מירי

סנט קוגט (ברצלונה)

 

גליון נובמבר

לב חצוי

יש רגע. לא, יש הרבה רגעים, ברילוקיישן, שאני מתגעגעת. לפעמים לאנשים שלא ראיתי המון זמן, לחיבוק של אימא שלי. לשיחות פנים אל פנים עם הקרובים אליי. לרביצה על הרצפה החמה, בחורף, ליד הכלב שלנו שנשאר בארץ, בבית שלנו. לקולות הצוחקים סביב שולחן השבת. אבל לפעמים, לפעמים הגעגוע הוא לדברים שנמצאים ממש כאן.

יש בקרים שדי בידיעה שיום אחד נעזוב, ושסנט קוגט, העיר שנכנסה לי ללב ושאני ממש מרגישה בנוח לקרוא לה בית, כבר לא תהיה הבית שלי. במקרה הזה, המצלמה ולפעמים רק העיניים, נחלצות לעזרתי ומנציחות רגעים שלא יחזרו, געגועים שעוד יגיעו ביתר שאת, אבל כבר עכשיו פועמים בליבי.

מקומות שנוצרים בלב

בשנת בואנו, הגיעו לעיר עוד כמה משפחות. בית הספר היהודי בעיר מקבץ סביבו קהילה ישראלית, ומאז אותו היום, לפני למעלה משלוש שנים, הולכת הקהילה וגדלה בקצב מסחרר. עוד ועוד משפחות חדשות מגיעות, וברחבת הכניסה של בית הספר, בסוף היום, כבר איני בטוחה מה השפה השלטת.

השיחות בעברית, המנטליות הדומה והידיעה שתמיד יש סביבך חברים שיעמדו לצידך בעת צרה, ולא רק, שיפרה את הרגשתי ממש מההתחלה. המילה בית אולי אינה מדויקת, אבל חשתי עטופה ומוגנת כבר בראשית השנה הראשונה.

איזו מין שלווה

בתום חופשת הקיץ הראשונה, חזרנו מביקור מולדת, ממש ביום האחרון. "אתן תתחברו מהר," כתבה לי חברה בווטסאפ, עוד לפני שנחתנו, על בחורה חדשה שהגיעה לעיר. והאמת, איני בטוחה שאפילו היא ידעה כמה מהר תצמח החברות המאוחרת, וכמה מהר ייפתח הלב. ארוחות משותפות, שיחות טלפון, טיולים בטבע ובעיר. קפאנו יחד, כל אחת באוהל שלה עם משפחתה, בקמפינג בסתיו, וצברנו קילומטרים וחוויות. הידיעה שמתישהו ייפרדו דרכינו בעבעה שם תמיד, אבל לא באמת העיבה על הקשר. נכון שהחיים מזמנים לכולם פרידות, אבל החיים ברילוקיישן הם במהותם פגישות ופרידות. אנשים באים ואנשים עוזבים, והשינויים התכופים הם לגמרי דבר שבשגרה.

בתחילת השנה השלישית שלנו והשנייה שלהם, כבר ידעתי שהם צפויים לעזוב. קיוויתי בכל ליבי שמשהו ישתנה, הרי אני – שונאת פרידות ידועה ומוצהרת. כל ביקור של בני המשפחה אצלנו, מסתיים בעיניים לחות, במקרה הטוב.

חופים הם לפעמים געגועים

באביב פרח השזיף היפני בחצרנו. עקבתי בדריכות אחרי כל ניצן, בשעה שהלב שלי התחיל לקמול במחשבה על הפרידה הקרבה. ידעתי תמיד שזה רק עניין של זמן, רק לא ידעתי מי תעזוב קודם. הם נסעו לארץ חדשה, להתחיל מהתחלה, ואני  נשארתי במקום המוכר, רק שהפעם היה לי קצת פחות נוח. שמחתי שזמן לא רב אחרי נסיעתם, הסתיימה עוד שנת לימודים ויצאנו למסע של קיץ. הקשר נשמר כמובן, כי גם מרחוק אפשר, אבל הלב כַּמֵה לחבק ומתגעגע.

נפרדות בגרון חנוק

ולא רק אנחנו חיים פה. להרפתקה הזאת שותפים גם ילדינו. הם הגיעו לכאן קטנים, אבל השנים חולפות מהר מדי, וימי חופשתנו מן הקיבוץ הולכים ומתמעטים.  גם שלושת ילדיי יצטרכו להתחיל מחדש יום אחד, ולהשאיר מאחור חברים שנכנסו להם ללב ומקומות מוכרים ותחושה של בית. הם יצטרכו להתמודד, להתאמץ, להכיר ולהיאבק שוב על מקומם. זה בכלל לא טריוויאלי, גם כשהשפה מוכרת והמילים לגמרי ברורות, עדיין לא הכול ברור.

 

האם הבסיס יציב דיו?

כשעזבנו את הארץ ידעתי בוודאות שארצה לחזור. שאת השבילים המוכרים אני משאירה לרגע מאחור, אבל עוד אצעד בהם. אבל את היעד החדש, שכבר מזמן הפך לי לבית, מי יודע אם אשוב לראות אחרי שניסע מכאן. אולי זה לא יהיה מורכב כמו שאני מדמיינת, ורק הלב שלי, הרגיש והחושש משינויים, מעצים את החוויות ואת הקשיים שיבואו. ימים יגידו.

העיר שהפכה לביתי

 

גליון אוקטובר

אווירת חג בקופסה מהודרת

לפעמים אווירת החג מגיעה במזוודות, בקופסאות עוגיות ארוזות בקפידה, המפיצות ריח של בית.

לפעמים היא מגיעה באיחור, כשסבתא מטגנת סופגניות בביקור שלה, שבוע אחרי חנוכה.

לפעמים היא ממלאת את הבית בפיסות בדים שנרקמות לאיטן לתחפושות,

לפעמים – בניחוחות אוזני המן במלית פרג.

ולפעמים, לפעמים היא פשוט נעדרת.

מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?

ראש השנה היה כל השנים החג האהוב עליי. חיכיתי בציפייה דרוכה ליום המסמל התחלות ואוצר בתוכו הזדמנויות חדשות. את הרשימות הישנות שאבד עליהן הכלח, השלכתי לפח, ובמקומן שיבצתי חלומות חדשים וישנים במחברות המדיפות ריח דפוס. שאיפות, אגרות שנה טובה ואתגרים שהצבתי לעצמי, נמהלו בריחות תבשילים ועוגות דבש.

לעת ערב, כשכל המשפחה התכנסה, וכבר נשכחו בהלת הקניות, התורים המשתרכים לפני עמדת האריזות ועומסי התנועה הכבדים, התפשטה לי בלב תחושה נעימה שקשה לשחזר מרחוק. השולחן הערוך, המפה הצחורה, הברכות של ראש השנה, המזמנות לנו שפע בכל אשר נפנה ובעיקר – השיחות הארוכות והטובות שרק העייפות הכריעה לבסוף, נעמו – לעיניי, לאוזניי ולליבי.

שנת עשייה ויצירה

את ליל הסדר, שלא כמו ראש השנה, לא אהבתי בילדותי; רק את הימים שקדמו לו אהבתי, את ימי הניקיון שהִקנו לי תחושה של התנקות, התחדשות וסדר; את טקס החלפת הכלים ואת הפלאפל בפיתה שאכלנו במרפסת המטבח, ערב לפני החג, כדי שחלילה לא נפזר פירורי חמץ. כשבגרתי, והסבנו לשולחן החג בבית הוריי בהרכב מצומצם, שבתי לאהוב את החג ונהניתי מן הקרבה המשפחתית שהוא מזַמֵן.

ואז נסענו. בקיץ, רגע לפני חגי תשרי. התרחקנו מן המשפחות ומאווירה חמה ומיוחדת המתלווה לחגים, אבל יכולנו לבחור בלב שלם איך לחגוג, עם מי ומתי. מקצת החגים חגגנו בקרב חברים, מקצתם בחוג המשפחה הגרעינית שלנו, לפעמים בבית ולפעמים הרחק מן המטבח שלנו, בטיולים בארצות אחרות.

בחרנו לחיות במדינה אחרת, אבל את ילדינו שלחנו לבית הספר היהודי. בלוח השנה משובצים חגים של יהודים, ספרדים וקטלנים; אבל אל דאגה, איכשהו מתחברים כמה מן החגים שלנו ושלהם, ומספר ימי החופשה אינו עולה לדעתי על אלה שבארץ. 

אצלנו, ממש כמו בישראל, החזרה לשגרת הלימודים אחרי חופשת הקיץ הארוכה, קטועה ומתמשכת. בין החופשות לומדים הילדים בשיעורי עברית על החגים ועל מנהגיהם, ובשובם מיום לימודים ארוך, מזמזמים את שירי החג.

קיר בית הספר מתעורר לחיים 

ילדינו, שכבר חוו בארץ חגים והזיכרונות עוד נטועים בהם, מתעקשים ולא מוותרים. כנראה שגם הם, מבקשים להחליף המולה חסרה בשמחה מסוג אחר. למדירה, אי טרופי בדרום־מערב פורטוגל, טסנו באביב מצוידים בחבילת מצות, ושם הצטיידנו בתמרים, בתפוחים, בקינמון ובאגוזים, והכנו חרוסת כהלכתה. ריחות התבשילים של אימי לא נישאו באוויר, ולהמולה דאגו היטב רק שלושת ילדיי, והלב שלי – השמח בחלקו, לא יכול היה שלא להיעצב מעט, כשדיברנו עם משפחותינו בשיחות וידאו בערב החג.

 

החגים שלנו הסתיימו לעת עתה, אבל כבר בשבוע הבא, יחגגו כאן את ההלואין, וילדיי יזכו לעוד יום חופשה, המצטרף, בלי להתבלבל, לסוף השבוע.

 

החגים שלהם הם לא באמת שלנו, אבל שלא כמו החדשות המקומיות שלא מעניינות אותי כלל, אם יש חג שמח שמלהיב את הילדים, הם מצטרפים לחגיגות. בשנה הראשונה, כשבפיהם ספרדית דלה, הם יצאו עם בנות השכנים וחבריהן לסיבוב בשכונה. איני רואה סיבה לסרב לבקשותיהם להתחפש, ליצור פנים מדלועים, להכין את עוגיות החג המסורתיות ולהקיש על דלתות השכנים בקריאת "?Truco o Trato". בסופו של דבר, מה שחסר לנו כאן היא אווירת החג ברחוב, ואם אפשר לאמץ אותה מעט, בימים שהרחובות מתקשטים, אז למה לא בעצם?

השנה יתמזגו אורות הכריסטמס עם נרות החנוכייה, וחופשת החורף שלנו מתוכננת להיות באווירה אחרת לגמרי, רחוקה מאלה ומאלה, ומדיפה ניחוחות חדשים ולא מוכרים.

 

גליון ספטמבר

מתרגלים?

