מאירה

ניו יורק

 

גליון אוקטובר

Living in Jew York

יאאא... איך אני אוהבת חגים!

אני אוהבת את הביחד, ההתאספות הזאת וההתענגות הזאת על עצירת הזמן וההכרה המשותפת שאין שומדבר יותר חשוב כרגע מלהעביר את הזמן הזה ביחד עם המשפחה או החברים או מי שבחרתי לחגוג איתו את החג הזה.

חגים, לא משנה של איזו עדה, הם בשבילי הסמן של מערכות יחסים; עם עצמי, עם הסביבה, עם היקום ואלוהה שהוא, לא משנה איך תקראו לו. 

וכמו כל מערכת יחסים, לא הכל תמיד פשוט וקל.

 

 

*חגים חוגגים בבית*

עונת החגים (היהודים) הראשונה בניו יורק היתה לי מוזרה. עוד לפני שפיתחתי את שגרת ה׳ארוחה מפסקת אצל כרמית וכל שאר החגים אצל אפרת’, היה לי בנזוג אמריקאי, שלא טרח לנסות להבין למה זה חשוב לי ומה אני צריכה עוד חגים חוץ ממה שכבר יש. משפחה אין, והישראלים שעבדו איתי התחפרו איש-איש במשפחתו או ניצלו את הזמן לטיולים, אז חברתי לכמה חברים ישראלים שחלקם למדו איתי פעם בבצלאל ואת חלקם לא מאוד הכרתי, וחגגנו במסעדה מרוקאית מהממת באיסט ווילג׳. הרגשתי קצת בבועה- זה כיף אך מוזר לחגוג במסעדה בעיר זרה, תוהה אם האנשים בשולחן שלידינו יודעים למה אנחנו כאן, או אם זה בכלל מעניין.

בניו יורק ספציפית, (או Jew York כמו שחלק קוראים לה בחיבה או שלא) אמנם אין אווירת חגים יהודיים ברחובות, אבל הריקנות מורגשת ברחובות ובעיקר ברכבת. איפה כולם..? אה... בטח ג׳ואיש הולידיי...

 

*חגמולנוכה*

אח, חג המולד! שנים של חיים בגרמניה קינאתי בפנטזיה הזאת של ההתכוננות לחג, חודשים של שווקי חג מולד ותכונה רבה ברחובות; פתאום יש עוגיות מיוחדות, תותים מתכסים בשוקולד וריח של יין חם מתבשל באוויר, עצים וקישוטים וחלונות ראווה מתוכננים בקפידה ומוזיקת חג ברחובות ...רגע, אבל ישו בכלל היה יהודי, אני רוצה גם! 

אז עשיתי גם. חזרתי לארץ לתוך לימודים בבצלאל ופתחתי את חגיגות החגמולנוכה (או ה-christmukkah, או ה-weihnukka) שהמשיכו איתי עד עצם היום הזה;

אז יש לנו עץ עם מתנות ויין חם, ועוגיות סהרוני וניל שנאפות במיוחד, וגם נרות ולביבות וסופגניות וסביבונים, כבר מצאתי את עצמי לא פעם מסנג׳רת חברה (תודה, ענת!) לחלוק איתי לילה לבן בפלורנטין, ולארוז מתנות כדי שיהיה לו לסנטה במה למלא את שק ההפתעות שלו :)

*כיפור של כולם*

כיפור תמיד היה בשבילי חוויה אחרת: בבית עם המשפחה יש לנו מעין מסורת קבועה: ארוחת מפסקת- בית כנסת, ואז מטיילים עם אבא בכפר, פוגשים חברים ישנים, מתחברים מתפצלים עד שחוזרים הביתה לקרוא ספר או לשבת עם אמא בסלון ולישון. כשחושבים על זה, החוויה הישראלית של כיפור היא די סוריאליסטית- בשום מקום בעולם התופעה הזאת לא קיימת- קומפליט שאט-דאון של מדינה שלמה. פוס משחק.

וכאן- כאן צריך להתכוון ולתכנן מה עושים בחג- צריך ממש לקחת חופש! בשנה הראשונה שלי בעיר  תכננתי לי בתמימות ללכת לאיזשהו בית כנסת כרגיל. לחרדתי גיליתי שזה לא כזה פשוט. חייבים להיות מנויים בבית הכנסת, לשלם חברות שנתית או לקנות כרטיס בסכום די מכובד כדי בכלל להכנס ב- high holidays. מה?! אבל אני בכלל לא רוצה מושב, רק לעמוד מאחור ולשמוע תפילה. 

׳מצטערים גיברת, פה זה לא ישראל- היית צריכה לקנות מראש׳. הלם. כן, עם כל ההבנה שמשהו צריך לממן את מוסדות הדת- לא זו היהדות שאני מאמינה בה. ביהדות שלי יש מקום לכולם, אולי לא מחלקה ראשונה (רוצים כסא- סבבה, תשלמו) אבל להשאיר אנשים בחוץ?!? לא מקובל עלי. בשנה שאחרי פשוט החרמתי את כל העניין וציינתי את החג בבית, עד שלשמחתי מצאתי כמה בתי כנסת קטנים שכן פותחים שעריהם לכל דכפין. אז גם כאלו יש.

מאז שאני כאן, בכל שנה מצאתי את עצמי מציינת את החג בקהילה אחרת. גווניה של התרבות הדתית הרפורמית הפתיעו אותי: פתאום חזנית, פתאום רבּה, וטקסי כיפור עם זמרים ותזמורת שלא היו מביישים את במות ברואדווי: ממש כל העולם דודו פישר!

 

השנה הלכתי לכיפור של הקהילה הגאה (CBST). כן, יש דבר כזה. ולמרות ניגוני אשכנז והחזן האופראי שאליהם אני כנראה לעולם לא באמת אתרגל, הטקס שלהם כולל את כווולם; לא בכאילו, ולא למראית עין; הסידור שלהם באמת כולל את כולם, שחור על גבי דף קודש; כל בן וכל בת וכל מי שהחליף ביניהם, מי שנמשך למי ומי שלא, מי שבחר להיות בלי ומי שעם. כמעט שלושת אלפים איש היו שם. בכל מיני צבעים וצורות. ואני נשמתי ושרתי ודמעתי בתפילה. סוף סוף, אין בכלל צורך לשאול שאלות או להתלבט בתשובות; כאן, אני כמו כולם, פשוט שייכת מעצם קיומי.

צלמת : מיכל פאטל, "הארץ"

*הלואין כהלכתו- או- לרדת ניו יורק שאולה*

״שיו, איך בא לי מסיבת הלואין מגניבה- תבדקי מה יש..״ ענת נותנת לי התראה של איזה יום לפני החג  

הממממ אוקי... טלפון לחברה שמתקשרת לחברה שמתקשרת ללא-יודעת-מי והופ, ענת ואני ברשימת מוזמנים למסיבה מסתורית באיזו כנסייה בהארלם. אחלה, נשמע מגניב. שנתחפש?

עוד לא הספקנו לתכנן מה נלבש והטלפון מצלצל- דיוויד על הקו-״הממ את שומעת... רציתי להזהיר אותך שהמסיבה הזאת היא קצת... פרוגרסיבית. כלומר זה בטירה שהיתה פעם כנסייה ובאולם הראשי זאת מסיבה רגילה, אבל בקומות למעלה ובחדרים.. אנשים פורקים כל עול...״ 

האמת, נשמע לי קצת כמו כל מסיבת קולג׳ בכל סרט אמריקאי ממוצע. יאללה, חשבתי לי, אז אנשים משתובבים קצת בחדרים, מי שישמע... בטח שומדבר שעוד לא ראינו. צריך קצת יותר מזה כדי להבהיל אותנו.

שעתיים וקצת של איפורים והכנות ויאללה- אנחנו עומדות בכניסה מרשימה של כנסיה גותית אפלה, לא ממש בטוחות מה הולך לקרות..בחור בגרביונים, נוצות ונצנצים בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש, עושה פרצוף של אולי כן אולי, ובסוף מחייך ושולח אותנו במורד המדרגות הלולייניות לאולם הגדול. שם, כמובן, כמו בכל סרט אימה ראוי לשמו, אנחנו נתקלות באקס שלי והחברה החדשה שלו. מוהאהאהאהה! 

כמה חיוכים מעושים וענת ואני מצטיידות בדרינק ויוצאות לחקור את מרחבי הכנסיה. 

אין מה לומר- כשניו יורק רוצה- היא לגמרי גות׳האם; (נו, לפעמים זה סבבה שאמריקאים עפים על עצמם...) נדדנו מקומה בתפאורה מוגזמת אחת לשניה, ירדנו למרתף חשוך עם אח בוערת ומיני כלובים ונדנדות סטייל ׳עיניים פקוחות לרווחה׳, ומדי פעם הגחנו לגג מוצף הנרות, לנשום קצת אויר, להשקיף על נפלאות העיר האפלה ולתהות מה עוד הזוי, מסתורי ואפל מתרחש פה הלילה...

האמת, היתה מסיבת ליל כל הקדושים משובחת; הזויים והזויות (ואנחנו ביניהם) בתחפושות מוזרות, מינימליות יותר או פחות כמיטב המסורת, נגני כינור וסקסופון שהצטרפו בשלב מסויים למעגל הרוקדים המבוסמים לתפארת וכן, גם פעילויות מפוקפקות בחדרים חשוכים ובמרתף. 

אבל חוצ מהערה של ענת פה ושם סטייל ״הממ.. למה היא ערומה..?״ ותשובה שלי ש״היא לא ערומה, היא לובשת רשת״, לא נרשמו נפגעים ;)

ככה אנחנו בטבעי; ענת ואני

גליון ספטמבר

The American way

 

ניו יורק- ניו יורק, אה? כמה מעלות טובות למקום, כמו שאומרים, שגם אחרי שש שנים קשה לי להתרגל אליהן:

*אלוהים שישמור*

״הו אללי! החולצה שאת לובשת פשוט מדהימה, אני ממש אובססיה לגביה״

כמובן שהתגובה הרצויה לפי מיטב מסורת ההגזמות היא ״אל אלוהים, חידלי! זאת החולצה האהובה עלי״ או לחילופין ״אוֹוֹ, בלמי את פיך! הפריט הישן והבלוי הזה?! היא עדיין נראית טוב, הא?״ (המשיכו כאוות נפשכם שיחת עומק זו)

 

כן, כן, ניו יורק היא לא אמריקה, אבל אנשים מגיעים לכאן מכל מקום, ולמרות שהמצב לא באמת חמור כמו שדמיינתי אותו לפני שעברתי לכאן והכרתי גם אמריקאים שפויים, או לפחות כאלה שמודעים לעצמם, זה לגמרי קיים מעבר לכל פינה ולגמרי גורם לי לגלגל עיניים וקצת לרצות להקיא בכל פעם מחדש. 

