבחירה. אבל המחשבה אילולא הייתי בוחרת בעצמאות, הייתה מרחיקה אותי הרבה יותר מתחושת ההשלמה.

 

גליון מרץ

184

חושך, 5:30 בבוקר, אם אני רוצה להיות ב-8:00 במשרד אני צריך לצאת לדרך, מארגן את הדברים ,נשיקה ללירון והילדים שעדיין ישנים ונכנס לאוטו. מחפש לי פודקאסט מספיק ארוך שינעים לי את הדרך ומקווה שלא תהיה תאונה על כביש 6 כי בקלות זה הופך משעתיים וחצי לארבע או אפילו 5 שעות נסיעה.

 

אני לא יכול להגיד על עצמי שעשיתי באמת רי- לוקיישן (מקומי), אני יותר חי בקונקשנים בין כל הנסיעות שלי ברחבי הארץ, פעם במרכז, פעם בצפון, ותקופה ארוכה בדרום הכמעט רחוק. אני חי המון שעות באוטו , אוכל , שותה, לומד, מנסה לנצל כל רגע כדי שהנסיעה תהיה פרודוקטיבית.

 

184 ק״מ לכל כיוון זה המרחק שאני ״משלם״ בנסיעה לכל כיוון  כל יום ברילוקיישן הקטן שלנו, זה בין שעתיים וחצי לארבע שעות, ממש כמו טיסה ליעד קרוב לחו״ל. אבל אני בעצם לא ״משלם״ כלום, אני רק מרוויח, מרוויח חינוך יותר טוב לילדים, מרוויח סביבה יותר חיובית ומפתחת ללירון ( זה בעצם הרווח שלה אבל אני שותף לזה ), מרוויח קירבה למשפחה שלי בקיצור התשלום הוא קטן לעומת הרווח וחוץ מזה, 184 זה רק מספר מה שחשוב זה הערך שלו.

 

רק בתקופה האחרונה אני מתחיל להרגיש את המקום הזה, שנקרא כרכור, את הווייב והרוגע שמאד שונים מפתח-תקווה ותל-אביב , בשנה וחצי האחרונה מאז שעברנו לפה, בעיקר חייתי את כרכור דרך לירון והילדים. את בתי הקפה אני מכיר משיחות עם לירון על איפה היא נפגשה עם לקוחות או חברות או סתם נהנית לשבת לשתות כוס קפה בשביל זמן עם עצמה. על השכנים אני שומע מנועם שהולך לשחק עם הילדים שלהם אחה״צ, את מקומות הבילוי אני מכיר רק דרך קבוצות פייסבוק מקומיות שמגלמות את חיי הקהילה המקומית המדהימה ומגווונת שיש פה.

אבל זה לא משנה מה המיקום או לאיפה עברנו, השינוי הוא הדבר המהותי כי בסוף אנחנו אוסף החוויות שעברנו ולא דווקא המקומות. בכרכור למדתי שאפשר להאט קצת, לא צריך לעשות חצי איש ברזל שוב פעם, אפשר רק לשחות ובקצב סביר לא חייבים כל סופ״ש לצאת לטיול ארוך לישון איפה שהוא, אפשר פשוט לעשות טיול אחה״צ לשדה ליד הבית. לא חייבים לצאת לברים בלילה, גם כוס יין עם לירון ואיזה סרט טוב זה מספיק ( אם לא נרדמנו) . הכל פה מקומי, לא מותגים ולא רשתות את הירקות אפשר לקנות ישר אצל החקלאי ( יש לי כמה המלצות למי שצריך) להכל יש אופי וכל עסק פה הוא בן-אדם ויש מאחוריו סיפור, האוכל יותר טוב, האנשים מחייכים, יש שיקשוק פעם בחודש, יש פה אופי לכל דבר.

הרצון להאט ולהסתכל קצת אחורה קישר אותי חזרה לעבר שלי באזור, מאז שעברנו לפה עשינו כבר פגישת מחזור של התיכון ועכשיו יושבים על תכנון של פגישת מחזור מהיסודי שתתקיים בעוד חודשיים שלושה.

הילדים והאושר שלהם פה זה הכי חשוב, היצירתיות שמתפתחת בנועם והשובבות והחוכמה של איתן, כנראה שלא היו מתפתחים באותה צורה במקום אחר שהיינו בו ( איפה איתן היה פוגש סאג׳ בגן באופן יום יומי). אבל עם כל זה לירון ואני יודעים שהצעד הבא זה רי-לוקיישן אמיתי, לפחות לתקופה. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים קצת ניתוק מכל ההמולה והלחץ של החיים לתקופה וכבר מתכננים את המסע המשפחתי בעוד שנה וקצת אבל זה כבר לפוסט אחר.

 

גליון פברואר - "לאכול, לטייל, לאהוב"

לאכול, להתאהב והכי חשוב, להתעייף בבית קפה הצבי

 

מתי בפעם האחרונה חשת את עצמך אימא סופר-על?

אצלי זה קורה, בכל פעם שאני מבלה עם הבנים במקום פחות סטנדרטי, שבחרנו יחד, ברגע של ספונטניות.