"אין מדפים בארונות?" קראתי נסערת לאיש שלי כשנכנסנו לדירה. ארונות היו בשפע, ובכולם – מדף אחד או שניים. מולי התנוססו מסילות תלייה, גבוהות, נמוכות ומבריקות. ובעיקר – הרבה יותר מדי.

אולי באמת נוח יותר לתלות הכול? ניסיתי לשכנע את עצמי; הלוא את החולצות אני בכל מקרה מייבשת על קולבים, וגם – זמן הקיפול ייחסך. אבל לא כך היה. ההרגלים הישנים היו טבועים בי עמוק. לא רצינו להשקיע במדפים מותאמים לכל הארונות בדירה השכורה. אז קנינו כמה, ולשאר מצאנו פתרונות יצירתיים, כוורות של איקאה ומדפים נתלים. נכון, זה לא מספיק נוח, אבל מתרגלים. האומנם?

בשבועיים האחרונים ניסיתי לדלות ממוחי מהם הדברים שלעולם לא אתרגל אליהם. בדיוק כשחשבתי שלא יהיה לי על מה לכתוב, פתחתי את ארון הבגדים. יומיים קודם לכן חזרנו ממסע ארוך של קיץ, ומאז התגלגלה מכונת הכביסה בלי הרף. בסל שעמד לידי עמדו חולצות מתוחות, מקופלות בקפידה, ובארון הפתוח מולי הציצו, בין היתר, מדפים מאולתרים, לא כאלה שישמרו היטב על הכביסה המקופלת. מכונת הכביסה המשיכה להסתובב, ובראשי החלו לצוף עניינים פעוטים בחשיבותם ולא רגילים.

לפעמים גם כביסה יכולה להוליד רעיונות

כמעט חודשיים לא היינו בבית. חזרנו למזג אוויר נעים של שלהי הקיץ. בבקרים ובלילות קריר וביום חמים, אבל לא מדי. באחד הערבים עמדתי במטבח וחתכתי סלט ירקות. החלונות היו פתוחים לרווחה, כמו שאני אוהבת, ומשב אוויר נעים מילא את המטבח. מהר מאוד הבנתי שלא רק אוויר. כשהתחלתי להתגרד נמרצות, נזכרתי. אין לנו רשתות בחלונות. לא רק בבית שלנו אין. הספרדים, לפחות רובם, אינם חושבים שזה נחוץ, ואנחנו מנסים את האלטרנטיבות הטבעיות להרחיקם, אבל בעיקר – מספקים למיני ברחשים ויתושות ארוחות מזינות.

תמיד מעדיפה חלונות פתוחים לרווחה

המטבח הוא בדיוק המקום לספר על הנישות הקטנות, שמאכלסות מקררים צרים, כאלה שלא מאפשרים להסתפק בקנייה פעם בשבוע. נכון, כנראה שלא הכול קשור רק לגודל המקרר, אלא גם לדרישות הקולינריות שלנו ולמבחר המוצע במרכזי הקניות. אבל עדיין לא לגמרי השלמתי עם הביקורים התכופים בשישה סופרים ברחבי העיר, וגם באחד מחוצה לה. ובשיטוטיי בהם, אני עדיין מחמיצה פנים בעוברי ליד רגלי החמון התלויות, המדיפות ריח זר שלא נעים לאפי.

 

ויש גם את כיכרות הענק בברצלונה, שמרתיעות אותי מלהיכנס אליהן במכונית. ואת הרמזורים שמפתיעים באמצע הכיכר, ולא ברור לי איפה לעצור, ומתי ולמי יש זכות קדימה, גם אחרי עשרים וחמש שנות נהיגה. איזה מזל שיש רכבת נוחה כל כך למרכז ברצלונה.

וגני משחקים מקורים? לא נתקלתי, אף לא באחד. יש בעיר שלנו ילדים בשפע. וגם גנים, בתי ספר וגני משחקים. ספרד כולה מתהדרת בגינות ירוקות, מטופחות ועתירות מתקנים, אבל סככת צל שתגן על הילדים וההורים מן השמש הקופחת? אין, ואנו נאלצים לחסות בצל העצים.

גם בברצלונה חם בקיץ בלי סככות צל 

כבר כמה פסקאות ועוד לא אמרתי מילה על החושך. כשהימים מתקצרים והשעון המעורר מבשר שהגיעה השעה לקום, בתאורה שמבחינתי לגמרי שייכת ללילה. איך אפשר להתרגל? והאור בחוץ עד מאוחר? לרוב זה בהחלט תענוג; אבל כשצריך לעזוב את פארק השעשועים כשהשמש במרכז השמים, כי הגיעה השעה לארוחת ערב, או להודיע לילדים: "זמן לישון" – זה כבר סיפור אחר.

 

לפעמים פשוט חסרים כאן דברים; כמו סילאן וסמרטוטים לרצפה וטחינה שאנחנו אוהבים. את כל אלה ואחרים אנו מביאים עימנו מהארץ. אבל בשובנו מן הביקורים בישראל מתעורר בי חוסר אחד גדול שאי אפשר לשאת במזוודה. החופש המוחלט של הילדים לנוע בחופשיות במרחב הציבורי בקיבוץ שלנו. כמה דקות אחרי שאנחנו מגיעים, ועוד לפני שפרקנו את המזוודות, הם כבר בדרך לבקר מישהו; קרוב משפחה, חבר או כלב אהוב. ברגל או רכובים על אופניים, לבד ובלי חשש. ברגעים האלה הלב שלי נחמץ מעט.

 

התרגלתי לגשם ביום קיץ, לשיטפונות בסתיו ולחורף יבש. האמת שהתרגלתי לעוד המון דברים, טובים וטובים יותר, ולרגעים – לא ממש ברור לי איך אפשר אחרת. אבל למשהו אחד קטן, חוצה רילוקיישנים ויבשות, לא התרגלתי וכנראה שלעולם לא אתרגל. הכיווץ בבטן בשעות האחרונות לפני שהוריי טסים חזרה לארץ, הדמעות שזולגות בפרידה וההתייפחות שבאה אחרי לכתם.

 

גליון יוני

קח אותו לאט את הזמן

נוסעת ברכבת לברצלונה; אם התמזל מזלי ואיני נאלצת להידחק בעמידה, אני מתרווחת במושב ושולפת ספר; כבר כמה שבועות שעיניי נעצמות בלילה, הרבה לפני שאני מצליחה לשלוח יד לשידה, ולקרוא לפחות עמוד או שניים בספר שבעיקר מעלה אבק כרגע. אז עשרים דקות ברכבת לא עמוסה הן לגמרי זמן איכות. מדי פעם מעיפה מבט החוצה, ומתמלאת מן הירוק, רגע לפני שנכנסים אל העיר ואל מנהרות התחתית החשוכות.

 

כבר שבוע שגידי גוב שר בראשי, "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ, קח עוד שאיפה מן הזמן, שתי דקות לפני ההתפכחות..." המילים מתגלגלות בפי, מאותתות לי להאט. לעצור. להירגע. לא למהר לשום מקום. אבל לא לזמן רב. אהוד בנאי מתפרץ "והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות." ובן רגע מפר את השלווה. "כי זמן הוא זמן ואין הפסקות." הוא שר ואני תוהה. מחשבות מבלבלות גודשות את מוחי; לעצור או לשעוט קדימה? להספיק כמה שיותר או לוותר על חלק? שני השירים מתנגנים לי בראש בלי הרף, דוחקים זה בזה, וגם בי.

 

 

יצאנו לרילוקיישן בזמן מתאים, פחות או יותר; הילדים קטנים מספיק בשביל לרכוש שפות בקלות יחסית, ועולמם החברתי עוד לא מבוסס כדי להתמוטט ולקרוס. נסענו והחיים בארץ המשיכו לנוע בלעדינו. שבילים חדשים נבנו בקיבוץ וכבישים חדשים ברחבי הארץ, פנים לא מוכרות הופיעו בשכונתנו הקטנה, תינוקות חדשים, אנשים שאינם. הזיכרונות שלנו הם זיכרונות מן העבר; ילדים שרק נולדו כשעזבנו כבר בועטים בכדור ומנהלים שיחות שלמות; תחומי עניין חדשים הפכו לחלק משגרת יומם של מכרינו, בלי שנדע. הם נעים כל הזמן קדימה במסלול שבחרו, ולנו אין חלק. לפעמים צופים מבחוץ, לפעמים שומעים ידיעות רחוקות, אבל דברים רבים נעלמים מעינינו. לטוב ולרע. החודשים נוקפים, מחוגי השעון נעים קדימה, לעיתים נדמה שהם זזים אך בקושי, לפעמים טסים ממש. בחרנו לשים את החיים בארץ במין Hold, אבל הוא רק שלנו. כל מי שנשאר שם, זז ומתפתח ובתנועה מתמדת. ומה יהיה כשנשוב? איך נגשר על הזמן שחלף בלי משים?

  

גם בברצלונה השעון מתקתק ומעיר, לפעמים באור ולפעמים בחושך, ויש לומר – לא בקלות רבה. שעות השינה לעולם אינן מספיקות בעיניי. גם כאן הזמן דוחק. בבוקר אנחנו יוצאים מהבית בחופזה, ובצהריים אני בוחנת את יכולותיי בהליכה מהירה, העיקר שאספיק עוד משהו קטן בבית לפני צאתי ושלא אאחר לאיסוף הילדים, כמובן.

 

החיים ברילוקיישן סובבים סביב ציר הזמן; זה נכון­ כמובן לכל מקום, אבל כאן, הזמן זוכה למשמעות חדשה. השהות שלנו מוגדרת ביחידות זמן; שאלות על זמן מרחפות תדיר באוויר. "כמה שנים אתם כאן?", "תהיו כאן בשנה הבאה?", "מתי אתם חוזרים לארץ?", "חוזרים או משתקעים?" ובקצרה – כמה זמן עבר. כמה נשאר. מה הספקתי לעשות ומה טרם. ומה עוד אעשה. הכול בערבוביה והזמן קצר והמלאכה מרובה. האומנם? ואולי סדר העדיפויות הוא שמצמצם את מרחב הזמן. ובעצם, כנראה, הכול כמו תמיד – בראש.

 

השהות תחומה בזמן, והמלאכה רבה

אומן האבנים אינו ממהר לשום מקום

עכשיו, כשהשנה הרביעית נושפת בעורפי, אני מרגישה פתאום שהזמן אוזל; חומק, נוזל. לפתע בוער לי לראות עוד מוזאון או עוד יצירה של גאודי, לגלות ציורי גרפיטי חדשים ומרפסות שטרם תיעדתי. ברצלונה כאן היום ומי יודע איפה אנחנו נהיה מחר. או אז צף הקונפליקט התמידי, בין "קארפה דיאם" לבין החיים – סלי הכביסה שאינם מתרוקנים מעצמם, וערמות הכביסה הנקיות הנוכחות תדיר בחיינו.