קנדיס ואני מתאמנות על תגובה אמריקאית

*ענבים באמצע החורף*

וגם תפוזים כל הקיץ- מה שתרצו מתי שתרצו, השאלה רק כמה זה עולה. הכל מיובא פה מאיפשהו, ויש שפע בלתי מוסבר. אז נכון שלעונות השנה, בניו יורק או בארץ המוצא, יש השפעה כלשהי על המבחר, אבל אין שומסיכוי שהניו יורקי הממוצע ידע ׳מה היא העונה הטבעית של תפוז׳  או שזה בכלל יעניין אותו, כל עוד יש בסופר. יוצאים מן הכלל הזה, הם אלו שמתעקשים על משלוחים שמחוות אורגניות בצפון, וחיים על ׳מה שגדל בחווה, בצורה המוזרה שזה גדל בה׳ וכמובן, כל אלה שגדלו ברחבי אמריקה והעולם ומכירים קצת חקלאות.

למרות כל הזמן הזה, ואפילו כמה תהיות של ״מזתומרת אין תפוזים באוגוסט״ אני עדיין משתוממת מרמת המבחר והזמינות של פירות וירקות כל עונות השנה: כאן גיליתי למשל, שלמנגו מברזיל, מנגו מג׳מייקה ומנגו מהאיטי, אין בכלל אותו טעם, וזה אפילו לא דומה למנגו שגדל בישראל או בתאילנד! 

הו אללי! מי היה מאמין! ;)

בוחן פתע: איזו עונה זו?

*אולי החלטי בהחלט*

שיחה שהתקיימה באמת: (תרגום חופשי):

אני: ״היוש! אני הולכת מחר להופעה המגניבה הזאת, רוצה לבוא איתי?״

חבר אמריקאי:״ בטח, כן! מתי זה? שניה בודק, נראה מגניב! תחזרי אלי? אני definitely maybe, דברי איתי מחר?”

אני: ...

 

זה לא אומר לא, זה בטח לא אומר כן, זה מין גישוש כזה שטבוע עמוק בתרבות הFOMO 

(fear of missing out) ודוגל בגישת ה״מה... מלא דברים מגניבים קורים בעיר הזאת! אני אבדוק את האופציות שלי, לא באמת אתחייב לכלום ובסוף אבחר את המגניב מביניהם/ מה שבא לי באותו רגע/ בכלל אשאר בבית״

קשה קשה קשה לתכנן תוכניות, אלא אם זה משהו שממש דורש כרטיסים מראש, נסיעה אל מחוץ לעיר או חופשה שמתוכננת שנה קדימה*, וזה מתבטא גם בהצעות רנדומליות ברגע האחרון של כל מיני אירועים שמישהו הרגע החליט ללכת אליהם ושאצלי נגיד, דורשים קצת תכנון מראש.

גם אם כבר הצלחתם לתכנן תוכנית, תמיד תמיד תניחו שיש פוטנציאל ביטול, ותמיד (תמיד!) תבדקו יום או כמה שעות לפני ״היי, אנחנו עדיין הולכים לדבר הזה שתכננו ביחד?״ 

לא מעט פעמים אגב, התשובה תהייה 

hmmm... something came up... raincheck”?

מה שלי לפחות, לקח הרבה זמן להפסיק לרצות לצרוח ׳מה! כוסאומו, אבל קבענו!!!׳ 

ופשוט להמשיך לאופציה הבאה ש(לא) התחייבתי אליה ;)

 

(*אה, כן, בניגוד לישראלים שרגילים שהחיים זה דבר ארעי, כאן מתכננים חופשות ואירועים כמו חתונה למשל, לפחות שנה-שנתיים קדימה. כי תכלס, זה לא שמחר תפרוץ מלחמה, אז מה כבר יכול לקרות שישנה את התוכניות?)

*ציפית לציפה?*

מה כבר צריך בנאדם: גג מעל ראשו, אוכל על שולחנו ו...מקום לישון בו. פשוט, לא? סוג של, עד שמגיעים לחוויה הסבוכה של רכישת מצעים; 

מה כבר ביקשתי, שסט מצעים יתאים לסוג הפריטים שיש בכל מיטה: סדין למזרן, ציפית לכרית וציפה לשמיכה?! ובכן, כנראה שממש עפתי על עצמי עם הדרישה ההו-כה-בסיסית הזו.

סט מצעים כולל- סדין עם גומי, סדין בלי גומי (מה...למה!? כמה סדינים כבר צריך בשביל להקים אוהל בחדר שינה?!) ושתי ציפיות לכרית. רוצים ציפה לשמיכה? הו! זאת כבר סאגה אחרת;

קודם כל, עד שלא גיליתי את מה שאני קוראת לו ׳תרבות הקומפורטר׳ לא באמת הבנתי את התפקיד של הסדין הזה, ללא הגומי. מסתבר, שכשמדובר בשמיכות (פוך, כן? ) יש שני סוגים: 

דוּבה duvet ו- קומפורטר comforter. וההבדל? שאלה יפה:

הדוּבה- הוא שמיכת פוך מהסוג שאנחנו רגילים אליו בארץ. בדרכ לבן ודורש ציפה (או duvet cover שקונים  ב נ פ ר ד ) שאותו מכבסים לפי הצורך

קומפורטר, לעומת זאת, הוא שמיכת פוך צבעונית שלפי משנת האמריקאים לא דורשת ציפוי (עאלק כי זה כבר יפה..) וגם לא דורשת כביסה יותר מפעם בעונה. איף, עיקמתי את האף, האם כל האמריקאים סרחה? אז זהו, שלא; זה בדיוק תפקידו של הסדין ההוא, בלי הגומי. להפריד חוצץ בין הנם במיטתו לקומפורטר שלו. הגיוני, לא? 

אותי זה עדיין מחרפן.

אז רגע, אם זה צבעוני- מכבסים?

*יש מגבים בהארלם* 

מצאתי! חנות קטנה על רח 125, שמוכרת אותם, כאלה מגומי, ממש כמו בארץ. 

כן, כן, אני יודעת שאם ממש מתעקשים אפשר למצוא בחנויות ישראליות איפשהו בג׳רזי, אם צריך לעכשיו בספונטני, אין. על סמרטוטי רצפה ראויים לשמם בכללללל אין על מה לדבר. 

מה מתברר? האמריקאים משתמשים במופ, מין סבך חבלים שטובלים במים או במגב פלסטיק שמתחבר למטליות רצפה לחות- 

מישהו פה טען שזה מתאים לרצפת העץ שיש פה ברוב הבתים, (לדעתי זה שקר, גם בגרמניה היתה לנו רצפת עץ ולא ניסינו חנקות אותה עם ערימת חבלים) אבל אני עוד לא הצלחתי להבין איך מנקים עם זה וזה בעיקר מזכיר לי פרסומת ישנה שתוהה האם אתה מנגב או מורח... 

ללא מילים

אה כן, והמים בים ממש קרים- לא משנה כמה חם בחוץ, או כמה מזמין נראה הים, האוקיינוס תמיד ממש ממש קר ודי מבאס. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

האוקיינוס האטלנטי, זה רק נראה חמים

גליון אוגוסט

פוסט יומולדת

 

פוסט יומולדת

כבר שנה. או 39, תלוי מאיפה סופרים. 

יומולדת שמח לי ויומולדת שמח Missvada! 

בשנה שעברה, מתישהו במאי אם אני לא טועה, הגבתי כמעט מבלי משים לפוסט בקבוצת נשים ברילוקיישן. מישהי רצתה לפתוח בלוג על חווית הרילוקיישן וחיפשה כותבות בכל העולם. סתם מישהי. לא מכירה אותה. גם לא מכירה אפאחד שמכיר אותה (או כך לפחות חשבתי). יאללה, למה לא? מזמן לא כתבתי. 

האמת, איפשהו לא באמת חשבתי שהיא בכלל תגיב, אבל היא הגיבה ושלחה שאלון. ומסיבה נעלמה גם בסוף בחרה בי להיות חלק מהבלוג הזה שלה. *הבלוג הזה שלנו*.

חמש נשים, סתם חמש נשים. זרות, לא מכירה אותן, גם לא מכירה אפאחד שמכיר אותן, עוברות בדלת הזאת שפתחה להן עליסה, אל תוך ארץ פלאות של חיבור ויצירה טראנס-יבשתית.

ופתאום חמש נשים, כבר לא כל כך זרות, מוצאות את עצמן מתכתבות כל יום, מנהלות שיחות ממעבר לים, צוחקות ובוכות על החיים עצמם ואפילו חוצות ימים ויבשות כדי להפגש.

 

אז בראשון לאוגוסט שעבר, בדיוק כשחגגתי 38, עלה הפוסט הראשון של Missvada. 

והשנה הזו, הו השנה הזאת; פשוטה היא לא היתה.

מהתאהבות חסרת תקדים ופרידה שהשאירה אותי שברירית ומיבבת, דרך צעדים ראשונים בעולם המשחק הגדול והמפחיד שם בחוץ והקמת תאטרון לגמרי חדש, תוך כדי תחזוק של קריירת היי-טק תובענית, מסגרת חברתית שנסדקה עם חזרתה של חברה לארץ ובעיקר המשכו של מסע לתוך עצמי מרוצף בשאלות ולא הרבה תשובות לגבי העתיד הקרוב והרחוק. 

אה, וכל זה כשאני מוקפת במיליוני אנשים בתוספת סירנות של ניו יורק ברקע.

רגוע, יעני, בקטנה.

 

ובתוך כל זה, לפתע הגיג הכה סתמי הזה, שלגמרי התחיל כ׳ואללה, נכתוב משהו, למה לא?׳ מושיט לי בלון חמצן וגלגל הצלה שאוכל לצלוח את השיטפון הזה של החיים שלי; עליסה, טל, לירון ומירי הופכות לחלק בלתי נפרד מחיי ונראה כאילו היו שם תמיד. הם מסוג החברות שלא באמת צריך לדבר איתן כל יום כדי לדעת שהן שם. הזן המוזר שלא באמת צריך לבוא אלייך הביתה או אפילו לחיות איתך באותה יבשת כדי לגמרי להבין מה את עוברת ולמה זה מה שזה. 

איכשהו, ועדיין לא ברור לי איך, הן תשאלנה את השאלות הכי קשות כשצריך, אישיות ומקצועיות, אך גם תדענה לחבק ופשוט להיות שם כשלא. 

איכשהו, ועדיין לא ברור לי איך, מיד אחרי שקפצנו אל מחילת הארנב הלבן, ארץ הפלאות של עליסה החלה זורמת בעורקינו והפכה להיות לנו בית. 

וזאת, גבירותי ורבותי, כבר אחלה מתנת יומולדת ;) 

יומולדת שמח!

 

גליון יולי

חם בעיר הגדולה

אח, קיץ.

 מה עושים בניו יורק בקיץ, חוץ מלהזיע? (גם בגשם, אגב, כי זו זו העונה הגשומה בחוף המזרחי)

אפשר ללכת לפארק ולשוט שם בסירה, או לטייל על ההייליין עד הווילג ולשוב בחזרה

אפשר לראות פרחים יפים בגן הבוטני, אך לא לקטוף, כי זה אסור ואפשר לקחת רכבת עד הים ו..להזכר בכיתה ח׳ וחוק כלים שלובים בשניה שנכנסים כי האוקיינוס הוא כה קפוא... 

 

אח קיץ.