למה אני מתכוונת בפחות סטנדרטי?

בגדול, כל ליין אפ חדש, שהוא לא גן שעשועים או פליי דייט IN DOOR.

בית הקפה "הצבי", מקום מקסים שנמצא בלב אורוות האמנים בפרדס חנה, עונה על ההגדרה ובגדול.

הביקור הראשון שלנו ב"צבי" היה ביום שלישי, מיד אחרי הגן, שנייה לפני שפנינו שמאלה לכיוון הבית, זרקתי את ההצעה לאוויר.

לא הייתי צריכה להגיד הרבה, המילה "אורוות" הספיקה לי כדי לקבל את ברכת הדרך.

מי שגר בפרדס חנה-כרכור מכיר את המתחם האסקפיסטי שנקרא "אורוות האמנים".

הפשט: אורוות סוסים שפעם היו חלק מבית הספר החקלאי בפרדס חנה. אורוות שהוסבו לחנויות בוטיק.

הדרש: יקום מקביל, רגוע ומבודד מכבישים, מה שמאפשר לך לשתות כוס קפה או סנגרייה שנשארת חמה.

נחזור ל"צבי". הלב הקולינארי הפועם של המתחם. המקום היחידי שפתוח כל השבוע למעט שבת, כאשר שאר החנויות באורוות פעילות בימי רביעי עד שישי.

במקום תפריט משובח של אוכל טרי, בריא ומאוד טעים. כל מה שאכלנו שם, ב-3 הפעמים שביקרנו, היה מוש

בעיקריות אכלנו את ה"כנענית" שמורכבת מחומוס עדשים ביצה קשה, פיתה עם ירק וסלט מעולה. לחיזוק לקחנו את תבשיל הירקות עם הקארי, שהשאיר טעם של עוד.

בגזרת המתוקים, כל המנות האחרונות היו מעולות, האלפחורס, הטראפלס שוקולד וקוראסון החמאה. גם הסנגרייה והסחלב הטבעוני, ניחשתם נכון, היו מעולים. 

"הצבי", פנים רבות לו. המקום מתאים את עצמו לכל קהלי היעד בהתאם לשעות היום. 

בבוקר ובצהריים נמצאים בו בעיקר עצמאיים שמגיעים עם הלפטופ כדי לעבוד באווירה כפרית-ביתית.

אחרי הגן, כמו שאנחנו הגענו בפעם הראשונה, תפגשו שם משפחות עם ילדים, שבאו בדיוק כמוכם להעביר אחה"צ, לאכול א. ערב ועל הדרך לעייף את הילדים.

הילדים יכולים לשחק במתחם האורוות, ללטף תרנגולים ולהתערסל בערסלים, וכשהם יתעייפו יציעו להם לצייר. לו"ז של שעתיים, שסוגר את הפינה עד שלב המקלחות.

בערב "הצבי" הופך לסט המושלם עבור דייט זוגי לא מתאמץ. סנגרייה, בירה ונשנוש לצד הופעות חיות שמתקיימות במקום.

ל"צבי" כיאה לחייה אצילה וטרנדית סטייל ייחודי משלו. שילוב של אורבן ג'נגל וינטאג'י. כל פינה בו זוכה לטאצ' הייחודי שלה.   

בוויז: אורוות האמנים - פרדס חנה

ימים ושעות פתיחה:

א'-ג': 8:30 - 18:00
ד-ה': 8:30 - 21:00
ו': 8:30 - 15:00

ובחזרה לסופר-על שבך.

אימא, תרשי לעצמך לעוף על עצמך בכל פעם שהוצאת אותם מהשגרה.

כל פעם שגרמת להם להיות קצת יותר מחוברים לחיים ופחות למסכים.

המדליה בדרך אלייך. בדואר ישראל כמובן.

#סְטָגָדִישׁ

 

נסענו לצפון ואנחנו כבר מתגעגעים

מכירים את אלו שביום של המעבר דירה משוויצים שהם פרקו את כל הארגזים?

ככה זה אצלנו, רק ההיפך. עברנו לפני ארבעה חודשים ועדיין יש לנו איזה שניים-שלושה ארגזים (או יותר) שממתינים. זו אחת הסיבות  שבגללה אנחנו מתקשים לפרגן לעצמנו סופ"ש משפחתי מחוץ לבית, כי תמיד צריך לסדר עוד משהו.

למרות הכול, לכבוד יום המשפחה החלטנו שביום שישי אוספים את הילדים מהגן ויוצאים לטייל בצפון. התחנה הראשונה, מצפה הילה, "מרפסת של סיפור" של משפחת אבל.

סגרנו מראש את היורט, למרות שיש להם עוד שתי אופציות לינה, וזה רק כי רצינו חוויה שדומה לשטח. בשביל נועם ואיתן, שמתורגלים בלינת שטח, עוד כשהיו בתנוחת עובר, זו לא התנסות ראשונה, ובכל זאת הם מתרגשים מלינה אלטרנטיבית, כל פעם מחדש.

פרקנו את הציוד ויצאנו לטיול קצר אך מאתגר (לקטנטנים) במבצר המונפורט. המבצר עצמו יושב מעל נחל כזיב ומשקיף על הגליל מצדו האחד ועל הים, מהצד השני. הירידה אל המבצר עוברת דרך מדרגות, מערה קטנה וחורש ירוק.