 

ואיך אוכל לחזור ארצה, כשתגיע השעה, אחרי ארבע או חמש שנים בנכר, ואיני דוברת ספרדית שוטפת? אני מתקשה להאמין שכבר שנתיים וחצי חלפו והספרדית עדיין אינה מתגלגלת על לשוני. מתביישת אפילו. ונבוכה. אז אולי הגיעה השעה למאמץ אחרון, כדי להשקיט, ולו במעט, את הבושה? ויפה שעה אחת קודם!

 

תמיד עוצרת להביט בגלים המתנפצים.

שאלות רבות צפות בנוגע לזמן כשנמצאים רחוק; האם ככל שחולפים הימים, הרצון לחזור בוער או כבה? האם הגעגועים מפעפעים ביתר שאת או שהחיים החדשים והטובים גוברים על הלב?

 

גליון מאי

עצמאות - פנים רבות לה

ושוב נערמו ארגזים על רצפת הפרקט, והתנועה בבית נעשתה כבדה ומגושמת. שלא כמו בארץ, כאן היה קשה יותר להשיג ארגזים; אבל, לצערי, ממש כמו בארץ, הם התמלאו בקלות רבה. רק שנה וחודשיים חלפו מאז שנחתנו בברצלונה בליל קיץ נעים, והארגזים העמוסים שחסמו את דרכי לדלת הכניסה, העלו סימני שאלה. לא שלחנו מכולה, אז איך, לעזאזל, הספקנו לאגור חפצים רבים כל כך? ומה מהם באמת נחוץ לחיינו?

 

בבית החדש, בין הארגזים והבלגן והידיעה המוחלטת שאני אוגרת סדרתית כרונית, נדדו מחשבותיי לתפר שבין תלות לעצמאות. הבחירה שלנו לגור במרחק הליכה מבית הספר, יצרה שינוי דרסטי באיכות חיי; אם לא קר מדי או גשום, תמצאו אותנו צועדים. בבוקר בחופזה ואחר הצהריים בנחת. מציצים על התרנגולות של השכנים, מלטפים כלבה מתוקה מתחת לשער, ובעיקר חופשיים מעומסי תנועה ומזמן מבוזבז בכבישים.

שבע שנים חלפו מן היום שיצאתי לעצמאות. דרך חדשה מבחינת תעסוקה ובעיקר – דרך חדשה לחיות את החיים. התחלתי לכתוב. ערכתי טקסטים והפכתי ראיונות סבוכים לסיפור חיים קולח. אומנם לאחרים כתבתי, אבל המקצוע שבחרתי היה בעבורי מימוש חלום נושן, חלום שנדחק הצידה במרוץ החיים ונמוג לאיטו.

 

בדרך הארוכה שחלפה מאז אותו יום למדתי דבר או שניים על עולם העצמאים; ידעתי מראש שיצאתי לדרך שבמובנים רבים אינה תפורה למידותיי, אבל תאפשר לי חופש בחירה. מה לעשות בזמן שלי. אילו פרויקטים לקחת. עם מי לעבוד. קיוויתי שאוכל לבחור, אבל המציאות – זו שהייתי בה לעוסק פטור ולא רווחי, טפחה על פניי. התחוור לי שרק אני יכולה לדאוג לעצמי, ושעליי להתעמת עם חששות ופחדים ושיווק. ומה לי ולשיווק עצמי? אז התקדמתי בצעדים איטיים. לרוב איטיים מדי. בראשית הדרך קיבלתי כל הצעה ושמחתי בה. זמן רב חלף עד שיכולתי לסרב בלב שלם לפרויקטים שלא התאימו לי.

בצעדים מדודים

הכנסתי הצטמקה ונפשי פרחה, והמאזניים נטו לצד העצמאי. בזכות יכולת התמרון, החופש ואי־התלות – לפחות במחשבה. באחת־עשרה בבוקר התייצבתי לשיעור יוגה. לא נשאתי אוכל לעבודה בקופסאות, ובצהריים, כל אימת שרציתי, פרשתי לתנומת צהריים. החרדה היום־יומית שמשאית תיתקע בשער הגיא ואאחר לאיסוף ילדיי, נמוגה כלא הייתה. מהר מאוד הבנתי שעצמאות כרוכה בעונג ובוויתורים. היא אינה מתאימה לכל אחד, אבל לא פשוט להשתחרר ממנה כשמתרגלים להנאות הקטנות, וכשחיים לצד איש שמרבה בנסיעות עבודה.

 

ואז, ביום בהיר אחד – נסענו כולנו. והחיים ברילוקיישן חשפו ממדים אחרים של עצמאות. יש משהו משחרר בידיעה שאנחנו יכולים לבחור הכול בעצמנו, משפחה גרעינית קטנה. להחליט מה נכון לנו בחיים בכל נקודת זמן. בלי תלות באחרים או ברגשותיהם, השאלות שנמוגו: "אצל מי אתם עושים את החג?" ואל תטעו, אהבתי ועודני אוהבת את ארוחות החג המשפחתיות.

 

המשכתי לעבוד מרחוק. במקצוע שדורש תיבת דואר אלקטרונית ומחשב, המיקום הפיזי הופך לשולי. עדיין עצמאית ועדיין יכולה לבחור; לעלות על הרכבת לברצלונה באמצע יום עבודה או לצאת לקניות בסופר בלי שלושה זאטוטים שממלאים את העגלה במאכלים לא רצויים. אבל בעיקר, נשאבת לשגרה בבית.

לפעמים חופשייה כפרפר

נשמע קל ופשוט? ובכן, לא הכול היה, והחיים במדינה זרה חשפו גם תלות שלא הכרתי. כשהאיש שלי שולט בשפה המקומית, ואני מגמגמת. דברים שכל השנים עשיתי לבד ובקלות, הפכו מורכבים, והאיזון בין עצמאות לתלות החל להתערער; כשיוצאים מפי משפטים חסרי היגיון תחבירי, כשהזמנים מתערבבים ומילים לא רצויות משתרבבות לשיחה, אני מובכת, אבל לא רק. באותם רגעים מופרת לחלוטין תחושת העצמאות שלי, וגוגל טרנסלייט ידידי, ובעיקר – האיש שלי וילדיי, הופכים לי למשענת.

 

בצנעה ובחשאי אני חייבת להודות; לפעמים זה די נוח כשמישהו אחר קובע תורים לרופא ומדבר עם חברת החשמל. אולי שם נעוצה הסיבה לספרדית הדלילה שבפי. אבל עמוק בפנים, כשאני עומדת מול בעל מקצוע או רופא, ואין אנגלית בפיהם, אני חשה מעט כמו ילדה אבודה ומשהו בי מתכווץ.

ולפעמים צועדת מאחור

היציאה שלנו לרילוקיישן הוציאה גם את אישי לעצמאות ולשנינו החירות לבחור. בהליכות בוקר משותפות, בקביעת לוח הזמנים, ובעיקר, בחיים בחו"ל – בחופשות. הילדים בחופשה ואנחנו – איתם. בלי שאלות. בלי אישורים. בלי בקשות מיוחדות מאיש.

 

שני עצמאים אנחנו, חיים במדינה זרה שאזרחיה משוועים לעצמאות. הם מוחים, מפגינים, מניפים את דגל קטלוניה בגאווה. ואנו מביטים מן הצד במאבקים לא לנו וחיים את חיינו בשקט, לצידם.

 

גליון אפריל

ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב-

הרהורים על כאן ושם ומה שביניהם

 

"ניסע לספרד?" הוא שאל ואני השתנקתי. אפילו שידעתי מן היום שנפגשנו שזה עוד יקרה. אני? אני אוהבת את ישראל. טוב לי בבית, במקום הנוח והמוכר. החשש הכבד מן השינוי הדרסטי דהר בי כמו רכבת הרים.

 

קשה לומר שזה בא בהפתעה גמורה. להפך. שנה תמימה היה אישי מועמד לשליחות, ועבר בהצלחה רבה את המיונים. אבל בסוף, אחרי כל המאמצים, החלטנו לוותר. "רחוק מדי", אמרתי, וההרפתקה בדרום אמריקה נגוזה.

שנתיים לאחר מכן, עם זאטוט חדש, נרקם גם רעיון חדש. הפעם, יעד קרוב ומפתה. כולם יבואו לבקר. לא יכולתי לסרב. אבל עמוק בפנים, שוב, געשו הרוחות.

 

הסוף ידוע; השנה הראשונה חלפה. והשנייה. והשלישית אוטוטו מסתיימת. הארכנו את חוזה השכירות לשוכרים שלנו בארץ. הזמנו כרטיסי טיסה לישראל, לקיץ 2019, הלוך ושוב. ואנחנו עוד כאן, רואים כחול וירוק ולא את האופק. מנסים לנצל את החופשה הקצובה. כשעזבנו, ידענו שעלינו לשוב לקיבוץ בתוך שלוש שנים לכל היותר. ובינתיים קיבלנו עוד שנתיים של חסד. כנראה שיש בזה גם משהו קל ומֵקֵל, שמישהו אחר מחליט את התאריך הסופי לחזרה. אבל אני כבר יודעת; בכל שעה יהיה לי קשה פתאום לומר – חוזרים. וזה לא שהלב אינו מתכווץ לפרקים.

שקט. אני שומעת בעיקר ציוץ ציפורים ולעולם לא את צליל החדשות. התנתקות מבחירה. אין חדשות מן הארץ ואין חדשות מקומיות. רק לעיתים רחוקות ובאירועים מיוחדים אני מוצאת את עצמי בדפי החדשות של Ynet. הראש נקי והלב נע בין יבשות. פעם פה. פעם שם. פה. שם. מתנדנד מצד לצד. יש רגעים שהוא בהיי, גבוה למעלה, יש רגעים שהוא כָּמֵהַּ לחבק אנשים רחוקים.

 

גם החפצים שלי פזורים בשתי יבשות. רבים מהם אינם נחוצים בחיי, אבל נוכחותם עוד פועמת בי. המשפחה האהובה שלי שם. הבית. וכלב אחד אהוב ומיוחד. סיימנו לבנות את הבית שלנו שלוש שנים לפני המעבר, ולא חלמתי לעזוב מהר כל כך. הרי שנים ערגתי לבית משלי. נכון, לכאורה הוא רק מבנה עשוי לבנים ובטון, אבל תכננו אותו בעצמנו. וחדריו ספוגים זיכרונות. עוד ארבעה חודשים יגורו בו השוכרים שלנו שלוש שנים.

 

גם הקטן שלי חי כאן כבר יותר שנים משם. הוא רק בן ארבע וכבר משרבט בטבעיות אותיות ומילים באנגלית. ובכל זאת, העברית היא השפה המתגלגלת הכי בטבעיות על לשונו.