הזדמנות מושלמת לקחת סלסלת פיקניק ופטיפון, ללבוש שלייקס ושמלה מתנפנפת ולעבור מימד לשנות העשרים של המאה הקודמת. 

רגע, מה? 

יש לניויורקרים מין קטע עם 1920s, איזהשהו געגוע נוסטלגי לעידן הג׳אז ולרווחה הכלכלית של אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני הנפילה הגדולה של הבורסה בסוף העשור; המקומות המגניבים בעיר עדיין יהיו speakeasy (ע״ש מקומות מכירת אלכוהול סודיים, שעוברים רק מפה לאוזן) שכמעט גורמים לתייר המזדמן, או לאמריקאי הממוצע, לחשוב שתקופת הפרוהיבישן היתה כיף. אבל הזכרון, ובמקרה הזה הפנטזיה תמיד יותר מהנים מהמציאות ההסטורית ואמריקאים, כמו אמריקאים, כשמדובר ביצירת פנטזיה, הם הולכים הכי רחוק שרק אפשר. 

ואם כבר להתנתק מהיומיום ולעבור למימד אחר, אז למה לא לעשות את זה על אי קטן ליד מנהטן. כן כן, ניחשתם נכון; גוורנורס איילנד. 

האי הקטנטן, שכבר כתבתי עליו פה לא מעט, מארח כל קיץ את the Jazz age lawn party.

זה הזמן להשקיע באופנה מהממת ולהזכר באיך רוקדים פוקס-טרוט, סווינג וצ׳רלסטון, איך מעשנים סיגריה עם פומית ומניעים מכונית עם מנואלה ידנית.

 

כבר במעבורת האווירה משתנה: גברים בכובעי קש שטוחים, חולצות מפוספסות ושלייקס, אוחזים בסלסילת פיקניק ממנה מבצבץ ראשו של בקבוק שמפניה או שפופרת האזנה של פטיפון, מתלוצצים בציפיה אביבית עם נשים בשמלות קיץ מתנפנפות או חליפות מכנסיים אווריריות בגזרה גבוהה, פנינים וסיכות על הדש בתוספת סידורי שיער מעוטרים בקישוטי נוצות יצירתיים ושאר ירקות.

שנות העשרים בנונשלנט

תמונה: Townandcountrymag.com

צעדה קצרה לאחר הירידה מהמעבורת מובילה את הצועדים הצוהלים אל כר דשא נרחב, עליו כבר נפרשו מחצלות פיקניק צבעוניות ע״י באי המעבורת הקודמת. 

שורת מכוניות אספנות ישנות חונה על השביל ולהקת סווינג עליזה מקדמת את הבאים בניגונים מהמאה שעברה. לאט לאט זוגות זוגות מתקבצים על הרחבה, ואף מספר רקדנים ורקדניות מקצועיים יפליאו ביצועיהם.

לא יודעים לרקוד? לא נורא, המסיבה כוללת שיעור סווינג וצ׳רלסטון למתחילים, כך שלא תשארו מחוץ לחגיגה. 

אל תשכחו לקנות כרטיס מבעוד מועד, כי מספר המקומות מוגבל (למרות שגם רק להגיע לאזור בלי להכנס למתחם זה כיף גדול)

עוד פרטים וכרטיסים ב- 

http://jazzagelawnparty.com

גם אני מוכנה!!!

מוזיקת הדשא הכחול

השנה כבר נגמר, אבל תרשמו לכם את

הקסם הזה לשנה הבאה:

פעם בקיץ האי מארח את פסטיבל porch stomp:

חבורות של נגני בלו-גראס ואולד סקול פולק סטייל אמריקה הישנה והטובה, יתמקמו על מרפסות הבתים בני מאה השנה בNolan park ויפצחו בשיר ובריקוד. חוויה שתזרוק אתכם הרחק מניו יורק והיישר לתוך האמריקה הזאת, שאולי רק שמעתם עליה במערבונים ישנים.

https://www.porchstomp.com 

שירי מרפסת וכובע

עוד על האי: 

אההההה... כל כך הרבה דברים! מתערוכות מתחלפות בבתי הצי הישנים, להופעות תאטרון לגמרי חינם (לפעמים אני גם שם!), פסטיבל חד-אופן, הקרנות סרטים על כר הדשא הגדול בערבי שישי, שיט קייקים על הים, קמפינג בהיי קלאס עם הנוף של מנהטן (קוראים לזה glam-ping), פעילות מיוחדות לילדים, פעילויות מיוחדת לא-לילדים, פסטיבל הלוונדר (כן, כן), מוזיאון האקלים, בר מהמם שפונה למנהטן ועוד ועוד... אני יכולה להמשיך ולכתוב כל האי הזה עוד ועוד. אז פשוט אשים כאן את הלינק לאתר שלהם ואתן לכם לפשפש. נתראה על האי! 

 

https://govisland.com/things-to-do

נקודות בונוס - שקט קסום של אי, נוף של מנהטן 

 

גליון יוני

עולמות מקבילים

פעם גרתי בירושלים, וכתבתי שירים. שירים על איך הזמן מזדחל לו בין האבנים העתיקות, כאילו שייך למימד אחר, איטי יותר, כאילו משקל השנים וכובד ההסטוריה מאט טיפה את התנהלות העניינים גם היום.

 

וניו יורק... אח, כפרה על ניו יורק. כל שבוע שעובר מרגיש במקרה הקצר כמו שבועיים, במקרה הארוך כמו חודש. גם אם אני רק הולכת לעבודה וחוזרת הביתה כל יום, כמות האנשים שאני עוברת על פניה, רמת האינטראקציה בכל רגע נתון היא מוגזמת.

כבר כתבתי כאן שהסוד הגלוי של הניו יורקר הממוצע הוא שכדי להשאר בעיר, צריך מדי פעם לצאת ממנה. לצאת ממנה לא רק כדי לראות ירוק ולנשום אויר אחר, לצאת ממנה כדי להחליף התנהלות זמן. ולא צריך הרבה, אפילו לא צריך לצאת מהעיר. לברוקלין יש זמן אחר, קצת רגוע יותר וגם קווינס נעה בקצב אחר.

 

לפעמים אני חוצה את ההאדסון לניו ג׳רזי, מרחק נסיעה קצרה ואני בלב הפרברים. הכל נראה כמו בסרטים: בתים פרטיים כמעט זהים זה לזה, דשא קדמי, דשא אחורי, גאראז׳, חדר מעל הגאראז׳, לפעמים מרפסת משקיפה לאיזה עץ, לפעמים בריכה. 

 

ופתאום משהו קורה ואני נעה בטבעיות בעולם האחר הזה, כאילו נולדתי לתוכו. ופתאום, אפילו שאני לא באמת גרה כאן, ושום דבר כאן לא ׳שלי׳, אני מרגישה כאילו יכולתי לחיות ככה, תיקון: כאילו אני חיה ככה: יוצאת החוצה לדשא הקדמי לשחק בייסבול או כדורגל עם הילדים, חוזרת פנימה להכין ארוחת ערב, רואים סרט ומשכיבה אותם לישון. וזה הכל מרגיש רגוע, טבעי, כאילו כך היה תמיד. 

 

שלווה בפאתי ברוקלין

כשאני חוזרת לעיר, ישר אל תוך תחנת האוטובוס בטיימס סקוור; רעש, תיירים, המון אנשים מנסה להגיע לאנשהו ולשומקום בו זמנית, ניו ג׳רזי נעלמת כלא הייתה ואני פתאום הופכת לניו יורקרית טיפוסית, מפתחת ראיית צינור ונוהמת בקרירות אגרסיבית לעבר כל מי שעומד בדרכי. לא בטוחה שאני אוהבת את הגרסא הזאת שלי, אבל את הדרך  לתחנה הבאה היא מפלסת יופי.

טיימס סקוור. בדרך לתחנה. 

 

מגיעה הביתה ועוצרת רגע. מביטה לאחור אל הילדה שהייתי, (ילדה?! הייתי כבר בת 18! זה מבוגר!) לפני עשרים שנה, בירושלים. מתרגשת, חוששת, מרגישה נועזת כי העזתי לצאת לבדי לטייל בעיר זרה. 

הזיכרון קופץ לגרמניה, חמש שנים ברגע. פתאום לתאילנד ויוון ואוקראינה. בחלק מהזיכרונות אני מביטה בי מהצד, בחלק, אני מביטה בעולם; זאת באמת אני בכל המקומות האלה? נראית כל כך שונה ממי שאני היום, ויחד עם זאת כל כך לא. 

נזכרת ברגעים של כאב בהם חשבתי שזה לא יעבור לעולם ואני אסבול לנצח. נזכרת ברגעים של אושר שרק רציתי שימשכו עוד ועוד.

 

אבל זמן, זה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו שיעשה את בדיוק את מה שמצפים מממני- יעבור.

זה אולי ירגיש מהר או לאט, אבל הזמן בטוח יעבור ובטוח יביא הקלה ופרספקטיבה אחרת.

את בטוח תתבגרי והמועד הזה, שהיה לך נראה שלעולם לא יגיע, זמנו בוא יבוא, וכשהוא יבוא, טוב או רע, גם הוא יעבור.

 

גליון מאי

האומץ לפחד

עד לא ממש מזמן, החיים שלי בניו יורק לא היו מאוד שונים מחיי בתל אביב- העבודה היתה מרכז חיי, קצת משפחה, קצת חברים, דייטים פה ושם, וזהו. ובמשך כמה זמן זה היה מספיק. 

ואחרי כמה זמן, זה כבר לא הספיק וחשבתי ׳זהו? זה כל מה שיש לי לחיות בשבילו?׳ לא מחשבה מעודדת במיוחד.

הקמצן של מולייר אמר ׳אנחנו אוכלים בשביל לחיות, לא חיים בשביל לאכול״ הממ.. האמנם?

מה קורה כשיום אחד את קמה בבוקר ומגלה שכל מה שעוצר אותך בעולם זה פחד? פחד ממה יהיה, פחד ממה לא יהיה, פחד של מה אם והאם ואולי, פחד מלאכזב (אפילו אם לא ממש ברור את מי) פחד מכישלון... ואפילו יותר, פחד מלהצליח....

איזה שטויות, אני אומרת לעצמי, אין כזה דבר להכשל. הכל זה שיעור לקראת הצעד הבא. העצמאות היא מחשבתית, ולפחד אין אחיזה במציאות.

כן, כן, הרבה מילים יפות בתיאוריה, שהראש בהחלט מסכים שהן אמת. אבל הגוף, והלב קופאים מפחד. וניסיתי, אפילו התחלתי להכין לי לוח חזון והפסקתי באמצע. הפחד השתלט עלי. זה אפילו לא פחד מוגדר, אלא מין יאוש עמוק כזה שאומר שאין בכלל טעם לנסות, שעדיף להשאר עם המוכר והבטוח.

אבל למה, בעצם?