במבצר פגשנו עז מקומית שתפקדה על תקן חיית המחמד שהילדים ממש רוצים, וממש לא הולכים לקבל בקרוב. אפשרנו להם לשחק איתה עד שזיהנו שהשמש יורדת. הרפתקנים והכל, אבל בכל זאת התחיל להיות חשוך וקר, אז חזרנו להתכרבל ביורט.

הדלקנו מדורה והילדים כמובן נהנו לשחק בכל מה שקשור לאש, וזה כלל את הבערת האש, הוספת אבנים למדורה ומשחק לבבי, "בואו נראה מי סופג יותר עשן". ספוילר: שניהם נצחו.

הילדים ואסף הכינו תפוחי אדמה ובטטות במדורה, סלט טוב, בקבוק יין נפתח ואת ארוחת שישי אכלנו במרפסת שנמצאת בלב היער, למרגלות היורט. חוויה מגניבה וקרירה, בכל זאת ט"ו בפברואר, אבל שום דבר לא ישבור אותנו. גם לא ישיבה סביב שולחן בגובה 30 ס"מ.

הלכנו לישון לקולות הגשם שהחליט לשטוף את הצפון מוקדם מן הצפוי, אבל היי גם זה חלק מהחוויה.

את ארוחת הבוקר אכלנו בתוך האוהל, יש פה עוד סיפור קטן אבל נחסוך אותו מכם, בואו נגיד שמעורבות בו שקשוקה ומחצלת וכל מה שהיה ברדיוס שלה.

ארזנו את עצמנו ונסענו למתחם האומנים בגשר הזיו. מקום עם סיפור מבטיח שכנראה נמצא עדיין בתרדמת החורף שלו. המתחם היה ריק ממבקרים, מה שאפשר לנו לקבל הסברים מעמיקים מהאמנים שיוצרים ומוכרים את האמנות שלהם בתוך המתחם. 

ממליצים לבדוק, כנראה שהמתחם מתעורר לחיים בשבת פחות גשומה או שבאביב הוא ישוב בחזרה.

מאוכזבים מעט יצאנו לתחנה הבאה והאחרונה לסופ"ש , ראש הנקרה.

לוקיישן מוכר שאף פעם לא מאכזב. במיוחד כשנהנים מאפס תורים, בניגוד מוחלט למה שקורה בו בקיץ. ירדנו לנקרות עם הרכבל, כבר חוויה.

כשנכנסנו לנקרות, הילדים וגם אנחנו נפעמנו מעצמת המים שפוגעים בסלע. הורדנו הילוך בפינת היצירה במערת הרכבת, צעדנו לאורך החוף, ערכנו פיקניק מאולתר, צפינו בסרטון אור קולי, ומשם המשכנו לאוטו ודוך הביתה.

איזה כיף שהזכרנו לעצמנו, שבמרחק של שעה וחצי נסיעה אפשר לשנות אווירה ולצאת מהשגרה.

ובקשר לארגזים, הם ימתינו לנו לשבת הבאה. או הבאה הבאה.

טיוטות של אהבה

 

כבר 5 ימים אני מנסה להבין ועדיין לא מצאתי את התשובה לשאלה, למה כל כך קשה לי לכתוב את הפוסט האחרון בטרילוגיה, בנושא "לאהוב".

כל מי שמכיר אותי יודע שאני מאוהבת בכרכור.

אם יש החלטה שאני ממש שלמה איתה, היא ההחלטה שלקחנו לעזוב את העיר ולעבור לכאן. בכל אינטראקציה עם תל-אביבי מצוי, אני מנסה להמיר את דתו ומוכרת לו את החיים בכפר, משל הייתי מסיונרית או שגרירה.

ועדיין, אני תקועה ולא מצליחה לשים את האצבע על אותה אהבה. 

כיאה לפודית ה"לאכול" היה לי כל כך טבעי, וגם ה"לטייל" נכתב יחסית בקלות.

ואז נחת עליי ה"לאהוב" הזה. לכאורה נושא פשוט, כל כך פשוט שבפועל כבר כתבתי  5 פוסטים שונים, תכפילו את זה ב-3 פתיחים לפוסט ותקבלו אין סוף טיוטות שלא יראו אור יום. 

ואז, שנייה לפני שאני מוותרת על הפוסט, אני מבינה שאני יכולה לכתוב על הדברים הפשוטים, שאני חווה על בסיס יומיומי.

 

 

לא ברור איך עד עכשיו לא סיפרתי לכם עד כמה אני גאה בנועם, שבחר לקנות פקעות של פעמוני גשם, במקום עוד מכונית פלסטיק מיותרת. אותן פקעות שגורמות לו לקום כל בוקר, כבר 3 חודשים, רק כדי לראות שהן צמחו בעוד מ"מ.  בינתיים הן נראות כמו בצל ירוק, אז מבחינתי לא נבנת כאן ציפייה, אבל נועם דואג להרגיע אותי ומבטיח שבאביב יצאו הפרחים.