אחרי שנה בברצלונה, נסענו לביקור ראשון בארץ. חיכיתי, התרגשתי וגם – חששתי. איך יהיה לחזור למדינה שלי שכבר אין לי בה בית? איך אעבור שוב את מסכת הפרדות? החשש הראשון הופר מהר. לא באמת צריך בית בשביל להרגיש בבית. השהות הארוכה בבועה של הקיבוץ הפגישה אותי עם רגעים טובים. בחרתי בחופשה שלווה. לא הכנתי לו"ז צפוף, לטוב ולרע, ולא התרוצצתי ממקום למקום. נשמתי מלוא ריאותיי את האוויר שחסר לי בברצלונה. כמה ימים לפני הפרדה, התמלאתי מועקה. קצת אחרת מזו שמילאה אותי שנה קודם לכן, אבל מורגשת. כזאת שממלאת אותי בכל פעם שהמשפחה חוזרת ארצה מביקור אצלנו, ואני מרגישה ביתר שאת מה אני מחמיצה. החודש הראשון בתור אורחת בישראל תם וטסנו חזרה, אל הבית החדש שלנו. אפשר שיהיו לו לאדם שני בתים?

 

שנה שלישית בפרברי ברצלונה. יש בקרים שאני רק רוצה לפקוד עוד מוזיאון או עוד רחוב. סתם לשוטט בלי תכלית בעיר שאני אוהבת בכל ליבי. אבל לרוב השגרה היא שמכתיבה את התוכניות, ולא הידיעה שפלסה קטלוניה לא תמיד תהיה במרחק עשרים דקות נסיעה ברכבת נוחה ושסנט קוגט תחדל להיות עירי. אני חצויה בין הרצון לדבר ספרדית שוטפת לבין המאמץ הכרוך מבחינתי בשינון פעלים וזמנים. לא שלמה עם הוויתור, לפעמים עוד מנסה. שלחנו את ילדינו ללמוד בבית הספר היהודי, וקהילה ישראלית גדולה מקיפה אותנו. בלעדיה לא הייתי מרגישה כל כך בנוח. ובלעדיה לא הייתי מרשה לעצמי לוותר על הספרדית.

אביב בחוץ. השנה הוא הקדים לבוא. השקדיות והשזיף היפני פרחו וכבר התכסו עלים רעננים. כליל החורש בשלהי פריחתו. מרבדים של חרציות וכלניות. פרחי בר מוכרים ממלאים כל שביל רענן. כמעט כמו בארץ. אני מתמלאת אנרגיות טובות. וגם – גירודים באף. ונזלת. כל יציאה החוצה כרוכה בחדווה ובסבל.

 

אני מתמכרת לשמש המלטפת, למבנים המיוחדים, למעקות המרפסות ולשפע של ספרד. לנוחות, לשמחה. לאדיבות בכבישים. לאנשים המחייכים. לאין־ספור השבילים בטבע ולאפשרות לטייל, לחוות ולראות עולם.

 

אני גאה לראות את ילדיי עומדים מול קהל ומציגים בשפות שרק לפני שנתיים ומחצה היו להם זרות. פונים למוכרים, לעוברי אורח, בפשטות ובטבעיות. אפילו הביישנות שהבכור גילה בארץ, בשפת אימו, החלה מתפוררת. עוד שנה ועוד שנה, והשורשים ניטעים עמוק יותר. כשייעקרו בבוא היום, שוב יכרסמו הספקות והלבטים. המחשבות על הניתוק שכפינו עליהם ועל זה שבעתיד נכפה, חולפות בראשי. כשאוציאם מן המקום הבטוח והנוח, ליעד חדש, אפילו מוכר, יחווה עולמם טלטלה. הם יצטרכו להתחיל מההתחלה, שוב. להכיר, להתחבר, ליצור קשרים ולבסס את מעמדם. ואולי לא רק הם.

 

אני כמהה לחזור ובאותה נשימה משותקת. אפילו הידיעה שנחזור לבית שבנינו בעמל רב, אין בה כדי להניח את דעתי, בימים. ובלילה, בלילה, אני חולמת בעברית.

 

גליון מרץ

דברים שרואים מכאן

כבר שנתיים וחצי שהם לא כאן. ככה, ביום בהיר אחד, הודיעו לנו שהם נוסעים לגור בברצלונה, לממש חלום ישן. ממשפחה מורחבת שנפגשת לפחות פעם בשבועיים ליד שולחן השבת, הפכו המפגשים בערב שישי למצומצמים מאוד. הארוחות המשפחתיות היו תמיד סוערות, והרעש של הילדים הקטנים סביב השולחן, הִקשה לעיתים על השיחה. מייד כשסיימו לאכול, נטשו מאי, ארד ואלמה (11, 7, 5) את השולחן, ונעלמו לחדר. אחרי זמן מה חזרו אלינו לסלון עם כל מיני הפעלות יצירתיות שהוליד מפגש הגילאים המעניין. אנחנו, המבוגרים והילדות הגדולות, שקענו בשיחות עומק על כל מה שעובד במדינה ועל כל מה שממש לא עובד, התעדכנו בהתפתחויות של כל ילדה גדולה, שמענו והשמענו חוויות מעניינות מן התקופה האחרונה.

אז הם שם ואנחנו כאן, אבל עם טכנולוגיה מתקדמת ועולם סופר תקשורתי, אנחנו שומרים על קשר בווטסאפ ויכולים להתקשר אליהם בכל שעה למספר טלפון ישראלי בקידומת 03. אפילו הפרשי השעות אינם מהותיים באמת, ואני אישית מתעלמת מהם.

כי בינינו, גם כשהם היו בארץ, לא גרנו אחת ליד השנייה, (היא במעלה החמישה ואני בקריית אונו), ולמעט מפגשים אצל ההורים בערבי שישי, בחגים ובעוד אירועים, התבסס הקשר על שיחות טלפון במהלך השבוע.

היה לי הרגל קבוע; בדרכים, בנסיעה ארוכה, להתקשר אליה לשאול מה נשמע. והיא אותו הדבר, רק בשעות אחרות ולא מהדרך, כשהתפנתה מהטיפול בילדים הקטנים. אז היא הייתה מתקשרת לשמוע עוד דעה ממישהי שמחזיקה בדעות אחרות משלה, לחשוב יחד על משהו שקשור להורים, או להתייעץ עם האחות הגדולה על ענייני משא ומתן בעבודה או גידול ילדים. (אם מישהו כבר עבר את השלבים האלה קודם, אז למה לא לנצל את הידע הזה...)

אני זוכרת את ההחלטה לנסוע. אני השמרנית, שאוהבת את הארץ ורואה בה את כל הדברים היפים והקסומים, שאוהבת את המשפחתיות ואת הקִרבה לחברים, ממש לא הבנתי בשביל מה, ומי צריך את "הקוצים בתחת" האלה, לנסות משהו במקום חדש. קיימנו על זה שיחות רבות. הקשבתי היטב לכל הטיעונים וההתלבטויות, ולמרות החסרונות של הריחוק והניתוק, הצלחתי לראות גם את היתרונות של לימוד שפות זרות לילדים ואת האפשרות לחיים משולבים בהמון טיולים ברחבי אירופה. לא שאני הייתי עושה את זה, אבל הבנתי וניסיתי לעזור ככל האפשר ואפילו הייתי שותפה בכמה החלטות חשובות בנוגע למעבר.

 

ההורים קופצים אליהם הרבה, כי הם פנסיונרים וחופשיים, ולנו יצא רק פעם אחת לבקר ולחוות חופשה משותפת. אבל את המחסור בשעות האיכות אנחנו משלימות בביקורים שלהם בארץ, בשיחות ארוכות פנים אל פנים, כשהם מתארחים אצלנו לימים שלמים. אז אנחנו נהנים מהילדים המתוקים שגדלים בקצב מהיר כשלא מתראים בתדירות גבוהה כל כך.

 

ואני, שממש לא חובבת שיחות וידאו בסקייפ, עדיין מעדיפה שיחות טלפון. אבל בינינו, זה באמת לא משנה. קשר הוא קשר, גם אם הוא נעשה בכתיבה, בטלפון, במחשבות. העולם הוא ממש קטן, וכאשר מערכת היחסים טובה ומבוססת, היא נשארת כזאת גם כשאנשים נמצאים בשני מקומות שונים בעולם. אולי כמו שכתב ריצ'ארד באך – "אין מקום שהוא רחוק מדי".

 

גליון פברואר-

"לאכול,  לטייל לאהוב"

 

טעם גן עדן

בלב הפועם של ברצלונה, בהצטלבות שני רחובות ברובע הכי מתויר בעיר, עומד בית קפה. בשעת בוקר מוקדמת, כשתריסי החנות מוגפים, תחלפו על פניו בלי משים, אבל בשעה שהתריסים מורמים, סביר להניח שלא תחמיצו אותו. מחזה מפתה ומעורר חושים מונח על מפה צחורה סמוך לוויטרינה; או אז, עוצרים העוברים והשבים, תיירים ומקומיים כאחד, משתהים רגע לפני שממשיכים בדרכם.

 

Caleum, גן עדן בלטינית. בשיטוטיכם במבוך הסמטאות ברובע הגותי, תמצאו בו מפלט מהמולת הרחוב ותוכלו לנשום בו מעט היסטוריה. בוקר עם חברה, ערב רומנטי עם בן זוג, אי של שלווה בעיר התוססת.

 

בקומת הכניסה תמצאו בית קפה קטן וכפרי. שולחנות ספורים מוקפים חלונות, החוץ משתלב עם הבפנים. את העוגות תבחרו במו עיניכם. לצד בית הקפה – חנות נעימה לשיטוט; תמצאו בה עוגיות ומאפים, מקצתם ייחודיים לספרד, מרקחות ומתוקים, יינות וליקרים, כולם ארוזים בהידור. לא ניסיתי, אבל אומרים שלמרציפן טעם אלוהי, וגם – לשוקולטה. על התוצרת המגוונת, המתחלפת לפי עונות השנה ולפי החגים המקומיים, אמונים נזירות ונזירים, תושבי המנזרים הפזורים ברחבי ספרד.

 

בית הקפה נבנה על חורבות מקווה יהודי עתיק יומין; בשעות הבוקר הקומה התחתונה סגורה, אבל משעות הצהריים המאוחרות יובילו אתכם המדרגות לקומת המרתף; מרחצאות כבר לא תמצאו שם, אבל קירות אבן, קשתות, נרות ותאורה עמומה, ייקחו אתכם למסע בזמן, היישר לימי הביניים, בלוויית עוגות ערבות לחך והמשקה האהוב עליכם.

 

הכתובת:

Caleum, Carrer de la Palla 8, Barcelona

 

מרקנטיק – לא לאספנים בלבד

בצוהרי יום ראשון, נדחקתי במעלה המדרגות והתהלכתי בין המון אדם, בצפיפות רבה. עשרים הדקות שהוקצבו לי לביקור חטוף, חלפו ביעף. עברתי מדוכן לדוכן, במהירות רבה, מנסה לקלוט כמה שיותר, ויצאתי מסוחררת מן המקום ומגודלו.