פעם הדבר שרציתי יותר מכל, וגם הפחיד אותי יותר מכל זה להפתח, להיות מי שאני באמת ולדעת, עם עצמי, שזה בסדר. לא כי מישהו אחר צריך לאשר אותי. פשוט להיות אני. לא מי שאני רוצה שיחשבו שאני, לא אני החכמה, הנחמדה, הנחושה, היודעת... זה קל. אלא לחשוף אותי העצובה, המפחדת, המקנאת, האכזרית, הרעבה וכל אותם דברים שלפעמים עושים אותי אדם לא כל כל נחמדה, לא כל כל חזקה ובעיקר, לא ממש יודעת. כל אותם דברים שעושים אותי...אנושית. רציתי את זה ואפילו לא ידעתי כמה הייתי צריכה את זה, אבל הייתי משותקת. מחוברת לדימוי שלי על עצמי בחבל הטבור ולא זזה ממי שאני ״אמורה להיות״.

ואז, שיעור משחק. נעמדתי באמצע הכיתה ועשיתי בדיוק את זה. והייתי כואבת ועצובה ובכיתי מעל כולם והייתי כועסת ואכזרית ורעה ו... חולקת עם העולם את מי שאני באמת, לפעמים. רק בנאדם, כמו כל אחד אחר. והמורה שלי הסתכל עלי ושאל: איך זה מרגיש? ועצרתי לשניה לבדוק, לקחתי נשימה ארוכה ועניתי: I didn’t die 

זה לא קרה בין לילה, זה אולי תהליך של לפחות ארבע שנים, צעד קדימה-שניים אחורה. אבל לאט לאט התחלתי לאבד אותו, את הפחד להעיז. הפחד הזה, שלא היה שם עד אמצע שנות העשרים שלי ואיכשהו גדלתי לתוכו וגידלתי אותו כמו גיבנת.

ולאט לאט, עם הרבה תמיכה וכמה סטירות התעוררות מחברים טובים, ושעות על גבי שעות של חפירה עצמית ונגיעה בכל מיני מקומות כואבים ומודלקים, אני מתחילה לחיות את החיים שאני באמת רוצה לחיות; ופתאום החלקים מתחילים להתיישב וליפול למקום, ולפתע הכל מתבהר והדרך ברורה, אפילו כשהיא לוטה בערפל;

 

ישראלית, שחקנית, מפיקה, מנהלת פיתוח עסקי ללקוחות....מישהי שעדיין רוצה להשפיע ולשנות ופתאום הבנתי-חברת הפקות תאטרון.

ולא סתם הפקות, חברה שהמטרה שלה היא למתג אומות מחדש, לפתח את השיח ולספר סיפורים שיחברו בין אנשים מתרבויות שונות. ונתחיל עם, איך לא, ישראל. 

ופתאום הכל נראה כאילו היה אמור לקרות-הרי זאת הסיבה שבערה בי כשהלכתי ללמוד בבצלאל! וכל מסלול חיי עד עכשיו כאילו הוביל אותי אל הנקודה הזאת: תקשורת חזותית, לימודי משחק, עבודה בסטארט אפ שמאפשרת לי ללמוד וללמוד איך דברים עובדים: איך לנהל פרוייקטים בקני מידה שונים, איך לנהל משברים, איך לחשוב אסטרטגית, איך לפתח את הביזנס- מה, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? ופתאום ברגע אחד הבנתי לאן אני הולכת. ולא אין בזה כסף, ואין בזה תהילת עולם, אבל יש בזה משהו שחזק מממני ושאיכשהו, מרגיש שצריך לקרות.

חצי שנה חשבתי על מה ולמה ואם אני באמת רוצה את כל הבלאגן הזה. עוד חצי שנה חשבתי על איך אקרא לה, ודיברתי ודיברתי ודיברתי... עד שזה הפך גדול ממני, עד שזה הפך חשוב ממני ולא נותר אלא לעשות. 

אז הלכתי על זה, וככה נולדה לה קבוצת ׳כביסה מלוכלכת׳  ‏Dirty Laundry Theatre. 

כביסה מלוכלכת. עיצוב לוגו ותמונה: ZIS DESIGN

ופתאום העולם סביבי החליט להצטרף. פתאום מיכאל ורון ואביגיל וליאור התגבשו והתקבצו והפכו לחלק בלתי נפרד מהיצירה הזאת של דבר חדש, שותפים לדרך.

פתאום ניסים קטנים החלו קורים ואנשים זרים, שכל קשר ביני לבינם מקרי בהחלט החלו מתקרבים ומציעים את עזרתם, כן, ככה סתם. 

ופתאום מתעוררת להתקפי חרדה באמצע הלילה, כי הבמאית נטשה את ההפקה וכבר התחלנו חזרות, ומה אם פתאום אנחנו בכלל לא מוכנים לפרוייקט שהתקבלנו אליו בקיץ? ומה עם הפרוייקטים הבאים שכבר בפיתוח? ומאיפה בכלל אני מביאה כסף לדבר הזה?!? ומה אם זה יתפרק ויתרסק ויתפורר לאלפי חלקיקים... ומה אם, ומה אם! ומה אם...אעצור שניה לנשום? שניה לפני שנפתח מקום לפחד, אני נזכרת לנשום. ואם אני לא נזכרת לבד- רון מזכיר לי. או אביגייל. או מיכאל. או ליאור.

לא נרדמת....

‏אז התחלתי. התחלנו. לקחת אחריות על החיים ולנהל אותם ולא להפך. כי בתכלס, יותר שווה לחיות בשביל לאכול, מלאכול רק בשביל לחיות... :)

 

גליון אפריל

זרה , זה רע?

פעם, לפני שנים רבות, גרתי בגרמניה.

עבדתי באלעל והגרעין העוטף אותי היה ישראלי, מצאתי את עצמי מנסה בכל הכוח להתרחק מהישראליות ולהתקרב, אולי אפילו להתמזג, בתרבות של הארץ החדשה, הזרה לי. זאת הרי חלק מהחוויה, חשבתי לי. אם אני רוצה להיות מוקפת בישראלים, פשוט אחזור לי לארץ. הרגשתי לא נוח בזרות שלי והתאמצתי ממש להשתלב-להשתלב-להשתלב ככל האפשר. ובגרמניה, למרות שנסמכתי מאוד על החברים הישראלים, פחות או יותר הצלחתי. המבטא הזר שלי נעלם, היו (ועדיין יש) לי חברים גרמנים, היה לי בנזוג והוא והמשפחה שלו מילאה המון ׳בית׳ שהיה לי חסר, ולכמה רגעים הרגשתי שייכת. 

פרנקפורט

אחרי חמש שנים חזרתי לארץ, ישר לתוך לימודים בבצלאל. ואוו, מסתבר שסטירת הלם תרבות של זאת שגדלת לתוכה יכולה לכאוב ועוד איך. זאת ישראל שזכרתי?! כמה רעש! כמה צעקות! כמה חוסר מרחב אישי (מי את, אישה זרה שתדחפי אותי בתור ותקראי לי כפרה?) דרך חלון האוטובוס, ביום הראשון ללימודים אני צופה במישהו מכניס מכות לפקח שהתחיל לרשום לו דו״ח.. אוי ואבוי, למה חזרתי? מה אני עושה פה? 

שלושה חודשים של המנעות מטיסות הפכו לציפייה בלתי נסבלת לקצת אויר. ההחלטה הנחושה והבלתי מתפשרת של לא לחזור לעבוד באלעל נראתה פתאום מטופשת כל כך, ועם הזנב בין הרגליים טילפנתי למנהל היחידה וביקשתי לחזור. 

ומיד, טיסה הביתה, לפרנקפורט. אויר המטוסים הדליל בחמצן הרגיש לי כמו בריזה מרעננת עד לנחיתה.

פתאום יש אויר אחר בחוץ, איזשהו רוגע של אירופה, קרירות שמצננת את הלהט והריצה במעגלים, הדיבור הוא שקט יותר והויכוח מתורבת, פחות אישי. איכשהו כאן, גם מבלי לדבר עם איש, שורה עלי אווירה של מייקינג סנס. אפשר לנשום.

שבע שנים שלמות המשכתי את ריקוד אני בארץ-אני לא בארץ. הזמן התחלק לו בין יעדים בעולם, ולמרבה האבסורד, ידעתי שבכל מקום בו יש תחנת אל על ומן הסתם, ישראלים, יש לי קצת בית: תמיד אכיר שם מישהו או מישהו יכיר שם מישהו שירגיש כמו משפחה. וככל שהייתי פחות ופחות בארץ התחלתי לתהות: מהו באמת בית? האם יש לי בתים רבים במקומות שונים בעולם, או בעצם בית משלי בשום מקום?  האם ישראל היא הבסיס לכל השאר או שבעצם אני רק מנסה להתרחק?

 

אל על, מדגם מייצג

ואז ניו יורק. רילוקיישן, הפעם אמיתי, כמעט טוטאלי, בלי בסיס ישראלי להשען עליו. לבד. הולכת במסלול הסטארט-אפ שהתוותי לעצמי. 

שוב זרה; שוב מתאמצת ומנסה להסתובב עם כמה שיותר מקומיים או זרים אחרים, להעלים מבטא, להשתלב...כי אני? מזתומרת, אני ילדת היקום, תושבת העולם, הגלובוס הוא חצר המשחקים שלי!

אבל הפעם, משהו לא עובד לי.

ככל שאני יותר מתאמצת, כך אני לא מצליחה, כך מציפות אותי יותר דמעות עלבון ומבוכה כשמישהו שואל ״כן, אבל מאיפה את ׳במקור׳?״

אני מתוסכלת, תקועה בין הישראלית שאני, לרצון העז להשתלב בסביבה בה בחרתי לחיות, להרגיש שייכת לאנשהו.

תוך כדי החיים שלי מחשבים מסלול מחדש, ופתאום אני גם חצויה בין חיי הסטרארט אפ, שמעניינים ומאתגרים בכל אספקט אינטלקטואלי, לחיים של שחקנית שזמן הוא מושג מאוד גמיש בהם וכל האמנות מתמקדת ברגשות ותחושות ואינסטינקטים וגוף ולחיות את הרגע. 

אז רגע- מה אני? מי אני בכלל? זה בכלל משנה?

תאטרון - סטרטאפ, שני עולמות. ניגודים?

יום אחד, לא מאוד מזמן, התעוררתי להבין שבתוך כל התהליך המאוד מתאמץ הזה, בתוך החיפוש הבלתי פוסק איבדתי את עצמי והרגשתי כאילו נשמטת לי הקרקע מתחת לרגליים. אני בהיסטריה קלה, בפאניקה של חיפוש, סחרחורת של איבוד ופתאום- בום. אני יושבת מול מור והיא במבט אחד וחצי משפט מחזירה איתי לליבה הישראלית שלי ומחברת אותי לעצמי ומשהו בתוכי נרגע. ממה אני בכלל מנסה לברוח? הרי זה-זה מרכז הכוח שלי, זאת המשפחה הגרעינית שלי, גם אין לנו באמת קשר דם, זאת מי שאני; מחבקת ודואגת והולכת קודם עם הלב, ונופלת וקמה ומחפשת ויוצרת קהילה שאיך שלא אסתכל על זה, לא משנה כמה לא-ישראלים יהיו בה,

באופי שלה, תמיד תשקף אותי הישראלית. אז למה בעצם להתאמץ כל כך? מה רע בלהיות זרה, ישראלית, אחרת, עם מבטא קצת מוזר (אבל סקסי!) ודיבור מדי ישיר ואמביציות מטורפות?