לצד הפקעות, אסף בנה ערוגה, שבמחשבה הראשונה הפריעה לי בקו העיצובי של הגינה. אבל ברגע שגילינו שלתות יש פריחה לבנה, וביום שהכרובית והברוקולי התחילו להציץ מבין העלווה, שוכנעתי שזו הייתה החלטה נכונה. 

בזכות אותה ערוגה מניבה פיתחנו סוג של שגרה. בכל בוקר, בלי תלות במה שקורה בחוץ, אנחנו נועלים את נעלי הבוץ ויוצאים לגינה לבדוק מה השתנה. אין מצב שזה היה קורה לנו בעיר הגדולה, הכי גינת ירק במרחק נגיעה. 

אחרי החיבה שפיתחנו לצומח, מגיעה האהבה לים. אהבה שהייתה שם תמיד אבל לא מומשה.

גרנו בת"א ואח"כ עצרנו לרגע בפ"ת, ועדיין נדיר היה שבחרתי לצאת להליכה בים ביום ראשון בבוקר ובטח שלא זכיתי לעבוד משם.

בזכות המעבר, שהשפיע עליי לאזור אומץ ולבחור בעצמאות, גיליתי שהים פשוט עושה לי טוב, וטוב לא פחות, עושה לי האפשרות לבחור איך יראה היום שלי ומאיפה אעבוד היום.

 

ה"לאהוב" האחרון להיום יהיה הכתיבה בבלוג שאתם נמצאים בו ממש עכשיו.

תמיד אהבתי לכתוב אבל אף פעם לא בצורה מסודרת. בד"כ כתבתי את הברכות לחברים ועם הזמן התרחבתי לקופי של פוסטים שיווקיים. הכתיבה שלי הייתה מרפרפת ורחוקה מלהיות מגע עמוק.

לא פניתי לה זמן בלו"ז ובטח שלא ייחסתי לה חשיבות ככלי תרפויטי.

רק היום, והרבה בזכות הכתיבה במיסוודה, אני מבינה שהכתיבה היא מתנה שאנחנו בוחרים להעניק לעצמנו.

דרך הכתיבה מסתדרות המחשבות, צפים זיכרונות והנה, מסתבר שגם מגלים אהבות, אהבות פשוטות, לא גדולות וכאלו עם ניצוצות, אלא כאלו שמלוות אותנו גם בשגרת היום.

 

גליון ינואר

לקחת פסק זמן ולהמשיך לחשוב

הנוף מהקומה ה-18, ביום טוב ומהצד המחמיא

קו ראשון לירקונים

קדימה, תזדרז! אימא מאחרת!

זה מה שצעקתי לנועם, שנייה לפני שהוא נמרח על המדרכה, 10 מטרים לפני הכניסה לגן.

"לא נורא, זה רק שפשופים", הרגעתי אותו.

רק בדרך, כשאני נוסעת ברכב חֶבְרָה לצריפין, אני מבינה שמשהו כאן לא תקין.

הבוקר התחיל כמו כל בוקר, הסטרס נמצא שם באוויר.

השכמה, מקלחת בזק, איפור, תקתוק הילד ואיך אפשר בלי קפה נייד, שנלגם בהפסקות ב-5 לוקיישנים שונים ברחבי הבית.

מבט חטוף על הנוף, מצפון-מערב ירקונים ומצפון-מזרח סגולה. הבנתם נכון, קו ראשון לבתי העלמין הכי שוקקים בארץ.

ואז, יורדים במעלית מהקומה ה-18 לחניון החשוך במינוס 1.

כדי לשמור על המקצב, אנחנו משייטים בין הכיכרות הפורחות שמלוות אותנו בדרך לגן.

הפרחים האלו יהיו הסימן היחידי לטבע, בתוך הנוף האורבני.

ככה זה כשחיים בעיר שהמִגְדָּלִים נותנים פייט למְגַדְּלִים.

להמשך פוסט ינואר של לירון

.

 

גליון דצמבר

פגישה באמצע החיים

תמיד MISSTADERET , והפעם, גם לא מוותרת

סוף מעשה במחשבה (קצרה) תחילה​

סוף אוגוסט, אימא לשני בנים קטנים, בטוחה שתבינו.

השעה 23:00, והשניים חזק בסטטוס של נים לא נים.

ואז, מתחילה שיחת הווטאסאפ שהולכת לשנות את התמונה כולה.

התמה המרכזית, מפגש פסגה בקופנהגן.

פעם ראשונה שניפגש פנים אל פנים, מחוץ לגבולות הבלוג.

5 דקות של התכתבות, ומאירה מעדכנת שהיא קנתה כרטיס. כבר פה אני עפה עליה.

חולפות 20 דקות, השעה 23:20, כמו קסם, איתן נרדם סופית, זה היה האות שלי לזנק למחשב ולבדוק כרטיסי טיסה.

למה לבדוק? כי אני רגילה לעשות עבודת מחקר עד שאני מקבלת החלטות.

ואף על פי כן, נוע אנוע. אחרי השוואת מחירים קצרה, עשיתי מעשה.

הזמנתי את הכרטיס לחופש שלי.