 

על המרקנטיק (Mercantic) שמעתי רבות לפני שפקדתי את המקום. אבל שעות הפתיחה: ימי ראשון, בין עשר לארבע, היו פחות מזמינות ופחות זמינות מבחינתי. סוף השבוע מוקדש אצלנו לטיולים מחוץ לעיר, והביקור המתוכנן עבר ל"מתישהו, בהזדמנות". הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים והביקור נדחה שוב ושוב. עד ליום הראשון ההוא, שזכיתי לעשרים דקות של חסד לפני נסיעתנו לחיק הטבע, ונכנסתי בשערי המקום בפעם הראשונה. לא שער של ממש, אבל מדרגות שבסופן הפתעה נעימה למי שדמיינה את המקום לגמרי אחרת. במקום הנְגָר גדול שחזיתי בדמיוני, עמוס בפריטי וינטג', ­מצאתי עשרות חנויות, מקצתן שטופות באור שמש, מקצתן תחת קורת גג. פעם עמד במקום מפעל נושן לקרמיקה, ומאז 1992 הוסב המפעל לכפר של עתיקות. Vintage Village, בדיוק כמו שכתוב בשלט הכניסה.

 

 

חוץ מחנויות עתיקות, מסתבר שלא עשרות אלא – מאתיים, תמצאו במתחם חנות ספרים יד שנייה עצומה – El Siglo, המתהדרת בתואר הגדולה בספרד, גדושה ביותר מ־120,000 כרכים מעלי אבק ובבר המארח בימי ראשון הופעות חיות. ספרים בספרדית ובקטלנית פחות קורצים לי, אבל די לי בשיטוט בין חדרי החנות כדי להפליג בדמיון למחוזות רחוקים. בקומה השנייה של המתחם המקורה תמצאו בין שפע החפצים הפזורים – גלריית אומנות. פסלים מיוחדים ילוו את השיטוט במרחבים הגדולים ויעניקו עוד ממד חוויתי לביקור.

 

כדי למצות את המקום תזדקקו לכמה וכמה ביקורים. עושר הפריטים מעורר השתאות ומסנוור. תמצאו שם בין היתר רהיטים, נברשות, כלי מטבח, פריטים לאספנים ושמונצס יפים וחסרי תועלת המשמחים את הנפש. אם עייפתם, שבו באחד מבתי הקפה ושתו בירה צוננת ביום שטוף שמש, או עצרו בדוכן מזון קטן ופנקו את עצמכם בכריך טעים של פנקייק יפני.

 

אם אתם חובבי וינטג', סביר להניח שתתקשו לצאת בידיים ריקות. אבל גם אם לא תקנו דבר, כמה מן הפריטים הנושנים ודאי יעלו חיוך על פניכם והחוויה – מובטחת.

 

 

 

Mercantic, Vintage Village, Sant Cugat Del Valles

https://www.mercantic.com/

שלישי –שבת: 10:00–20:00; ראשון 10:00–16:00

ביום ראשון, בין 11:00 ל־14:00, תשלמו בכניסה סכום סמלי של 2 יורו למבוגר, בשאר ימות השבוע הכניסה חופשית.

 

חורף חם

 

לפני שנים קראתי את צילה של הרוח בנשימה עצורה. זמן קצר לאחר מכן, נקלעתי לביקור חטוף בברצלונה. שוטטתי שעות ברחובות ולא הרגשתי זרה. טיפסתי במעלה שדרת טיבידאבו, פסעתי לצד בתי ענק ועצרתי ליד בית מספר 32. פינתי, גדול ומרשים, והדמיון הפך למציאות. משם צעדתי בנחת לפלסה ריאל. יש גדולות ממנה ויש יפות ממנה, אבל אני התאהבתי. חלפו עוד תשע שנים, ואני מוצאת את עצמי משוטטת לעיתים קרובות בסמטאות ברצלונה, בלי כיוון ובלי מטרה; מגלה עוד רחוב מעניין, עוד כיכר קטנה, עוד ציור גרפיטי שובה לב. ועדיין – לגמרי מאוהבת.

 

כעת עִצמו לרגע עיניים וחשבו על המילה הראשונה שעולה לכם בראש כשאתם שומעים – ספרד; סייסטה?

אוכל, שתייה, מנוחה, ואני אוסיף גם – חנייה חופשית ומדרחוב שומם שמרבית החנויות בו סגורות. גם אני חשבתי כך, עד שהגעתי. דעו שממש מעבר לפינה, בתדירות גבוהה כל כך, עד שלעיתים נדמה שהספרדים ממציאים חגים, מחכה לכם בקול תרועה רמה ה – פייסטה.

 

אז נכון שאיני אשת עיר; אף על פי שגרתי בעבר בירושלים ובתל אביב ונהניתי מאוד, עמוק בפנים תמיד נמשכתי למרחבים ירוקים. גם איני חסידה של מקומות דחוסים וחולצות נודפות זיעה. בטח לא בעיר ענקית עם שלושה קטנים, אבל ברצלונה היא ברצלונה, ואני – שבויה בקסמה. לקח זמן עד שהפנמתי שהשהות שלנו בעיר מוגבלת בזמן, וצריך ליהנות מכל רגע ולהציץ לכל פסטיבל; לנשום את האווירה הצוהלת ולתת לה לפעפע בגוף ולמלא אותנו באנרגיות טובות. השיטוט ברחובות העיר ביום חג, משרה עליי אווירה טובה. כדי לא לפספס שום אירוע, צריך להיות עם היד על הדופק, כי הקצב מהיר והשפע עצום והשמחה מדבקת.

 

 

 

לפסטיבל הראשון הגענו כחודש אחרי שנחתנו. La Mercè היא כנראה החגיגה הגדולה בעיר. כבר בימי הביניים החלו החגיגות לכבוד הבתולה הקדושה שהפכה לפטרונית של ברצלונה, ומשנת 1871 הפך החג לרשמי. הפְּלָסוֹת, הכיכרות הגדולות, מתמלאות המון אדם, בשדרות צועדות תהלוכות, בובות ענק רוקדות בחן בין העוברים והשבים, דרקונים יורקים אש, זיקוקים מאירים את השמיים ונפצים מחרישים את האוזניים. להטוטנים מציגים קרקס רחוב והקסטיירס (Castellers) בונים מגדלי אדם; אם תסכימו להידחק – אל תחמיצו את החוויה.

זוכרים שאמרתי שנדמה שהקטלנים ממציאים קדושים, כדי שיוכלו להודות להם בחגיגות שמחות? אז כזאת היא Santa Eulàlia. באתר הרשמי של החגיגות כתוב שהקיום של הקדושה מוטל בספק. אבל אם הם פוצחים במחולות, אנחנו איתם, עוקבים ברחובות אחרי התהלוכות של פסטיבל החורף השנתי.

 

בימים אלה עוטה על עצמה העיר מסכה ותחפושת ויוצאת בתופים ובמחולות. הקרנבל של ברצלונה לשנת 2019 יצא לדרך ב־28.2 ויימשך שבוע. לצד החוגגים המחופשים תמצאו בכל פינת רחוב יין, נקניקיות ביצים (בקטלנית, Botifarra d'ou), טורטיות ונשים וגברים עוטים על פניהם מסכות, מתנועעים לקצב המוזיקה.

 

 

אם אתם מתכננים ביקור בברצלונה בין ספטמבר למרס, אלה התאריכים לכמה מן החגיגות הגדולות, לפעמים בתזוזה של יום או יומיים: 

  • 21– 24 בספטמבר La Mercè

  • 5 בינואר- La Cabalgata de Reyes, מצעד שלושת המלכים, חותם את חופשת החורף ואת חגיגות השנה החדשה

  • 8–12 בפברואר- Santa Eulàlia

  • אמצע פברואר- Llum BCN, פסטיבל האור, מיצגים המשלבים אור ותנועה ופזורים ברחובות העיר, במסלול מסודר

  • 28 בפברואר עד ה־6 במרס Carnaval

גליון ינואר

נסעתי לטייל, תכף אשוב

 

חיים בברצלונה. פתאום כל אירופה במרחק נגיעה. נסיעה. ארוכה, ליתר דיוק. אז מה? אוסף הדיסקים בהיכון, מיכל הדלק מלא, תא המטען מתפקע מציוד; בכל עונה תמצאו בו פק"ל תה, פליזים ומעילי גשם, כי אין לדעת אם גשום יהיה או נעים. ערמת ספרים להקראה, משחקים ולוח מחיק, נשנושים כמובן ושלושה ילדים שמפליאים להירדם בדרך. טוב, אחרי שמרעישים ומציקים זה לזה, אבל היי, אנחנו בדרך לעוד חופשת חלומות ונשרוד גם את זה.

 

ספרד גדולה ורב־גונית, וכל מחוז טומן בחובו אוצרות אחרים, סגנונות בנייה מגוונים, ולעיתים – גם שפה אחרת, קטלנית, ולנסית, בסקית, גליציאנית. מזל שספרדית כולם מבינים. בדרך הארוכה ליעד אנחנו פוגשים את ספרד האותנטית; לא את המקומות הנחשקים המופיעים במדריכי הטיולים. כפרים פשוטים לאורך הכביש הראשי, קשישים חסרי מעש בפתחי הבתים, ילדים צועדים מבית הספר כברת דרך ותיק על גבם. לעיתים אנחנו מטיילים בספרד ולעיתים חוצים גבולות. איטליה, צרפת, גרמניה, שוויץ ופורטוגל – אנחנו באים!

קירות מדברים, ולנסיה, ספרד

קצת רומנטיקה, אנסי, צרפת

אז מה היה לנו פעם?

בארץ גרנו בקיבוץ, וגם החופשות הארוכות מבית הספר היו לחופשות קצרות בבית; הזאטוטים בילו בבתי הילדים בימי שישי, בערבי חג, בחול המועד סוכות ופסח, בשמונת ימי חנוכה ובמרבית חופשת הקיץ. בשבתות טיילנו הרבה, בעיקר בהרי יהודה. נסיעות קצרות, דרכי עפר, יערות, מערות ושבילים. בחרנו בקפידה את המקומות המוכרים פחות, כדי לא להיבלע בהמון. לאילת לא הרחקנו, וגם בנסיעות הארוכות בילינו במכונית לא יותר משעה שעתיים, לכל כיוון. למעשה נותרה לנו רק חופשה אחת ארוכה, שבועיים תמימים בשלהי הקיץ – תמריץ לטייל ולנפוש בנחת ולתכנן טיול של ממש.

 

ומה עכשיו?

בברצלונה שלחנו את ילדינו ללמוד בבית הספר היהודי. בלוח השנה שזורים בערבוביה חגים של שלושה לאומים: קטלנים, ספרדים ויהודים. אומנם החגים היהודיים במתכונת מצומצמת, אבל עדיין לא מעטים הם, ולא פעם מתחברים לסוף השבוע הארוך ממילא. חופשת חורף, חופשת אביב וחופשת קיץ שנמשכת כשבעים ימים, ותגלו מייד את נוסחת הקסם. מאחורי התאריכים האדומים בלוח השנה ושערי בית הספר הנעולים, מסתתרת מבחינתנו רק משמעות אחת. הטיולים הפכו לחלק חשוב בחיינו, ולשמחתנו החופשות מצויות כאן בשפע. במקום להתלונן על החופשות המרובות, אנחנו מברכים על כל הזדמנות. שבועיים, שבבית משולים לסיפור שאינו נגמר, חולפים לנו ביעף, טסים ממש, רק בנסיעה ולא במטוס. והתקציב? שפוי לחלוטין, זול בהרבה מכל חופשה בארץ.