הרי הניגודים האלה, אם רק אניח להם, אינם באמת סותרים ומפריעים זה לזה; הם צדדים שונים של שלם אחד שהוא גם ישראל וגם גרמניה וגם אמריקה, גם סטארט-אפ וגם אומנות, גם רגישות וגם אמביציה, גם מתכנן וגם חי את הרגע, גם מחפש שייכות וגם קצת נהנה להיות זר והוא בעיקר בעיקר, מי שאני. איפה שלא אהיה.

מור. אחיות? 

אז אם מישהו שואל מאיפה אני ׳במקור׳, אני פשוט עונה. לא בהתרסה, לא בעליונות, לא בהרגשת

תבוסה. סתם כי זה מה שזה. אני? אני מישראל.

פלורנטין. אקלקטית כמוני.

 

גליון מרץ 

 כשאחותך עושה רילוקיישן

אחת שתיים שלוש, אנחנו שלי-שי-יה! טוב, אנחנו לא באמת שלישיה, אבל אנחנו שלוש אחיות, אחת בארה"ב, ואנחנו ניסנו לחשוב איך לתאר את החוויה הזאת, כשאחותך עוברת לגור אי שם לתקופה לא מוגבלת של זמן. בסוף החלטנו פשוט להתחיל מההתחלה...

יש תקופה מסויימת, כשאת נערה שגרה עם ההורים, ברור לך איך רוב הדברים מתנהלים. למשל, ארוחת ערב:

חמש צלחות. לכל אחד יש את המקום הקבוע שלו, מזלג קטן, מזלג גדול, סכין לא בימין אלא בצד שמאל, מי קרוב לגבינה ולמרגרינה, ומי יאכל את כל הירקות וישאיר רק את הגמבה בצלחת.

ובתור הכי קטנה במשפחה, אני האחרונה לעבור את כל השינויים ונידונה לראות את כולם מגיעים אליהם לפניי. אחותך הגדולה והמגניבה בתיכון ואז צבא, אחותך הגדולה השניה והמוכשרת בעקבותיה, ומפה לשם ארוחת ערב היא 3 צלחות שמחכות לאחרי הצבא, או הטיול בחו"ל כדי להשלים בחזרה לחמישייה.

אז אחרי שנעזרת בהן בעיקר כאמצעי לויכוח של "למה לה מותר ולי לא", ופילוס דרך מול ההורים כדי לחזור מאוחר בלילה הביתה, בשלב מסוים את מבינה שהן טיפה פחות האחיות שלך ויותר חברות שלך (with benefits), ושאי אפשר לשמור אותן לעצמך לכל החיים. אז כשמגיעה הצעה לעבור לגור בחו"ל, את מחויבת לפרגן. אחרי הכל, זה די מגניב.

ואז היא עוברת לחו״ל. האחות הקטנה עוד לא מבינה עד הסוף מה קורה איתה (היא קטנה וזה), ועכשיו איכשהו אני האחות הגדולה, והפחות מגניבה, שצריכה למלא את המשבצת.

גם להיות גדולה אבל בעצם לא, גם להיות קרובה אבל להודות שהמרחק עושה את שלו, גם להתגעגע ולרצות שהיא תחזור וגם להגיד שאת הכי תומכת ואיזה כיף זה שיש לך מישהו קרוב לבקר בחו״ל.

כשהיא חוזרת לביקור מולדת, החיים שלך עוברים להולד. במשך שבועים של ביקור כל זמנך מוקדש לטובת הביקור, תיאום לוחות זמנים, נסיעות ליליות וקרובי משפחה שלא ראית מפסח שנה שעברה. כולם מתרגשים, מתעניינים, שואלים, מבטיחים לבוא לבקר, אחותך היא שיחת היום ומדי פעם מסתכלים גם אליך ותוהים כמה פעמים נסעת לבקר. (איך את לא נוסעת פעמיים בשנה? אם לי היתה אחות בחול הייתי טס כל הזמן ...)

אנחנו מנסות להספיק מלא דברים ולהשלים פערים, שיחות לתוך הלילה, חצאי מפגשים בתוספת חברים, נסיעות עלומות בדרכים אלמוניות כדי למשוך עוד קצת זמן ביחד ולשיר את פס קול הפרטי שלכן מאוסף שירי דיסני.

כשהיא טסה הביתה לניו-יורק, החיים שלי חוזרים אלי. אבל גם נשאר אחריה ואקום גדול שקשה למלא. כאילו צריך להחזיר את החלקים של הלגו שנפלו משגרת החיים הרגילה. אלה שזזו מהמקום הטבעי שלהם ועשו קצת מקום גם בשבילה. 

בפעמים שאת נוסעת לבקר אותה, קצב החיים לא מאט, ואפילו להפך.

הקצב של ניו-יורק לא תורם לטיול רגוע, ואתן  קופצות מבר אחד לעוד בר, לסלסה, הצגה, לילה על סירה, משתפות חוויות מדייטים והרפתקאות עם גברים, ורואודטריפים שלא נגמרים. בסוף את חוזרת לישראל בהרגשה שיש לך חיים מקבילים - אלה שלך - השגרתיים, ואלה עם אחותך שמרגשים ומפתיעים, גם אם זה סתם יום שגרתי של עבודה-אוכל-שנ"צ בניו יורק.

ובמובן מסויים את באמת קצת מחולקת לכאן ושם.

כשאחותך עושה רילוקיישן, גם קצת ממך עושה רילוקיישן וחלק ממנה קצת נשאר.

החיים ההיפותטיים שלכן ממשיכים בארץ בערוץ של ״מה אם היא היתה גרה פה ומה היינו עושות עד..״ אבל נוצרים גם החיים ההיפותטיים שלכן בניו יורק בערוץ של ״מה אם היית מצטרפת אליה ומממשת את האופציה הדמיונית של גרין כארד בתוך חמש שנים״.  נפתח לכן עולם חדש אבל גם אחר נסגר.

כשאחותך עושה רילוקיישן את צוברת איתה חלק מהחוויות של המעבר. את תחושת הזרות, תחושת ההסתגלות וגם תחושת ההצלחה והידיעה שבתוך כלום זמן במונחים של רוב האנשים, היא תכבוש את ניו יורק כמו שרק היא יודעת.   

 

גליון פברואר - "לאכול, לטייל, לאהוב"

 

חיבוק מרוקאי

אז מה הם בתכל'ס המקומות הפייבוריטים ברילוקיישן?

 

מקומות בהם יאהבו אותך, יחייכו אלייך, יזכרו איך קוראים לך ואיך את אוהבת את הקפה שלך. מקומות, שבפסיפס החוויות הסוערות של העיר העסוקה בעולם, יטפטפו קצת חיבוק של בית ביום שטוף שמש זרה. ובית, לפחות אצלי, זה קודם כל אוכל. ואוכל בניו יורק, ובכן, זאת כבר חוויה סובבת עולם.

מכל העולם עליסה הרשתה לי לבחור מקום אחד, אז בפעם אחרת אספר לכם על האוכל המנחם וקיר האינסטגרם של הפונג'אבי, או על האהבה האיטלקית הקשוחה של גאיה.

בינתיים קבלו חיבוק מרוקאי הישר מניו יורק, ניו יורק. 

בראשית היה המקום קטנטן בתחילת רחוב קלינטון. רק שלושה שולחנות פסיפס עגולים, רגלו של אחד מתנדנת, נשענת על מפית שקופלה פעמיים. הישובים לשולחן משקיפים, מאוד מקרוב, אל מטבחון פיצפון שאיכשהו יודע לחולל קסמים של מרוקו. סנדביצים טעימים-טעימים וארוחות בוקר מתובלות בחריסה ביתית, כמו שבארץ אפשר אולי למצוא בכל שוק שמכבד את עצמו, אבל לא כך בעיר הגדולה.

כבר כשעצרתי פה לראשונה לספל קפה, בעודי עדיין חוקרת את השכונה הזרה לי, הלב שלי חייך כשהמרוקאית השגורה בפי הבחורים מאחורי הבר דמתה באזני לשתי סבתות שמתווכחות בחביבות במטבח, עם כל המאוולים והמחוות האופייניות. בליווי השיר בערבית שהסתלסל לו ברקע, תחושת המוכר אפפה אותי ותוך כמה דקות כבר הקשבנו ביחד ל-׳גולדן בוי׳ וזהר ארגוב והתחלנו להשוות סיפורים של תל אביב וקזבלנקה.

מאז ועד היום, פאוז קפה הוא סוג של בית; אפילו אחרי שכבר עברתי להארלם, רק מרחק שעה נסיעה באוטובוס, בכל פעם שאני קופצת לשם לקפה, אמין, הבעלים, רק קולט אותי בזוית העין ועוד לפני שפציתי פה, הוא שואג לסאעת׳:

!!soy latte, for Maera, make it extra hot

וכמו כל סבתא מרוקאית שמכבדת את עצמה, תמיד שואל פעמיים אם לא אוכל רק משהו קטן, שחלילה לא אצא משם רעבה :)

Pause Café, www.pausecafenyc.com, 3 Clinton Street, NYC

טיול עירוני בנבכי הזמן

 

עם אחותי בטיימס סקוור.  בסוף כן הלכתי.

ניו יורק.

 

אחרי ההתלהבות הראשונית של ״יו! ראיתי את זה בטלוויזיה״ ועוד אחת של לקחת את כל מי שמגיע לכאן לביקור בכל האטרקציות כי חייבים, מגיעה נקודת רוויה מסויימת. עם כמה שהיא מרגשת ומעניינת, העיר עמוסה ומתישה; מנהטן היא אי די קטן ודי מהר אני קולטת שכבר הייתי בכל פינה ואין מה לחדש. מה שגם, שכל מי שמחשיב את עצמו מקומי (מתנשא. ברור שמתנשא) משתדל ככל האפשר להמנע ממוקדי התיירות. טיימס סקוור למשל. כל רשימה אינטרנטית שמכבדת את עצמה תזהיר שמקומיים לא תמצאו שם, ואם המארח המקומי שלכם בעיר בכל זאת מתלווה אליכם, נא להעריך עמוקות את ההקרבה. סיריאסלי, בביקור האחרון (והראשון!) של אחותי בעיר, קניתי לה כרטיס לאוטובוס תיירים שאמנם הוכתר ע״י טריפ אדוויזר כחווית התיירות המוצלחת של המאה (בדיעבד אגב, הוא לא...) אבל פחות או יותר שילחתי אותה בברכת ׳שיהיה בהצלחה, דברי איתי כשסיימת...׳.

גראנד סנטראל, קפיצה קטנה לחו"ל

אני נעה ממקום למקום מבלי משים, מתרכזת במשימה הלא-תמיד-פשוטה של להגיע לאן שאני צריכה בינות להמון אנשים, בעודי הופכת את הרחוב סביב למטושטש ושולי. 