ב-23:59 לחצתי על הכפתור האחרון, היו בערך 20 שלבים בהזמנת הכרטיס, ו-טאדאם, אישור התשלום על כרטיס הטיסה מחכה לי במייל.

בתזמון מושלם שכזה, בדיוק באותה השנייה סימולטנית עם הלחיצה על הכפתור, אסף נכנס הביתה.

מצוידת בחיוך ענקי ולב פועם, שילוב של מבוכה של אדם שנתפס בשעת מעשה, ביחד עם אושר אמיתי על זה שקיבלתי החלטה, בישרתי לו שבעוד 3 חודשים אני טסה לסופ"ש ארוך בקופנהגן ביחד עם בנות הבלוג.

להמשך פוסט דצמבר של לירון

 

גליון נובמבר

עונת המעבר

ארוחת ערב בצל הארגזים. עוד מעט עוברים. ממש, עוד מעט

בקורס כתיבה שיווקית, גלית למדה אותנו, שאתה יודע שיש לך סיפור ביד, אם אתה מספר אותו לעוד 2-3 אנשים.

אז תשמעו סיפור.

דירת מעבר

מכירים את הביטוי "דברו איתי אחרי החגים", שמגיע ככה בין יולי לאוגוסט?

אז נתחיל מהסוף, "אחרי החגים" שלי עדיין לא הגיע. השגרה שלנו רחוקה מלהיות שגורה, אף על פי שאנחנו כבר גרים שבועיים בבית שכל כך ציפינו לו, רק שזה קרה 3 חודשים אחרי התכנון.

כשעברנו לדירת המעבר, באוגוסט לפני שנה, ידענו שאנחנו באים רק לשנה. קיווינו שניכנס לבית החדש בדיוק בתאריך המסירה שמופיע בחוזה, וזה אומר בסוף יולי.

היינו כל כך אופטימיים, כשדמיינו איך אנחנו מארחים בערב ראש השנה את המשפחה סביב שולחן האוכל, זה שכבר שנה נמצא ברילוקיישן במחסן. במנעד התחושות, היינו גם בסטרס, כשחשבנו שנעבור בדיוק בשבועיים של סוף אוגוסט, כשאין מסגרות. טיפ קטן, מיותר לדמיין את הסטרס שיגיע, אם הוא עדיין לא ממשי.

תאריך היציאה המקורי מהדירה היה אמצע אוגוסט, בדיוק שנה מהיום שנכנסו אליה. ואז זה היכה בנו, הבנו שאין מצב שנקבל מפתח, אז הארכנו את החוזה לתחילת ספטמבר ואז לאמצע ובסוף סגרנו על תחילת אוקטובר. כי גם להארכות יש סוף, בסוף יש שוכרים חדשים בצד השני.

מדיניות ביטולים

כמו בכל מדרג, גם כאן יש כמה מחירים ששילמנו. נכון, הם לא מחירים של חיים ומוות, אבל בסוף אוגוסט ובחגים כשאין מסגרות, הכול הופך להיות יותר דרמתי. 

אחד הוויתורים, ואולי זה ישמע כמו אוי אוי אוי (עוד משתמשים בזה בכלל?), הייתה חופשת הקיץ בחו"ל, שלא סגרנו כי היה ברור לנו שנהיה קבורים בין ארגזים שמחכים לפריקה. ובחגים, כשתכננו לרדת לאילת, היא נשארה בגדר תכנון. וזה כי חשבנו שגם בזמן הזה בדיוק נפרוק ארגזים. מסתבר שככה זה כשהתכניות והמציאות לא נפגשות.  

מי שהגיע עד כאן בטח יגיד שאני מפונקת. כי לא לכל זוג צעיר (טוב, יחסית צעיר) בישראל יש בכלל אפשרות לקנות בית. וגם לא כולם טסים לחו"ל ובטוח יש כאלו שגם לא יורדים למלון באילת.

כן, אני לגמרי מבינה איזו זכות זו לקנות בית. אבל עדיין ברגעים הקטנים של היום, בחלקת האלוהימה שלך, כשאת נמצאת במצב של אי ודאות, את בטוחה שהמציאות שלך הכי מורכבת בעולם.

יוון אשתקד. חופשה שכן יצאה לפועל

מחצינה את החיובית שבי על גבי יצירת אמנות ברחובות ברלין

חשיבה חיובית ויצירתית

אז איך בכל זאת הופכים את הלימון ללימונדה?

מצאתי שתרגול חשיבה חיובית ויצירתית עזרו לנו מאוד.

ולמה אני מתכוונת?

בין דירת המעבר לבית החדש, ארזנו מזוודות והיגרנו לחודש לזיכרון יעקב, לבית של ההורים של אסף. 20 דקות נסיעה לכרכור (לגנים), כשהכבישים פתוחים. ו-45 דקות בבוקר רגיל, כשמצב הכבישים זהה לבוקר סטנדרטי באיילון. אגב, אחת הסיבות שהיגרנו לכפר, כדי להימנע מהם.

את פקקי הבוקר, לא הצלחנו לנצח, לא משנה מאיזו דרך ניסינו להגיע לגנים, לא משנה כמה התחכמתי (כן הפעם זאת אני, לא הילדים) עם WAZE. למרות שממש ניסיתי להוכיח אותו, עדיין הגענו באיחור.