שלווה על הקצה, קבו דה רוקה, פורטוגל

ניחוחות חו"ל

במבט מהיר בלוח השנה, העין קולטת במהירות את החופשות. לפעמים די בארבעה ימים כדי לחצות את הגבול לצרפת, שכנתנו היפה, ולהרגיש בחו"ל. אומנם לספרד יש כל כך הרבה מה להציע, אבל כששומעים ספרדית ברקע, אנחנו מרגישים בבית. בבוקר נמהר לפטיסרי, אפשר למצוא אותו בכל עיירה שלווה ומנומנמת, נתמכר למתיקות שנישאת באוויר וננגוס בקרואסון טרי באמת. בצהריים נתור בעינינו אחר בולנג'רי; הבגט הקריספי שנקנה שם ישמש בן לוויה נהדר לפיקניק ליד הנחל. לעת ערב יפצירו בנו הילדים, ולבסוף ניעתר; בבית קפה הומה אדם נאכל קרפ נימוח שטעמו אחר מכל הקרפים שאכלתי לפניו.

 

החופשות הארוכות נושאות אותנו הרחק; לפעמים שלוש־עשרה שעות נסיעה מפרידות בינינו לבין היעד הראשון בדרך, ועצירה אחת לשנת לילה חטופה. כדי להקל על כולם, סיגלנו הרגלי נסיעה חדשים. בחורף אנחנו משכימים קום. מעמיסים בחשכה את הציוד ואת הילדים המנומנמים, ויוצאים לדרך. רק אחרי שעתיים ניכרת תנועת ההתעוררות במושב האחורי. בקיץ אנחנו מאחרים לצאת; מתניעים רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות ומעמיסים למכונית ילדים רחוצים, מוכנים כמעט לשנת לילה. לפני השקיעה עוצרים לארוחת ערב, ואחריה – אפשר לשמוע רק את המיית המנוע. הילדים שוקעים בשנת לילה עמוקה. אם יתמזל מזלנו, נעבירם היישר למיטות המוצעות בבית המלון. בינתיים הם ישנים ואנחנו מחליפים את הדיסק האהוב עליהם בנסיעות (מתי כספי, אנחנו אוהבים אותך, אבל כמה אפשר לשמוע את נחליאלי?) ובאמת יכולים ליהנות ממוזיקה טובה וגם מהדרך, אם טרם ירד הלילה.

טיול בגשם, פרייבורג, גרמניה

בטיול האחרון שלנו לאנדלוסיה, שלא כמו בטיולים אחרים, לא הזמנו את כל הלינות מראש, אלא בתנועה. נסענו דרך ארוכה דרומה, ביקרנו במקומות יפהפיים ויכולנו להמשיך לטייל עוד ועוד בדרום המדינה. אומנם המבטא האנדלוסי נשמע קצת אחרת, אבל הספרדית התנגנה לה ברקע ולא יצאנו מגבולות ספרד. כמעט. רק יום אחד חצינו את הגבול לגיברלטר, הקולוניה הבריטית, לספוג קצת אווירה אחרת. בדרך למלון העפתי מבט ב־Google maps; שוב מחשבים מרחקים ושעות נסיעה; רק שעה וחצי מפרידה בינינו לבין פורטוגל, וכשלוש שעות עד היעד שסימנו על המפה. אז לא ניסע לטעום קצת חו"ל? לאכול את המאפה המקומי – פשטל דה נטה, אחד או שלושה, מי סופר? לשתות אספרסו משובח בשישים סנט! לספרדים, איך לומר בעדינות, יש עוד כמה דברים ללמוד בכל הנוגע להכנת קפה.

מסע בין כרמים, עמק הדוארו, פורטוגל

 

מתכננים את החופשה הבאה

החופשות הן היעדים שלנו, ואנו חיים את השגרה למענן. הקלות הבלתי נתפסת של טיולים באירופה, באוטו הכחול שלנו, הפכה לאיטה למרכז חיינו. איזה כיף לחזור פעמיים ושלוש לאותה מדינה או לאותו כפר; לפעמים מספיק רק לעבור בדרך, להציץ ולנשום משב רוח רענן. פתאום, מרחוק, נסיעה לנחלי רמת הגולן נראית קצרה כל כך, אבל מי רוצה להידחק בשיא הקיץ עם כל עם ישראל במסלולי שלושת הנחלים ומי רוצה להיפרד מהון עתק בשביל לינה בצימר כפרי או בבית מלון?

 

החוויות שנצרבות בנו בטיולים, המקומות המיוחדים, ההווי המשפחתי, הטעמים שבאים לפינו, האנשים שאנחנו פוגשים בדרך וגם – הנסיעות הארוכות במכונית, לכל אלה אין תחליף. אז לא עוד משחק קופסה מעלה אבק. לא עוד חומרי יצירה שיעמדו על משמרתם. הבית המעוצב יחכה, ובינתיים הלב מתרחב בביקור במוזיאון וברחובות גדושים באמנות, בכפר נטוש, במפל גועש, באגם שלו ובעיר שוקקת. והחופשה הבאה? אל דאגה, רעיונות ליעדים חדשים כבר עולים בראשנו בדרך הארוכה הביתה.

גליון דצמבר

באתי הביתה

 

לפני שלוש שנים לא יכולתי לדמיין את החיים מחוץ לישראל; "בין שנה לשלוש," הודעתי לכל מי ששאל. כמעט שנתיים וחצי חלפו מאז שנסענו, והיום איני מצליחה לדמיין את הדרך חזרה, אבל בחופשות בישראל, אפילו בלי בית משלי , אני מרגישה שחזרתי הביתה. 

­­­­­­­­­

– "איפה אתם בין ה־17 ל־27 באוגוסט?" זהרו המילים ביום אביב נעים בהודעת ווטסאפ בטלפון שלי. – "אתם נוסעים לחופשה?" שאלתי את השוכר שלנו, וכבר ידעתי את התשובה. חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניי ואיש לא ראה את הסערה המשתוללת בפנים. עשרה ימים עם שלג, כלבנו האהוב, בבית שלנו. עשרה ימים של שיטוטים בין חדרים מוכרים, טיולי בוקר ותחושה טובה של בית. הלב התרחב והתכווץ. געגוע. גם הידיעה שנשהה בארץ עד אמצע ספטמבר, לכבוד חתונה משמחת, לא השפיעה על החלטתנו.

"כן," כתבתי במהירות הבזק, "אנחנו באים!"

שקיעה ממרפסת ביתנו

שלג, כל מילה מיותרת

כמה חודשים לאחר מכן

ב־16 באוגוסט נחתנו בנתב"ג וההתרגשות פשטה בכל גופי לקראת המפגש הקרב עם ההולך על ארבע. שלא כמו בני משפחה יקרים, שלג אינו מפתיע אותנו בביקורים בברצלונה, וממתין בסבלנות לחופשות שלנו בארץ.

 

בשעת בין ערביים ביום שאחרי הנחיתה, ישבתי על רצפת המטבח הקרירה. קיץ. קרני שמש אחרונות צבעו את הרי יהודה ואת יערות האורנים, לפני שהשמש שקעה בים שלא רואים מכאן והשמיים התמלאו גוונים. שלג נח לידי, שרוע על הרצפה, והתמכר לליטופיי. יכולתי לשבת לידו עוד שעות, אבל ארוחת ערב משפחתית ראשונה בהרכב מלא ציפתה לנו במרחק הליכה.

 

לקראת לילה, אחרי ששככה המולת המפגש, ישבתי בסלון וכוס תה בידי. בכל חדרי הבית עמדו רהיטים חדשים לצד ארונות ומדפים שלנו, אבל את הנוף שנכנס הביתה מן החלונות אנחנו בחרנו ואנחנו שתלנו. התחושה הראשונית של כמה מוזר יהיה לשוטט בבית שלנו, לא שלנו, התפוגגה מהר יותר משחשבתי. כבר בערב הראשון הרגשתי בנוח, וניצת געגוע לזיכרונות שהקירות אוגרים בתוכם.

השכם בבוקר בצבצו קרני השמש מבעד לחרכי התריס ושטפו את חדר השינה באור. אושר. יצאתי לטיול עם שלג בשבילי הקיבוץ וביער, באור מלא. רק כשהשקפתי בדרך על היישוב הערבי מעבר לגדר הקיבוץ, רמס הפחד את הגעגוע. בשובי עדיין שרר שקט. התיישבתי על נדנדת העץ שקבעו השוכרים שלנו על הדק בחזית הבית. לגמתי לואיזה, נשמתי אוויר פסגות וחלמתי בהקיץ. אוגוסט, ונעים כל כך בשעות הבוקר. בגינה המשיכו העצים את מלאכתם. עץ הפומלה שצמח לאיטו בשנים שגרנו בבית, תפס קצת גובה, ענפי עץ הליים קרסו כמעט ממשא כבד של פירות.

מתחת לסלע צומחת רקפת, חורף במעלה החמישה

זה אחר זה התעוררו הילדים. ראשון עלה על אופניו הישנים בני הבכור. אומנם קטנים עליו וקצת חלודים, אבל הוא רכב עליהם בכל זאת, נסע להשיג אופניים הולמים לגודלו. מצא בקלות וחזר מאושר. האמצעית עלתה עכשיו על האופניים שבדיוק התאימו לגודלה, ורכבה בעקבותיו במעלה הרחוב, עד שהם נעלמו מטווח הראייה שלי. הקלות והפשטות המסו את ליבי, וסילקתי מראשי כל חשש שהתגנב. אחרי כמה דקות הגיעו הילדים לבית סבתם ומשם המשיכו להסתובב ושוטטו בין בתים של קרובי משפחה וחברים. יצאו ונכנסו בלי ליווי, בטוחים בעצמם. רק העליות והירידות במעלה ההר גרמו להם להאט את הקצב.

 

 

מטע רימונים בשדות הקיבוץ

אחר הצהריים שקעתי על הספה בסלון. הנוף הנפרש מולי מבעד לחלונות הגדולים – מוכר, נעים ומשמח. מהר מאוד מצאתי את עצמי על הרצפה, לצד שלג. מביטה במטבח רחב הידיים בבית שבחרנו בו כל פיסת חומר. מבט חטוף ששלחתי לעבר המדרגות הכריע את הכף.