וזה בדיוק הזמן שלי לעצור; להכריח את עצמי להאט, לקחת דברים בסלואו מושן ולצאת לטיול בעיר של עצמי. להביט ובאמת להסתכל על העיר המדהימה הזו, להרים את העיניים אל ראשי הבניינים, לעקוב אחרי קווי המתאר המשרטטים את קו הרקיע, הצבעים התואמים והמשלימים, והסגנון המאוד מתוכנן מחד וחצי אקלקטי מאידך, שאיכשהו מצליח לשלב ישן וחדש באופן שמתיישב עם רוח העיר.

“Lines, colors, texture and style” יש לעיר הזאת, אמר לי מישהו פעם וצדק בכל מילה.

קביים בשלג

לפני שלוש שנים, המציאות הכריחה אותי להאט משמעותית.

בניסיון לא מוצלח במיוחד ללמוד סקי, ברך שמאל סירבה לשתף פעולה וקרעתי את הרצועה הקדמי הצולבת; שלושה שבועות על קביים, בשיאו של חורף. ההאטה הזאת, לצד רגעים מייאשים של אצבעות קפואות ודמעות של תסכול, סיפקה לי מבט חדש על העיר. ההזדחלות ברחובות איפשרה התבוננות ממושכת; לפתע מגלה מבנים ופינות רחוב שכבר חלפתי על פניהם עשרות פעמים, במלוא תפארתם, עותקים נשימה, כאילו פורשים בפני סודות ישנים-חדשים; החל מארמונות העיר כמו הגראנד-סנטרל טרמינל או בנין הדואר שמוסב לתחנת רכבת ועד ל״סתם״ בניינים, מקושטים בעמודים קורינטים וגרגווילים מעל כל חלון, ושכבות של בניה מחודשת, דומה לשכבות טקטוניות של הרי המדבר, מספרת מה היה פה פעם ורומזת על מה תכף עוד יהיה. 

שכונות כמו הלואר איסט סייד, שעד היום מלא בחזיתות בתי כנסת ושלטים בעברית ויידיש, מעידים על עברה היהודי של השכונה, מיד אחרי זה האירי ולפניו הגרמני. האיסט, הווסט וגריניץ׳ ווילג׳ שבאמת היו שכונות כפריות, שנבנו מחוץ לתחומי מנהטן של מטה, ולאט לאט התאחדו להן לרצף עירוני. מידטאון, שלמרות היותה אחת השכונות השנואות על יושבי מנהטן, בעיקר כי האזור כולו בנוי כמו קופסה עמוסה יתר על המידה, טומנת בחובה תכנון עירוני גאוני ומדוייק; קווים הנדסיים שמקשרים בין מבנה אחד למשנהו, בונים את הג’ונגל העירוני רב העוצמה שגורם לי להביט בו בפליאה ולהרגיש את קטנותי מול כל העוז הזה, ביחד עם איזושהי גאווה קטנה ש-

כן. אני. ואללה, אני, אף על פי כן ולמרות הכל, הגעתי עד לכאן, לקחת חלק בכל זה ואולי, אם יתמזל מזלי, גם להשאיר חותם.

 

מה זאת אהבה?

אהבה זה לדעת שהולכים להפגש ולהתרגש טיפה לפני, כל פעם מחדש.

אהבה זה לדעת שלא משנה מה עבר עלי היום, עוד רגע הלב יתרחב וחיוך בלתי מוסבר יתפשט לי על הפנים.

אהבה זה לתת לעצמי רגע, להרגיש את כל מה שיש להרגיש, שמחה ועצב, התרגשות וכאב, ולדעת שזה בסדר להיות גם וגם, משהו שעוצר אותי מהמירוץ בערבו של יום (שלא חייב אגב, להיות דווקא בערב) ונותן לי שניה נשימה אחרת. 

אהבה היא מוזיקה.

ואם תתנו לה, ניו יורק תעטוף אתכם באהבה כל מיני סגנונות וצבעים, בכל מקום. 

 

היא עומדת שם, בתחנת הסאבווי, שקועה בעולם משלה, יוצרת ענן של צלילים שעוטף אותה מכל כוון, ומתפשט אל הסובבים אותה. הכינור שלה עוצר נשימה. היא גורמת לי לעצור, להקשיב, לרצות לטבוע רק לרגע בחיבוק מנחם, פסק זמן של כמה דקות מריצת היום יום בדרך מאנשהו לאנשהו אחר. נשימה עמוקה, חיוך, והלאה להמשך היום. 

 

בחורף, הם יפתיעו בבתי קפה. באביב, הם יפציעו כמו פטריות אחרי הגשם בפארק; סטודנטים למוזיקה שצריכים מקום להתאמן בו או סתם לנגן, יוצרים אווירה של סרט רומנטי בין השבילים, בינות לעצים, על הדשא. תווים שמעבירים אותי מהעולם הסוער והממהר לרגע מתמשך של שקט.

 

הנסיעה ברכבת היא לפעמים כזאת. שילוב של עולמות לא צפוי: כמעט בכל תחנה מתנגן לו צליל אחר, אני נוסעת ולא יודעת איזה ניגון יסתנן לקרון, לאיזה עולם אחשף כשתפתחנה הדלתות בתחנה הבאה.

 

גליון ינואר

.חופשי זה לגמרי.... מפחיד

סין? ניו יורק. פסטיבל ראש השנה הסיני

   

״קלי קלות!״ חשבתי לי כשעלה הנושא החודשי לדיון והחלטנו לכתוב על שינויים שהמקום החדש מאפשר. ״זאת הרי ניו יורק, עיר ההזדמנויות בארץ האפשרויות! הו, ניו יורק! כמה שאת מאפשרת...״

 

ואז נתקעתי. בום. קיר. האם השתניתי בעקבות המעבר? וודאי ווודאי. האם זה קשור בהכרח לניו יורק? המממ... לא בטוח.

יצאתי למסע אל תוך תרבות אחרת, ונקלעתי למסע אל תוך עצמי. המעבר, ההסתגלות, וההתמצאות בתוך עצמי מחדש הן חלק בלתי נפרד מהרילוקיישן. האם זה חלק מהתפתחות אישית והתבגרות והיה קורה בכל מקום? אולי. אבל זה קרה, ועדיין קורה לי פה, בניו יורק; העיר שטומנת בחובה חוויות חדשות בכל פינה ומאפשרת מאפשרת מאפשרת... אבל מה?

 

פסק זמן.....

 אומץ לחיות את החלום:

"What is your dream? Everybody has a dream"

אז נכון שהשורה הזאת שפותחת את ׳אשה יפה׳  מכוונת להוליווד, אבל ניו יורק, הו, ניו יורק! כאן, אם יודעים איך לחפש, נמצאים המשאבים, המוטיבציה והתורה כולה. זה לא אומר שזה קל, או חלילה, פשוט. אבל לחפש, למצוא, להתנסות, ליפול, לבכות (והרבה) ואז לקום שוב ולבחון מחדש זה חלק בלתי נפרד מהעניין.

נשמע היגיוני ודי מובן מאליו,לא? כלומר, בתיאוריה.

 

אז עצרתי להסתכל מחדש על החלום שלי- הבמה.

שנה שעברה, כשסופסופ אזרתי אומץ והתחלתי לצאת לאודישנים, קיבלתי תפקיד בהצגת אוף-ברואדווי. עכשיו, היות ואני גם עובדת בסטארט אפ במשרה מלאה, דבר ראשון, נכנסתי לפאניקה. תתפלאו או לא לשמוע שגם תפקיד באוף-ברואדווי לא בהכרח משלם משכורת, אבל לו״ז החזרות תובעני כאילו אין חשבונות או שכר דירה בעולם.

אז פאניקה ומליון שאלות: איך אצליח גם וגם? אפשר בכלל גם וגם? כן, כן, המשחק זה איפה שהנשמה שלי פורחת וזאת התגשמות חלום, אבל תכל׳ס לקום ולעשות? לסכן את הקריירה הבטוחה שלי בהייטק שעבדתי עליה כל כך קשה? בלי גב כלכלי למיזעור נזקים? ומה אם זה לא יצליח? שאני (אני!) אהיה פחות מאשה חזקה, עצמאית כלכלית שלא תלויה באפאחד?

היפרונטילציה קלה ושיחה היסטרית עם אפרת שנתנה בי מבט אחד קשוח ואמרה: ״זה מה שאת באמת רוצה לעשות? Figure it out.״

נשימה עמוקה. ועוד אחת. ועוד אחת. ו...יאללה- שיחה כנה עם הבוסית ועוד שיחה כנה עם הבמאית ולא רק שהצלחתי לשלב את שניהם, גם רוב החבר׳ה מהעבודה הגיעו לפרימיירה (ואפילו קנו לי פרחים!).

ופתאום-אוויר. הלב מתרחב ורחובות העיר מתמלאים עננים של חלומות שאפשר אולי להגשים ומשהו קטן בתוכי קצת נרגע.

קל? זה לא. מפחיד? מאוד מאוד מאוד.

אבל למדתי. למדתי לעצור רגע או שניים ולהקשיב לעצמי; להבין מה מתאים לי או לא באותו רגע, מה חשוב לי ולמה ולמצוא את האומץ להעיז ולנסות.

מקסימום מישהו יגיד לי כן :)

גליון דצמבר

כמעט פגישה וגעגוע

 

מתעוררת לשתיים שלוש הודעות ראשונות...

אחיות. מתגעגעת.

מתארגנת לפגישה

״אז...מפגש פסגה בקופנהאגן?״

הטלפון שלי הבהב עם הודעה חדשה מבנות הבלוג.

כן...הבלוג. חמש נשים שלא פגשתי, חופרות זו לזו בוואטצאפ על בסיס יומיומי. מה שהן לא ידעו זה שההודעה הזאת פגשה אותי בעיצומו של יום במשרד, בו אני מנסה להתרכז במסך שמולי ולא לחשוב עליו, ולא לדמוע.

פרידות. איזה כיף זה, אה?

אחד הדברים שיותר קשים לי ברילוקיישן זה לעבור פרידה, לסיים קשר. כלומר, כן, זה לא נעים וקשה גם בארץ, אבל כאן, למרות שאחרי חמש (אמאל׳ה, תכף שש!) שנים, אני מרגישה די בנוח, ולמרות יש לי חברים וחברות של יותר מערב אחד שאפשר לדבר איתם, ואפילו שהפרידה הספציפית הזאת חיזקה כמה חברויות וגם התחילה כמה חדשות, משהו חסר.

אולי כי כמוני, כולם עסוקים ועמוסים בחייהם, אולי כי פתאום הוא יותר מורגש, החוסר הזה של אי אפשר לעזוב רגע הכל ולקפוץ להתפנק אצל אבאמא אפילו לאיזו שעה, ואי אפשר להתקשר לאחת האחיות שלי ולדעת שתהייה מי שתישן איתי כפיות, או אפילו ליפול באופן לא מאוד צפוי על איזה חבר/ה וסתם להתנחל להם על הספה בסלון...