מדיי בוקר, בדרך הלוך, לימדתי את הילדים לנשום עמוק, כמו ביוגה. חפרתי להם על חשיבה חיובית וניסיתי בכל כוחותיי, למצוא את היופי שבעבודת הטרקטורים שמשטיחים את הקרקע, לקראת בניית גורדי שחקים חדשים. הכי "פסטורלי" שיש. שזו אגב "ה"סיבה שבגינה ברחנו מקומה 18 בפ"ת.  

במהלך חודש הגלות שלנו בזיכרון, איתן למד לחפש את הרכבת בכל מעבר דרך בנימינה, הוא ממש תלה את אושרו בזה שנזכה (או לא נזכה) לראות אותה על הפסים. אין ספק, שמישהו מאתנו הפנים את השיעור בחשיבה חיובית.

שיחקנו במשחק הקבוע שלנו, אופטימי-פסימי, כשהיינו צריכים לנבא ביחד, האם אימא תגיע או לא תגיע לרכבת בשעה היעודה. נועם ואיתן, בחזית אחת, תמיד בוחרים להיות בצד האופטימי ומשאירים לי את הפסימי. אגב, אנחנו משחקים את המשחק הזה, לצורך הפנמת ההפכים, כשאנחנו מחפשים חנייה. תנסו ותראו כמה מהר הם מפנימים אותם.

ובא לציון גואל

באמצע אוקטובר, עם כאוס מוחלט במה שתיכף נקרא לו בית, קיבלנו את המפתח המיוחל. אחרי שבוע נכנסנו לגור בו, עם המינימום הנחוץ. החלטנו שמזרונים ומקלחת אחת זה מספיק. שבועיים שאנחנו כבר כאן ועדיין בלי כיורים בחדרי הרחצה, בלי אינטרנט, בלי ארון בגדים ובלי מראות. בטוחה שיש עוד בלי, אבל הבנתם את הפואנטה.

הנוף מהמרפסת או במילים אחרות, הסיבה שבזכותה עברנו לכרכור

אבל, וזה אבל גדול, יש בית.

ויש חשיבה חיובית וחשיבה יצירתית. מתוך האין, את רחיצת השיניים העתקנו לאמבטיה של הילדים, שם אנחנו גם שוטפים ידיים. בזכות אותה הפרעה, נועם למשל הבין, שהוא משתקף בכפתורי ההדחה של השירותים שמחליפים את המראה, בזמן שהוא מצחצח שיניים. בעוד אימא שלו למדה להתאפר דרך ההשתקפות בראש המקלחת, מה שפחות היה אפקטיבי, אבל היי לפחות ניסיתי.

תמונת מצב מיום הכניסה לבית. הכי שאריות של חיים

גליון אוקטובר

לו"ז של יום חולין

 

איתן א. קפסולה ונועם א. חלב - חינוך טוב כבר מגיל צעיר 

איתן אומר שלום לטרקטור

שעה של ריחוף באוויר בפיאלטיס הערסלים

מצלמת מהר מהר, כדי שאוכל לבדוק שגם היוגו אלדו הזה יצא טוב

פק"ל צילום - מצלמה מקצועית ונעלי עקב כתומות

איתן מדגמן סוף יום - הוא רק נראה עייף, סמכו עליו

מה אני עושה כשאני קמה בבוקר?

את אותם הדברים אבל לאט.
באמת שלא החיים, אני אוהבת לקחת את הזמן (גם) בבוקר. 
אוהבת לשתות את הקפה שלי במרפסת באיזי. תוך כדי פותחת עוד ניוזלטר של מותג עיצוב נורדי, רק כדי לגלות שגם הוא לא עושה משלוחים לארץ. 
בודקת מה פספסתי בלילה. F.O.M.O IT IS. גגלו אם אתם לא מכירים את התופעה. 
ואז, אחרי שמנת קפאין אחת כבר זורמת לי בדם, מעירה את הנינג'ות שלנו. 

06:00 קמה יקיצה טבעית. כמעט תמיד, עם עזרתה של בעיטה שמגיחה אליי ישר לפנים, מצד שמאל של המיטה. הממצאים: ילד שהחליף את אבא שלו, שיצא מהבית כבר ב-5:00. מדובר באותו הילד שהתעורר באמצע הלילה בקריאות "אימא ציצי". כן, אני עדיין מניקה את איתן בן השנתיים וחודשיים. אם גם לכם זה מפריע, דפדפו הלאה.
את רבע השעה הראשונה, כשאני עדיין במיטה, אני מקדישה לסקירת כל מה שקרה בלילה ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם ומקנחת במעבר זריז על המיילים כולל מענה על הדברים שיכולים לקדם לי את היום.

 

8:00 מביאה אותם לגן בקיבוץ משמרות, אחת מהסיבות המרכזיות בזכותן בחרנו לעבור מהעיר לכפר.  גן קיבוץ זה פרייסלס, למרות שהוא עולה מלא. הפסיליטיס הכי פשוטים שיש, שכוללים בעיקר ארגז חול מלא בגרוטאות.