עליתי נרגשת במעלה המדרגות לעליית הגג, העמוסה לעייפה בארגזים, ברהיטים ובזיכרונות. שם הכול שלנו, הבלגן הטמון בקופסאות חתומות, הכורסאות שאהבתי במיוחד, עבודות הילדים מן הגנים הגודשות את המגירות. מאות ספרים מיותמים שמחו להתאוורר בשעה שתרתי בקדחתנות אחר כמה מהם. הגדול עלה בעקבותיי נלהב והתרגש מכל גילוי. מסוק שנשכח במעבר, פנס מיוחד, משקפת. עוד חפצים הועלו מתהום הנשייה והושמו בארגזים מיוחדים המיועדים לצאת למסע לברצלונה. ידענו שאין די מקום לכולם במזוודות ונצטרך לבחור.

הקטן עלה גם הוא למקום מוכר, לא מוכר. שוטט שמח בלי לדעת לאן.

בן שנה ושמונה חודשים היה כשעלינו על המטוס, ובקיץ בארץ חסרו לו ארבעה חודשים לחגיגת ארבע. כבר יותר שנים הוא חי בברצלונה, ואלה החיים שממלאים את זיכרונותיו. רק העברית השגורה בפיו – מעידה על מוצאו.

רגעי אושר קטנים בנו את החופשה שלי בארץ, והפסיפס אינו שלם בלי החיבוקים החמים של אימי והשיחות איתה פנים אל פנים. בלי התבשילים שלה, הפינוקים של אבי והסלט הכי טעים בעולם. בלי ארוחות ליל שבת סביב שולחן הומה בני משפחה אהובים. ובלי הניצוץ בעיניים של הקטן כשדיבר עברית רהוטה וכולם סביבו הבינו.

קשר ישן חדש נרקם בין הילדים לבני הדודים והלב התרחב לרגע. שיחות הטלפון עם אחותי ועם אחי הפכו למפגשים אינטימיים וגרמו לי לחייך ולדמוע. הזמן שטס בפגישות עם חברים ותיקים, כשהמרחק הפיזי נשכח לרגע, השרה עליי חמימות.

אפילו הסידורים, הכרוכים לרוב באי־נוחות, מעוררים בי מרחוק געגוע. אחרי סוף שבוע רגוע, גדוש בבני משפחה אהובים, יצאתי להשלים כמה משימות. בדרך התנגנה מוזיקה עברית משמחת, ושרתי את המילים המוכרות. שום קול לא קטע את השירים כשהורה לי לאן לפנות. שמחתי לנטוש לזמן מה את ה־Waze ולנווט בעצמי. בברצלונה איני מעיזה לצאת מן הבית בלעדיו. אבל יותר מתחושת המסוגלות מילאה אותי תחושת הקלה בהגיעי לרופא. השיחה בינינו קלחה בטבעיות ולא נדרשתי לשנן שאלות ומשפטים בעל פה. גם עם המוכרת בחנות התייעצתי בנחת ובלי מאמץ. אנחת רווחה.

 

יום רדף יום, ודאגתי למלא את המאגרים במנות גדושות של עברית, של הרגשת ביטחון ושל רגעי חסד ­– עם משפחה אהובה, עם חברים קרובים ועם כלב אחד יחיד ומיוחד. לביתי החדש, לעיר היפה שלנו שהופכת מוכרת יותר ויותר מיום ליום, שבתי בשמחה, ועל חולצתי שערות לבנות, מזכרת מכלב שעיר, גדול וחסר.

גליון נובמבר

קצר או ארוך?

 

איזה כיף ללכת על שמיכת עלים יבשים

פרץ מים אדיר שוטף את הרחובות, עלי שלכת שטים במורד המדרכות, העלים בצמרות העצים בוהקים בירוק רענן. רוח חזקה מעיפה כל מה שנקרה בדרכה, ועוד עלים יבשים ניתקים מן העץ ומוצאים את דרכם לאדמה.

 

סתיו בברצלונה; היום סוער וקודר, ומחר תפציע השמש. שמיים תכולים יחייכו אליי בינות לעננים ולא יהיה כל זכר לעשרות המילימטרים שירדו כאן אמש, בשל השיפועים החדים ברחובות השכונה וניקוז מוצלח. רק המדרכות הספוגות עלי שלכת רטובים ירמזו על הסערה שהתחוללה כאן; כעת הם יידבקו לנעליים של עוברי אורח תמימים בדרכם לעבודה ולבית הספר, ועובדי מחלקת הגינון יתקשו לפנותם מן המדרכות. בני הקטן, שמשתוקק לקפץ בשלוליות, לא ימצא אותן בסביבה. אני אחייך; עכשיו אוכל לעקור את העשבים השוטים בגינה ביתר קלות, אחרי שבועות יבשים וקיץ חם במיוחד. 

בכל נסיעה עוצרת להתפעל מן השדרה האדומה

אין כמו קשת לשמח את ליבי

 

בוקר. במקום שמש אנחנו משמיעים מוזיקה. מאמצע אוקטובר ועד המעבר לשעון חורף, אנחנו אוכלים את ארוחת הבוקר באפלה; לא פלא שהקטן מתבלבל ושואל מנומנם: "מה יש לארוחת ערב?"

 

"קצר או ארוך?" שואלת בתי בכל יום, כשהיא פותחת את ארון הבגדים, ממש כמו תקליט שחוזר על עצמו. אני שולחת מבט חטוף לתחזית בנייד אבל איני משתכנעת. פותחת חלון וחוככת רגע בדעתי לפני שעונה, יודעת שאין סיכוי שאצליח לנבא את התחזית לפי צבע השמיים. בערבים הטלוויזיה כבויה ואין דני רופ שיגיד מה ללבוש מחר. ארון הילדים מתפקע בגדי קיץ וחורף בערבוביה, ואני אובדת עצות, משתוקקת להעלות את בגדי הקיץ למדפים הגבוהים. 

 

לפני צאתנו לבית הספר אני עוטה על גופי סוודר או מעיל קל, ובשובי הביתה עדיין קר ואני תוהה אם כבר צריך להדליק את החימום. כמובן שלא, עונה לעצמי, ומתעטפת לעת עתה בסוודר. עוד יבואו הימים הקרים שמצדיקים את המחיר השערורייתי שעולה לחמם את הבית. רק בארבע ורבע, כשאני יוצאת לאסוף את ילדיי מן הגן ומבית הספר, עדיין לבושה בארוך, אני נשטפת בגל חום, וחשה מעט נקיפות מצפון כלפי מי מילדיי שיצא הבוקר בבגדי חורף.

יש משהו מרגש בעונת מעבר; כמו פסיעותיו הראשונות של פעוט, כמו מילותיו הראשונות, כמו משפטים אחרונים בספר או סצנת סיום בסרט. סוף והתחלה מתמזגים. כאן, בעיר הירוקה שלנו, הריגוש מתבטא גם ביופי. המדרכות החד־גוניות מתמלאות שמחה וצבע, וכל יום משהו משתנה. בלכתי ברחוב אני עוצרת לנשום ריח של סתיו. שמחה מכל משב רוח רענן המפיץ עלים לכל עבר, מלקטת עוד עלה אדום ומיוחד ובעיקר מתפעמת. טוב נו, כשאיש אינו שם לב, אני מקפצת בסתר על ערמת עלים יבשים, ממש כמו פעם, כשהיינו ילדים. אומנם לא בוורמונט בחרנו לגור, אבל גם קטלוניה מספקת לנו שלכת מרהיבה. 

טיול סתיו בשמורת מונטסני 

הסתיו הוא העונה הכי גשומה בברצלונה. המטריות תלויות על הקולב בכניסה דרך קבע ומעילי הגשם בהישג יד. דווקא בחורף נדמה שיש האטה בכמות המשקעים, ואז סתם קר, ואנחנו כמעט שלא נהנים ממעטה לבן ורך. לא חשבתי שהימים הקרים ירתיעו אותי. ילדת חורף הייתי, מייחלת לגשמים ולצינה שתחדור לחדרי; אבל עם השנים וילדים קטנים הכרוכים אחריי וריצות בגשם, התחלתי לחבב את האביב אפילו יותר. בארץ. בברצלונה יורדים גשמים כל השנה, ומשאירים אוויר נקי וגינות מוריקות. לא בכדִי הדשא של השכן ירוק יותר. אין מילים בספרדית ליורה ולמלקוש; אין חודשים צחיחים בקיץ ויש הרבה פחות אבק על המכוניות.

 

כשהטמפרטורות צונחות והגשמים ניתכים, נדמה שכבר ממש חורף, אבל לוח השנה מתעקש: סתיו. ורוחות הסתיו נושאות עימן גם חגיגות, כיאה לספרדים. ב"קסטניאדה" (Castanyada), הגרסה הקטלנית לליל כל הקדושים ב־31 באוקטובר, מתכנסות המשפחות המקומיות לאכול ערמונים, בטטות ומיני עוגיות מסורתיות – panellets, עטופות בצנוברים, בקוקוס או בשקדים; עצי הערמונים הגודשים כמה מן השמורות היפות בקטלוניה, משילים את פירותיהם על האדמה, וריח ערמונים קלויים נישא באוויר בכל כיכר. הספרדים מאמצים בשמחה גם חגיגות של אחרים, והילדים הקטנים יוצאים מחופשים ונלהבים להקיש על דלתות הבתים; truco o trato, קוראים בספרדית, וחוזרים הביתה בכיסים עמוסים שלל. גם ילדיי, כמובן, מצטרפים לחגיגות. כמה שבועות קודם לכן מתמלאים מדפי הסופרים וחנויות הצעצועים בשפע תחפושות, בקישוטים לחג ובדלועים. הדלעת תהפוך אחרי כמה חיתוכים למנורת חג מיוחדת, והתחפושות והאביזרים יישארו כמובן לחגיגות פורים.

 

שוב גשם. רק לפני שעתיים האירה השמש. אדי חליטת הלואיזה מתפשטים בחדר ומפיצים ניחוח נעים. עוד כמה שבועות ייוותר השיח הענק עירום, ואני מנצלת אותו עד אחרון עליו. הלילות והבקרים קרים, ההסקה פועלת וכבר מרגישים את החורף. עמוק בלב ניצת געגוע נושן.

גליון אוקטובר

סתם יום של חול

 

הכל מוכן, תכף יוצאים

צלצול שעון מפר את שלוותי. אני זעה במיטה באי נוחות, ובעיניים עצומות שולחת יד לשעון המעורר, משהה את הצלצול בעוד חמש דקות, ומנסה לחזור לחלום שנקטע באיבו. מים זורמים מחדר האמבטיה, דלת נפתחת בלאט, ושוב הצליל הטורדני. קרני השמש נחוצות לי כדי להתעורר, ואני ממשיכה להעביר את השעון להשהיה, שוב ושוב. כבר לא ישנה ועדיין לא ערה והזמן חולף בלא מעש ובלי מנוחה של ממש.

 

הקימה אל בקרים קרים וחשוכים הייתה זרה לנו וקשה לי במיוחד. אומנם מעט קר יותר לעומת הקיבוץ, אבל החושך הוא שמשבש לי את תחילת היום. גם אחרי שנתיים עדיין לא התרגלתי לצאת מן המיטה באפלה מוחלטת.