אני אוהבת את הארץ, וכיף לי לבקר. אבל עם כמה שקשה להודות, אין הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם או חסרים לי ביום יום. תכלס, אם להיות רווקה אחרי 35 איפה-שהוא, אז במנהטן; אפאחד לא יושב לך על הוריד, או מנסה לשדך לך מישהו על סמך העובדה ששניכם נושמים חמצן וחיים על פני כדוה״א, יש המון מה לעשות ומלא אנשים לפגוש עם כל מיני תחומי עניין, בלי שכל שניה מישהו ירים גבה וישאל ׳נו, מה עם ילדים?׳ או ׳למה את לא עושה לבד? את תהיי אמא נהדרת׳...למעשה, אפאחד אפילו לא יעלה את הנושא או יחשוב שזה עניינו או עניין בכלל. את יכולה לנהל שיחות ארוכות על פילוסופיה ותרבות ותובנות כאלה ואחרות על מה שבא לך בלי שהרווקות ה׳הו-כה-מאוחרת׳ שלך בכלל תהווה נושא שיחה.

את אפילו יכולה למצוא חברות רווקות (!) בגילך (!), או אפילו לא-רווקות שעוד דברים מעניינים אותן חוץ מחיתולים, ושלא לדבר על לצאת לדייטים בלי שהבחור מניח שאת מזדקנת ובטח לחוצת חתונה וילדים, ולכן זה שהוא חופר על כמה הוא אוהב ילדים כל הדייט הופך אותו לסופר אטרקטיבי, אלא סתם נגיד עסוק בלהכיר אותך.

והאמת? הוקל לי. הוקל לי שאפאחד לא מציק, ואפאחד לא שופט, ויש פתאום מרחב אישי וכולם כל כך מוזרים או מיוחדים בעיר הזאת ששומדבר הוא לא עניין ואפשר להיות מי ומה שבא לך, בלי כל תרבות ה׳בת של מי את׳ או ׳מה יגידו׳.

וזה נעים לי, השקט הזה.

 

 

 

אז מה כן חסר?

חסרה הקהילה, שבט שמורכב ממשפחה וחברים ומתנהג לפי קוד הרנדומליות והחיבור הבלתי מתפשר של הישראליות; כמו סמס ברגע לא קשור של ׳את בבית? אני בא/ה׳, או ללכת לים בסתם בוקר ולהתקשר לכרמית שתבוא ותביא שש-בש, לפגוש את ירון או יוסק׳ה במקרה במנזר בשישי בצהריים ולהרגיש כאילו נתקלת באיזה בנדוד/ה (ולפעמים באמת להתקל באיזה בנדוד/ה), או לשבת עם לירן באופן ספונטני לאיזו כוס יין וג׳אז. אולי בגלל זה הישראלים ברילוקיישן באיזשהו מקום נשארים חבורים זה לזה. עם כמה שחברי המקומיים או הזרים אהובים ואוהבים, הגרעין שאיכשהו הכי קרוב וזה שתמיד אפשר לסמוך עליו ׳אם יקרה משהו׳, מורכב ברובו (ולמען ההגינות, לא כולו) מהקהילה הישראלית שלי, גם אם היא ממש ממש קטנה ומצומצמת.

ולפעמים, קהילה שכזאת מוצאת אותי באופן שאפילו לא מודע לעצמו, כמו הבלוג:

רציתי להיות חלק מזה כדי ליצור משהו חדש, כדי לחזור לכתוב סופסוף, כי אני הרבה זמן רוצה אבל אין זמן כי החיים וזה. כשהתחילה פעילות הקבוצה הזאת להתעורר, קצת חששתי. יופי, חשבתי לי, אני הרווקה נטולת הילדים היחידה בקבוצה. אם הן מתחילות לחפור לי על חיתולים וחזרה לבית ספר- אני עפה. אבל הן לא (או כן, אבל ממש בגדר הסביר והלא-מאוד-מעצבן), ופתאום התרגלתי לקום בבוקר ולמצוא 57 הודעות חדשות בקבוצת הוואטצאפ, ופתאום זה נחמד כשמישהי שאפעם לא פגשת מפרגנת או זורקת איזו הערה תומכת סתם כי את עוברת משהו ואכפת לה באמת, וכך מתפתחת לה שיחה פשוטה ואינטימית שהיא תחילתה של ידידות מופלאה.

אז כן ולא הופתעתי כשהטלפון שלי הבהב עם הודעה לא צפויה ביום רנדומלי בתוך חודש שבו התקשיתי לנשום. ״אז... מפגש פסגה בקופנהאגן? מה אתן אומרות?״

״כככככןןןןן!!!!״ הנשמה שלי צעקה בהקלה ״קחו אותי מפה לאויר קצת אחר״.

אחרי חמש דקות כבר היה לי כרטיס.

והנה, עברו חודשיים פחות או יותר, הבחור שהלך כבר לא גורם לי לבכות כל בוקר, ואני על המטוס בדרך לקופנהאגן לבליינד דייט האולי הכי מוזר ובו זמנית הכי טבעי עם 4/5 מקהילת הבלוג הקטנה שלי.

וויש מי לאק :)

גליון נובמבר

עונת הפאמפקין

 

סתיו. במקום לקפוץ מהמיטה בחמש וחצי- שש ולצאת לקראת השמש, אני מושכת עוד דקה ועוד דקה מתחת לפוך, מביטה בשמים האפרוריים שמבעד לחלון ובאור החיוור שמתחיל להסתנן לחדר מאוחר מהרגיל. 

סתיו. מאווררת את מעיל הצמר, ולובשת טי-שירט מתחתיו. השבועות הקרובים יהיו אתגר מלבושים: אני אזיע תוך כדי התלבשות כי בבית חם מדי,  אני אצא מהבית לרחוב ויהיה לי קר מדי, אני אגיע לרכבת ויהיה לי שוב חם, אני אשב במשרד עם מפזר חום (בגלל שיפעילו את המזגן על הכי קר כדי לווסת את החימום המרכזי) ואצא החוצה עם חולצה קצרה כי שמש. היום יתחיל ב-8 מעלות ואולי יגיע ל17, מחר יהיו 25, אולי שלושים (צלזיוס, כן?), כאילו נכנסת העיר למתקפת הורמונים של גיל מעבר שבסופו היא תתכנס לתוך מעיל גדול ותתכרבל כל החורף להתבוננות פנימית כזו של התבגרות. 
(הפתרון הוא כמובן: שכבות, גבירותי, שכבות).

אם כבר FOLIAGE :)

עלי פרפרים עפים ברוח

ברחנו קצת לטבע באפסטייט ניויורק

דלעות רבותי, דלעות!

סתיו. האויר הצונן מחכה לי מחוץ לבנין, עם ריח של אחרי הגשם. הנשימה הראשונה של החוץ תמיד מרגישה לי כמו התחלה חדשה, האויר עוד לא קר להכאיב, אבל נושב לתוכי קצת מהר מן הרגיל ופותח עוד חלל בחזה, משרה אשליה של עולם חדש ונקי, ואיכשהו גם חופש וסקרנות של הרפתקאות חדשות.

סתיו. כשהייתי קטנה, אי שם בצפון ארץ ישראל, הייתי משוטטת בשדה בחיפוש אחרי נחליאלי, רימון מבשיל על העצים וריח של גויאבות (איכס), וחוזרת הביתה לבשר בגאווה שראיתי חצב, וזה סימן שכבר סתיו וראש השנה. 

הסתיו של ניו יורק הוא מסורת וגעגוע לפשטות של פעם; מפסיקים ללבוש מכנסיים לבנים, כי חיל הים משנה את מדיו לאפור, מקשטים את הבתים במכשפות וקורי עכביש מדומים ומארגנים טיול לראות את השלכת מרהיבה מחוץ לעיר. כל ניו יורקי מתקדם יודע שכדי לשרוד בעיר הזאת לאורך זמן, חייבים לצאת ממנה; לברוח לפרקים, לשנות קצב, לנשום הרים וים ויערות ונופים בלתי נגמרים ואז לחזור לטירוף הבלתי נדלה. 

אז סתיו. השלכת האמריקאית תקבל שם צרפתי (foliage או בעברית ׳עלווה׳); ומשלחות משלחות של אנשים יצאו להתפעם ולצלם את העצים צהובים, כתומים, זהובים ואדומים, עד שיעמדו במערומם. 
הסנאים יחפשו מחסה להתחפר בו בחורף, כמו גם ההומלסים ברחובות, שיתמקמו מתחת לפיגום מזדמן ברחוב ומעל פתח אוורור מחומם, שמתחתיו עוברת רכבת. 
הרחובות יעשנו את חימום הקיטור התת-קרקעי וישוו לעיר את מראה גוטהאם המפורסם שלה ואנשים יעמדו בתור לקנות דלעות שאחר כך יחצבו בהן צורות ופרצופים לקראת ההלואין. 
אמריקאים מחכים בקוצר רוח כל השנה למשקאות הפאמפקין ספייס ומאפי הדלעות למיניהם: פאי פאמפקין מתוק, פאי פאמפקין מלוח, לחם פאמפקין, פאמפקין דונאטס, פאמפקין קאפקייקס, עוגיות פאמפקין... כאילו לא היו דלעות בכפר הגלובאלי הזה בשאר השנה (ניו יורק, כן? אפשר לאכול כאן ענבים בשלג ולקחת אשכוליות ותפוזים לים..)

סתיו. העיר תתחיל להתכונן לחורף; 
משטח החלקה על הקרח יתחיל להיבנות בבריאנט פארק, הפייסבוק יתמלא בפוסטים על תכנונים לראות את הדלקת עץ חג המולד של רוקפלר ואז למצוא יעד שטוף שמש לבקר בו בינואר (כי כמו העיר, הדרך הטובה ביותר לאהוב את החורף, היא לקחת ממנו הפסקה ואז לחזור) חנויות של מעילים ונעליים יפתו במבצעים, ויהיה קצת קל יותר למצוא דייט לגיטימי, כשרווקי העיר יחפשו מישהו להתכרבל איתו כי תכף קר.
עוד מעט האוויר יתמלא בריח של קינמון (בחילה), עצי אשוח (ושל אושר) ושירת ניגוני חג מולד (שלא ברור למה ואיך, אני לגמרי מאוהבת בחג הזה). הווילג׳ יתכסה במנורות שישוו לו מראה של כפר אי שם באירופה וחיוך מגוחך ימרח על הפרצוף שלי עם רדת פתיתי השלג הראשון והשני והשלישי...

הסתיו, ומיד לאחריו החורף, יגרמו לי להעריך מחדש כל קרן שמש שתבקיע מבעד לעננים וכל חיוך קטן שיפציע על פרצופי האנשים המכונסים במעיל וממהרים ברחוב, כל אד של משקה חם, אכוהולי או לא וכל ניגון של סקסופון נוגה בפינת רחוב קפואה או מבעד לחריץ של דלת עץ כבדה שנפתחת לחבק לתוכה אנשים הנמלטים מהרחובות המתרוקנים מפאת הקור ומתכנסים אל תוך המקומות פנימה. 

סתיו בניו יורק, שמזכיר כל כך את החורף הישראלי, אבל כלל לא דומה לו. שגורם לי להתגעגע לדברים שלא תמיד ידעתי שקיימים, ולקחת הפסקה, ולו רק לרגע מכל הקדמה והטכנולוגיה מסביב, ולנשום קצת אבקת פיות קרירה.