גן קיבוץ זה אומר שכל יום יוצאים ממנו לטיול גם אם זה "רק" כדי להתבונן על הארנבים והתרנגולים בפינת החי. גן שבזכותו הילדים זוכים לראות מדיי בוקר את הטרקטור של דויד, ומיד מברכים אותו לשלום וזוכים לו בחזרה. גוד וייבס איט איז.

8:30 נתלית על הערסל בסטודיו ה-FLY פילאטיס של דפנה. שעה של מתיחות בוקר ושיפור הגמישות הגופנית והמנטאלית, לא פחות. בכל זאת כרכור.  
הזכות לבחור להקדיש לע.צ.מ.י שעה של התעמלות ועוד בבוקר היא תוצאה של בחירה. בחירה בעצמאות. הבחירה שלי לבנות עבורי את השבוע, עם הבלוקים שעושים לי כיף.

10:30 חמושה במצלמה ופרופס, יוצאת ליום צילום שכולל סטיילינג וטעימות, בסניף גלידה אלדו בזיכרון יעקב.

מעל חצי שנה שאני מלווה שיווקית את המותג "גלידה אלדו" ברשתות החברתיות. מדובר על סופר ברנד שלא מפסיק לחדש ולייצר. כל יום צילום שלי באלדו מרגש אותי. ולא, לא רק בגלל שאני טועמת כמעט את כל מה שאני מצלמת. אלא בגלל שבזמן הצילומים אני נחשפת לדינאמיקה בסניף, מדברת עם הצוות שמנהל אותו, שומעת את האתגרים ואת הרעיונות וביחד אנחנו חושבים מה עוד אפשר לעשות. חוץ מזה, אין כמו לראות ילדים ומבוגרים ברגע שהם מקבלים את הגביע החלומי שלהם.

13:00 עורכת חומרים  שצילמתי יום קודם עבור אקופאן, הרשת שמובילה את שוק האופניים והקורקינטים החשמליים בארץ. אקופאן זה לא סתם לקוח, זה "ה"לקוח שלי שכבר מזמן הפך למשפחה. 
אחרי שהכל מוכן, מעלה אותם לאינסטגרם ובמקביל עובדת מול משרדי הפרסום שלנו כדי לבדוק שכל הפרויקטים מתקדמים כמתוכנן.


ושוב, גם בשעה הזאת (13:00), אני מבינה כמה ברת מזל אני שבחרתי לצאת לעצמאות ובזכות ההחלטה הזאת לבחור לעבוד עם מי שכיף לי איתו. 

17:00 אוספת את הילדים מהגנים, לא לפני שעצרתי שוב להתרגש מהמובן מאליו, מהדרך אל הגן. המציאות שעצרנו בה ל-5 דקות ב-8:00 בבוקר, רק הפעם עם תאורה של בין ערביים, שזה סט שונה לגמרי. 

17:20 ממשיכים מהגן ישר לים,  כדי לנצל את היום עד תום. ובאמת של החיים, כדי לעייף אותם כמה שיותר, אולי עוד יקרה נס והם ירדמו לפני 22:00. 
בדרך לים, כדי לשחק אותה אימא יעילה, אני מרימה טלפון ל"שבתאי פיצה" ומזמינה את ארוחת הערב שלנו להיום. "אפשרי בריא" זה פה (אז זהו שלא).

 20 דקות על השעון, זה הזמן שלוקח לפיצה להיות מוכנה. זה בול הזמן שלוקח לנו להגיע ממשמרות לאזור התעשייה בקיסריה.

יוצאים לדרך לאסוף אותה ולהמשיך ליעד הבא, חוף הים של קיבוץ שדות-ים.

בתמונה: פיצה מול הים. לא בתמונה: הבירה של אימא

מחסלים ומתחילים לחפור בור עד המים, זה בערך הכי קרוב למים שנגיע. בכל זאת אימא אחת על שני נינג'ות שמעדיפה לנהל סיכונים במקומות אחרים. 

20:30 רושמת לעצמי הצלחה במשימה. היאח! שני הנינג'ות ישנים באוטו. עכשיו רק צריך לקוות שאבא כבר הגיע הביתה, כדי שיחד נצלח את משימת-העל, ההעברה למיטות בלי להעיר את הדוב.ים.

 

21:00 אסף מכין ארוחת ערב של גדולים, חביתה וסלט. יושבים ומתעדכנים ועוברים על המנהלות למחר, בעיקר הכנות לקראת המעבר לבית החדש. 

24:00 מקלחת של סוף יום ואז, נכנסת למיטה כדי לבדוק מה קרה היום באינסטגרם של MISSVADA,  אקופאן, אלדו ובפרופילים האישי והעסקי שלי, ומשם ממשיכה לסיבוב בין עמודי הפייסבוק של כולם. 
הולכת לישון עד להשכמה של הגוזל, שעוד מעט יעיר אותי שוב בצעקות "אימא ציצי". 

 

 

גליון ספטמבר

משנה צבע לירוק

הדלקת הארורה הזאת בעין, היא זאת שהפגישה אותי עם חנות התבלינים הקסומה במרכז פרדס חנה.