 

בפעם הרביעית או החמישית נכנעתי לשעון. אחרי רבע שעה כבר עמדתי בסלון ותרגלתי יוגה, בשקט מוחלט. סוף סוף, אחרי זמן רב בלי, חזרתי ליוגה ולנפלאותיה.

 

המונסראט, ממגרש המשחקים בבית הספר

טיול בוקר

המנזר של סנט קוגט, בדרך ללימודי ספרדית

מרחבים להוציא מרץ

סוגרים את היום בפארק המשחקים

כמוני, גם שלושת ילדיי מתעוררים בעצלתיים. בשמונה ורבע, אחרי התארגנות בוקר, יצאנו לדרך, והיום – כל בני הבית. האוויר קריר ואנחנו צועדים, יודעים שאין כמו הליכת בוקר, ולו קצרה, כדי להתחיל את היום.

ברחוב הקטן לפני בית הספר, נגלה לעינינו הר המונסראט (Montserrat) והשכיח לרגע את כל לחצי הבוקר. המנהלת קידמה את פני הילדים בחיוך ובבוקר טוב. היום הגענו בזמן ויכולנו לנשום לרווחה, אבל לא פעם אנו מגיעים ברגע האחרון, בלי שום תירוץ סביר של עומסי תנועה ובעיות חנייה.

אחרי הפיזור המשכתי עם אישי להליכה ביער הסמוך.

בצעדים נמרצים נשמנו אוויר נקי של בוקר לפני שמתחילים את יום העבודה. על הדרך ליטפנו כמה כלבים, ובעיני רוחי ראיתי את שלג מתרוצץ איתנו ביער, שמח ומאושר.

חזרתי הביתה מתנשפת קצת מן העלייה, ואחרי כמה מתיחות התיישבתי לכתוב סיפורי חיים של אחרים. ביום חמישי הזמן קצר והמלאכה רבה, ואני מנסה למצות את המיטב.

בעשרים לאחת־עשרה יצאתי למרכז העיר, ל"בית התרבות" (Casa de Cultura). לפני שהגענו לברצלונה האמנתי באמת ובתמים שהמגורים בספרד יעשירו את חיי בעוד שפה שוטפת. לעת עתה המציאות טופחת על פניי. אני מתיישבת בכיתת הלימוד, מהנהנת לשלום לתלמידים הצעירים והמבוגרים שהגיעו לברצלונה מכל רחבי תבל, ובמהלך השיעור מבטיחה לעצמי שאשקיע יותר בלימוד השפה היפה הזאת. לצערי, מאז שעברנו דירה בנובמבר והתרחקנו ממרכז העיר, והנסיעה במכונית החליפה את הצעידה הנעימה, השתמטתי לא פעם משיעורי הספרדית וההשתמטות ­– בעוכריי.

 

בסוף השיעור אני יוצאת לשיטוט קצרצר בשוק המקומי.

בכל יום חמישי מתמלאת "פלסה אוקטביה" בדוכנים, ורוכלים גודשים את המדרחובים היוצאים מרחבת המנזר. בשתיים בדיוק הם יקפלו את מרכולתם, אני ממהרת הביתה עוד לפניהם. ניחוח תבשילים נישא באוויר ומשמח את בטני בבואי. התמזל מזלי ובן זוגי בשלן מצוין, וגם הוא, כמוני, עובד מהבית. ארוחה נעימה בצוותא, עוד קצת עבודה, וכבר ממהרת לבית הספר, לפגוש את הילדים.

 

חוץ מצמחייה מטופחת מצאנו בעיר גם גני משחקים בשפע,

בכל פינת רחוב. ישר מבית הספר המשכנו לפארק סנטרל. מגלשות עשויות מתכת, מהירות, ארוכות ומתפתלות, קידמו את פנינו, וקולות הילדים הצוהלים הדהדו מתוכן. שפע של משחקים בפארק מטופח, שופע צמחייה ירוקה ועצים, הוא בילוי נעים לשעות אחר הצהריים. השמש שאיחרה לעלות בבוקר, מחייכת אלינו ממרכז השמים ומתעתעת בנו, ובלי משים נשארים "רק עוד קצת", כי נראה שעדיין מוקדם.

 

 

בחשכה, הרבה אחרי השעה המתוכננת ואחרי ארוחת ערב, מקלחות וסיפורים, כולם במיטות. הכיור נקי מכלים ואני חומקת לחצר, מתיישבת בלאות, מביטה בשמיים הזרועים כוכבים. כמה נשימות עמוקות, עיניי כמעט נעצמות. לפתע חג סביבי זמזום טורדני. אני מתעלמת מן העקיצה הראשונה, אבל לא יכולה להמשיך להתעלם מאלה שבאות אחריה. מקלחת הגונה מפיגה מעט את העייפות, ובמיטה, מכורבלת עד הצוואר בשמיכה, בבית בלי רשתות ועם אורחים לא רצויים, אני מצליחה לקרוא עוד כמה עמודים בספר, עד ששוקעת בשינה עמוקה.

 

גליון ספטמבר

מפגשים

מגדלי אנוש

כשרק הגענו לעירגרנו בשכונה נעימה, לא מהודרת; בניינים בני שלוש קומות ורחובות נקיים ושקטים. בספטמבר כבר החלו עלי השלכת להיערם על המדרכות ובבקרים נשבה רוח קרירה. בהולכי ברחוב ניבטו אליי מכל עבר פחי אשפה. מקצתם מוטמנים, מקצתם גלויים, בחמישה צבעים. ממש בפינת הרחוב עמד מתקן למחזור סוללות, נורות, דיסקים ועוד, ולידו מכולה לבגדים משומשים. חייכתי חיוך רחב. גן עדן לחובבי המחזור נמצא במרחק כמה פסיעות מביתי.

המשכתי ללכת ונשאתי עיניי מעלה, אל חלונות הבתים. חוץ מארבעה תריסים פתוחים לרווחה, בדירה שלנו, פגשתי רק תריסים מוגפים ווילונות. דגלים צהובים מעוטרים בארבעה פסים אדומים, ובמקצתם גם כוכב לבן על משולש כחול, התנופפו במרפסות רבות ובכיכרות המטופחות. אומנם אנחנו עברנו לספרד, אבל הם, לגמרי חיים בקטלוניה; מדברים קטלנית ומפרסמים בקטלנית ובטח גם חולמים בקטלנית, בשעה שאני שוברת שיניים ללמוד ספרדית ולנסח משפטים כהלכה, ומביטה בקנאה בילדיי בשל יכולתם לרכוש שפות חדשות בקלות ובמהירות.

 

להמשך פוסט ספטמבר של מירי
 

 

גליון אוגוסט

התחלות 

כובשים פסגות חדשות

ובלילות האחרונים נדדה שנתי

 

זה כמה שבועות ארוכים שהייתי עסוקה במיון, במסירות ובאחסון ולא השארתי די מקום בלב לחששות ולפחדים.

אחר צהריים שקט בקיבוץ, ביום קיץ חם, ליוויתי את הוריי למכוניתם בגרון חנוק; התחבקנו כמעט בלי מילים, דקות ארוכות, ובליבי מועקה. הבטתי במכונית המתרחקת ונכנסתי חרש לביתנו. רק עוד יום אחד נותר עד שייכנסו דיירים חדשים לבית החדש שבנינו ויפיחו בו חיים אחרים.

כבר חשבתי שארזנו כמעט את הכול, אבל גיליתי עוד אין־ספור חפצים, קטנים וגדולים, מפוזרים בבית, טמונים במגירות. המזוודות והארגזים ותיקי הנשיאה הרבים מדי כבר היו דחוסים באוצרות שלא רציתי להשאיר מאחור. עוד ועוד חפצים נערמו בארגזים בעליית הגג, וידעתי שמשהו ממני ודאי נשאר עימם מאחור. 

בשתיים בלילה התחפרתי במיטה, מותשת, עוד לא הכול מצא את מקומו, ומחשבות טרדו את מנוחתי. 

בבוקר השכמתי, אחרי לילה בלי מנוחה, אל הסידורים האחרונים. עבדנו במרץ, אישי ואני, עלינו שוב ושוב לעליית הגג הדחוסה בזיכרונותינו ובחפצים שיישארו מיותמים. ידענו שבשעה שתיים בצהריים נותיר את הכול מאחור ונצא לדרך.

להמשך פוסט אוגוסט של מירי

 

טיולים בעולם הם משאת נפשי; שנים ערגתי אל החופשות במדינות זרות, ורגליי נשאו אותי למחוזות ירוקים, לטבע פראי, לסמטאות כפרים נידחים ולערים תוססות ושופעות תרבות וקסם. את הידיעה שביום מן הימים אעזוב את הארץ המובטחת להרפתקה בנֵכר, נצרתי עמוק בליבי, וניסיתי להדחיקה מחיי ככל יכולתי.

אך היא הייתה שם, שרירה וקיימת, והתפרצה במלוא עוזה באביב 2016. כמה חודשים לאחר מכן כבר היינו על המטוס, עמוסי ציוד ושלושה זאטוטים ופרפרים בבטן.

מירי,  סנט קוגט (ברצלונה)

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

עד שנולדו ילדיי צפיתי בעשרות סרטים בשנה, מכל רחבי העולם ובשלל שפות וחלמתי לכתוב תסריט לסרט; שנים לפני כן חלמתי להיות סופרת. בינתיים אני כותבת סיפורים של אחרים ויום אחד, אולי, עוד אכתוב גם תסריט.

מי אני?

בילדותי אהבתי לעיין במגזינים של עיצוב ואדריכלות, ותכננתי לי כמה בתי חלומות, בארץ ובעולם; בינתיים נטשתי את חלום העיצוב לטובת חיים זמניים בחו"ל, בלי מכולה ובלי חדרים מעוצבים, אבל עם שפע אפשרויות לטייל ולחוות.

על רילוקיישן

"האסופית" של מונטגומרי גרמה לי לרצות לחיות חיים שלווים במרחבים ירוקים. ערים שוקקות חיים עדיין משמחות אותי, אבל השלווה והשקט ושדות ירוקים – אין שני להם.

השראה

ארזתי במזוודה אורך רוח, תעוזה, רוח הרפתקנות והמון ספרי ילדים בעברית, והשתדלתי להשאיר בארגזים בעליית הגג ספקות, חששות ולבטים.

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

השאיפה לגדול בקיבוץ נולדה אחרי שצפיתי בסרט "בן לוקח בת".

אז לא הצלחתי לממש את החלום, אבל נישאתי, לא ייאמן, לבן קיבוץ, ועוד בהרי ירושלים. בילינו בקיבוץ עשור נעים וקריר ועל שביליו המרוצפים אבן זחלו ילדיי וצעדו צעדים ראשונים ולמדו לרכוב על אופניים.

החלום

ספריות, אפילו שספריהן מעלים אבק, מציפות בי ריח של געגוע.

אוהבת 

מזוודה
  • Instagram Social Icon