ת'כלס זה קרה בזכות ליאת, שכנתי למזרן (הפילאטיס), שחוץ מזה שאנחנו חברות למתיחות היא גם נטורופטית. בקאטצ' אפ של אחרי השיעור, היא אמרה לי שוורדים מיובשים הם אלו שיעזרו לי להעלים את הדלקת. אמרה ושלחה אותי לחנות התבלינים במרכז המושבה.

חיפשתי שלט, "תבלינים משהו", אבל לא ראיתי שום שלט. התקרבתי לשורת החנויות הקטנות ולפי הריח הבנתי שהגעתי ליעד. חנות קטנה, צפופה וחשוכה. נטולת ספוטים, מלאה בשקים עמוסי קטניות, אגוזים, תבלינים ובעיקר ריחות ולקוחות.

אחרי סקירת המלאי, ניגשתי למוכרת ושאלתי אותה אם היא עושה סדנאות בישול בחנות. היא השיבה שלא. לא הרפיתי ושאלתי אם יש לה, לחנות, עמוד פייסבוק שבטוח אוכל למצוא בו מתכונים. והיא ממש נרתעה, כאילו אמרתי משהו שהוא לא במקום, או שאולי באמת אמרתי משהו לא במקום.

להמשך פוסט ספטמבר של לירון

מיקס סוקולנטים פוטגניים - כולם יהיו בניי

 

גליון אוגוסט

החלטות

מדגמנת אושר בחנות יד 2

ואז מגיע, השלב בחיים שאת עוצרת לשאול שאלות.

בוחנת אם הדרך שבחרת או שבחרה בך, עדיין מתאימה לך.

לשלב הזה אין גיל ואין דד ליין, אבל כשהוא מגיע את מרגישה בשליטה.

לא עוד מהלכים ספונטניים שנופלים עלייך, אלא שאילת שאלות ומציאת התשובות.

אם להוריד את הפילוסופיה הזאת לקרקע, אז מעבר הדירה שלנו לכרכור הוא חלק משאילת השאלות שלנו כמשפחה. השאלה המרכזית הייתה, איפה אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו. חשוב לא פחות, איפה גם נקבל עזרה בגידול שלהם? השאלה הבאה הייתה, איפה נוכל לקנות בית עם חצר, ושוב, אחד השיקולים המכריעים הוא טובת הילדים.

כרכור ענתה לנו על 3 השאלות האלו.

So, כרכור איט איז.

להמשך הפוסט של לירון

 

18 בתים, ב-37 שנים.

זה מספר הפעמים שעברתי בין דירות, בתים, בסיסים צבאיים וגם חו"ל אחד היה שם. ורשה.

גם היום ממשיכה לזוז.

בקיץ 2018 ציינו את המעבר ה-18. הפעם הבית התורן, דירת גן בכרכור שהגיעה אחרי רומן חפוז עם גורד שחקים בפתח תקווה.  

במקביל, ועם המעבר לכפר, יצאתי לעצמאות והקמתי את העסק שלי,DETAILS שמתמחה בשיווק ודיגיטל לעסקים מתחום הקמעונאות, הלייף סטייל ועיצוב הפנים. השילוש הקדוש שמלווה את חיי.

כל יום, אני לומדת לפחות משהו אחד חדש, מעיזה, עושה ומקסימום מצליחה. 

לירון פרל- ברשדסקי, כרכור

  • Facebook Liron
  • Instagram Liron

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

אימא של נועם (4) ושל איתן (2). 

נשואה לאסף, קצין בצה"ל, שבעוד שנתיים ייצא לפנסיה ועד אז אני מקטרת אבל מתפקדת כמו לביאה, כאילו שיש לי ברירה.

מוזיקה

בגיל 4 למדתי כינור, בגיל 8 פסנתר ובגיל 12 גיטרה. אף על פי כן, אני לא יודעת לקרוא תווים. כל מה שניגנתי היה משמיעה מוסיקלית. גם לשיר אני לא יודעת, על זה יעיד אחי (המבקר) הצעיר. זה עומד בסתירה עם העובדה שאני אוהבת מאוד לשיר שירים ישראליים.

צמחונית

כבר 32 שנים. מעולם לא אכלתי דגים, למעט גפליטעפיש ובטח שלא

מאכלי ים.

יש מצב שגם לא המבורגר.

חלום

12 שנים עוסקת בתחום השיווק.

עצמאית שנה. 

חולמת למצוא את האיזון בין התשוקות שלי  לבין ההצלחה העסקית שלי. 

עולם

לא יצאתי לטיול הגדול של "אחרי הצבא". כ"פיצוי", גרתי שנתיים בוורשה ומיד אחריהן דיילתי באל על 4 שנים.

אוהבת

אנשים וגם אוכל טוב, במסעדות, בבתי קפה ובעיקר את האוכל שאבא שלי מבשל. כל זה, לצד האהבה שלי ליין אדום וגם לבן, כשמתאים. 
נטענת באנרגיות מטיולים, בארץ ובחו"ל, וגם מסתם לשבת בים, רק אני והגלים.

 

מזוודה
  • Instagram Social Icon