גליון אוקטובר

שיגרה רנדומלית

 

״אזהרה: העיר הזאת תעיף אותך או תטביע אותך, בכל אופן, זה יהיה בקצב של רובוטריק על ספידים״

 

כשאמרו לי שקצב החיים בעיר הזאת הוא אחר, מהיר יותר ושהעיר עלולה לבלוע אותי תוך כדי תנועה, חשבתי לי ״שטויות. קצב החיים של בנאדם הוא אישי לו. אני יכולה להחליט שהחיים שלי מהירים או איטיים בלי קשר למקום בו אני גרה״. ובכן, טעיתי, אבל גם צדקתי.

ניו יורק היא אכן מהירה ועמוסה יותר מכל מקום אחר שחייתי בו. סדר היום שלי יכול להראות בדיוק אותו דבר כל יום ועדיין, אחרי שבוע זה ירגיש לי כאילו עבר חודש. למה? כי דברים קורים בעיר הזאת, המון אנשים זרים ומוזרים עוברים לי בחיים בשבוע הזה, המון אינטראקציות לא צפויות וחוויות שהופכות כל רגע דל לחוויה. והימים שלי, הם כבר מזמן לא שבלונה שחוזרת על עצמה.

פעם אני יום שלם משמונה עד שש וחצי-שבע במשרד, פעם אני יוצאת מוקדם לחזרות/ אודישן/ הצגה/ ומשלימה מיילים בערב מהבית. 

הרשומה הזאת היא אסופת סיפורים של יום רנדומלי שקרה באמת

 

ריצת בוקר

(צילום: מאיה טל)

Rush hour

בדרך לעוד לקוח מרוצה

(צילום : מאיה טל)

בדרך לגוורנרזאיילנד

חזרות על האי- Elephant

ארוחת הוט פוט יפנית באדיבות תום, אוריאל והחתולים

אז איך נראים החיים בעיר הגדולה?

ובכן, קודם כל הם מתחילים ממש מוקדם בבוקר, באימון חדר כושר או בריצה על הנהר או בפארק.

מסתבר שבין חמש לשבע בבוקר מסלולי הריצה עמוסים לעייפה, מגרשי הטניס מוזמנים כמעט שבועיים מראש וחדרי הכושר מלאים עד אפס מקום. מצד אחד, אני הכי מבינה, הרי אני גם שם, רצה על גדת הנהר או מקפצת ממכשיר למכשיר בחד״כ (תלוי בעונה). אני תמיד מעדיפה להתאמן בבוקר לפני שהמוח שלי מתעורר, אם הוא כבר בהכרה, אין שום סיכוי שהוא יסכים לטירוף הזה. מצד שני, מי אתם, אנשים שקמים בארבע וחצי, רצים בחמש ומושכים את היום עד השעות הקטנות של מחר ב׳אפטר-וורק דרינקס׳? 

שמונה בבוקר.

נפלטת מהרכבת אל לב המיד-טאון בשעה הכי עמוסה ביום. הדרך היחידה לשרוד את המסע לעבודה בינות אלפי אנשים היא לפתח ׳ראיית צינור׳ חדורת מטרה וכמו במשחק מחשב, ללכת הכי מהר שאני יכולה בין כל האנשים שהולכים גם הם, בלי להתקל באפאחד וכל הזמן לחשב מסלול מחדש.

החוק הלא כתוב של העיר הזו אומר ׳להתקדם׳ אז אם אפשר ללכת, הולכים. לא באגרסיביות דווקא, אבל בהחלט בנחישות, במיוחד ב-Rush Hour. זאת, אגב, הנקודה בזמן בה אפשר לזהות תיירים או אנשים חדשים בעיר- אם את חיה פה, זאת השעה שבה את הולכת לאנשהו וצריכה להגיע לשם די מהר. אם את לא, ראשך מורם אל על, מלא פליאה מגורדי השחקים של העיר, ואת כנראה מעצבנת מלא מקומיים שנתקלים בך או מנסים ללכת סביבך כי עצרת בלי לחשוב באמצע מדרכה. אה, ואם נתקלת במישהו, שחררי ׳סורי׳ נונשלאנטי או ׳דאם טוריסט׳ עצבני בהתאם והמשיכי הלאה.

בוקר במשרד.

היום הגעתי מלובשת לפגישה פייס-טו-פייס עם לקוח, חולצה מגוהצת, ג׳קט, לק מושלם בציפורניים, כל הקלישאות. הבוקר עובר בשיחות עם לקוחות על האתגרים העסקיים שלהם ואיך הסמארט-וידאו שלנו יכול לעזור. כל מיני מילים גבוהות כמו use case, success criteria, KPIs, program goals, audience, reach, measurements ו-optimization, נזרקות לחלל האויר בסדר משתנה בליווי דוחות ומספרים שתומכים, כמובן, בגרסא המתבקשת של המציאות.

אני אוהבת את הרגע הזה, כל פעם מחדש, בו אפשר לשמוע את האסימון נופל ברעש בצד השני של הקו או השולחן. ׳רגע רגע׳ האיש בצד השני יגיד ׳אז ככה זה עובד? תני לי רגע לוודא שהבנתי...׳

אני עוד יותר אוהבת, כשהלקוח חוזר מופתע ומאושר ״וואי! זה עובד!״. ובכן, יקירי, ברור שזה עובד, בגלל זה בכלל יש לנו עסק...

אחת ועשרים בצהריים.

צהריים של חזרות. יוצאת מהמשרד ועולה לרכבת שלוקחת אותי דרומה, עד לקצה של האי הזה- מנהטן.

הנסיעה ברכבת מוקדשת לעוד קריאה של ההערות לתסריט שכתבתי אתמול בלילה ובמחשבות על הילדות העגומה של הדמות שלי.

חצי שעה אח״כ אני יוצאת מהרכבת, מתעלמת מחבורת לוכדי התיירים שמחכה ביציאה מהתחנה ושמה את פעמיי אל המעבורת. הקיץ הזה החזרות להצגה מתקיימות בבית חצי נטוש על Governors island. ׳חצי׳, כי הכל באישור ופיקוח של העירייה. ׳נטוש׳ כי מאז שהאי נעזב מיושביו לפני עשרים שנה בערך, איש לא טרח לשפץ או לתחזק את הבתים עליו, למעט כדי לוודא שהם לא מהווים סכנה. אני עוקפת להקת רחוב שמבדרת את ההולכים לבקר בפסל החירות ועולה למעבורת. ריח מי המלח של האוקיינוס האטלנטי נישא באויר, רוח קלה מכה בפני וקרני השמש מצחקות בין הגלים. רגע אני באזור המסחר הכי עמוס וצפוף של הכרך הגדול ורגע אני בים, מפליגה בפליאה לאי ירוק, שאין בו רכבים, שאיש לא גר בו ושכל פעם מפתיע אותי עם משהו אחר. פעם עם פסטיבל בלו-גראס וקאנטרי, פעם עם פיקניק בסגנון שנות ה-20, פעם עם תהלוכת פיראטים... האי הזה הוא אגדה ואני לרגע משתוממת שאני בכלל חלק ממנה. (אך אל דאגה, תוך שבועיים זה עובר לי והופך ל׳אוף, שוב רכבת, עוד רכבת ומה קשור סירה עכשיו ולמה אין פה שירותים אמיתיים...׳)

בסופשבוע אגיע לכאן שוב להופיע בהצגת ילדים. ככה זה, היום אני דרת בורדל צרפתי במאה ה-18, מחר אני יונה מוזהבת שהופכת לעלמה קסומה שבאה לספר לילדה קטנה סיפור על מלך ואורגת שיצאו למסע לתקן את הקשת בענן...

שש וחצי בערב.

חוזרת מהאי בסירה ורכבת אחרי ארבע שעות של חזרות. בדרך מנצלת את הזמן לענות על מיילים של עבודה ולבדוק אם קיבלתי זימון לאיזה אודישן.

תום מסמסת אם בא לי ארוחת ערב, אוריאל מכין. זוג אניני הטעם של העיר מזמין לארוחת ערב יפנית בסגנון ׳הוט-פוט׳. המממ... שאני אסרב?

מבט חטוף בשעון מאשר שעד שאגיע אליהם תהייה לי בדיוק שעה וחצי פנויה לפני הדייט של הערב. אני נזכרת שלא ממש אכלתי מאז שיצאתי מהמשרד, אי שם בסוף הבוקר.

שבע וחצי.

אני מגיעה לדירה היפה שלהם באפר ווסט סייד, ישר לתוך שיעור בתרבות יפנית שאוריאל מעביר לחתולים. תום ואני מתיישבות על בקבוק של סאקי ורוד תוך שאוריאל מסביר על האטריות שהן לא אטריות ואפילו לא פחמימה (!) ותום טובלת חתיכות בשר דקיקות לבישול בסיר עם רוטב סויה יפני ושאר ירקות. טעים! אנחנו מרימים עוד כוסית לכבוד הדייט, ארוע די נדיר לכשעצמו, אז לפחות שיהיה מוצלח. תיקון איפור זריז, עוד ליטוף לחתולים ותום מלווה אותי לאוטובוס שיקח אותי לצד השני של העיר.

תשע בערב.

שעה לא הכי קונבנציונלית לדייט ראשון, אבל הבחור שלי הערב כבר אבא לשניים, אז נפגשים אחרי שהילדים הלכו לישון.

המקום שקבענו להפגש בו עמוס ורועש. אני עושה סיבוב בפנים, ופתאום הוא מוצא אותי ומושך החוצה. ׳מצטער׳ הוא אומר, ׳אני לא כל כך יוצא, לא ידעתי שכל כך רועש פה׳. יש לו מבטא צרפתי חמוד והוא מחליף שפות כשהוא לא מוצא איזו מילה. אנחנו מוצאים איזה בר יין קטן ושקט ומעבירים את השעתיים הבאות בשיחה נעימה על ארכיטקטורה, קולנוע, אמריקאים ושילוב תרבויות.

אני מגיעה הביתה לקראת חצות, בדיוק בזמן לעבור על עוד כמה מיילים של עבודה ולהתחיל להתכונן לאודישן של שבוע הבא.

 

עשרה לארבע בבוקר.

אני מתעוררת עם התסריט דבוק לי לפרצוף. מכוונת שעון לשמונה (מחר שבת) ומתהפכת לצד השני.

לילה טוב.

לילה טוב

 

גליון ספטמבר

וואן נייט פרינד

שנעשה צהריים?

בוקר. אני צועדת לי ברחובות מנהטן בדרך לעבודה, עטופה במעיל כי קר לי למרות שאפריל, עם מוזיקה של אהוב רחוק באזניות, עוצרת בסטארבקס לקפה.

הבחור בדלפק מרים ראשו ואומר ׳אה, זאת שוב את, מאתמול. בוקר טוב׳ ומחייך ואני... ואוו! עיתון שאספתי ברכבת מתחת לשחי וקפה ביד, צועדת בראש מורם ומרגישה הכי מקומית.

היי ניו יורק! זאת אני, מאתמול! בוקר טוב לך!

 

בערב החלטתי להתחיל לחקור את השכונה החדשה שלי ולצאת לבר. לבד.

 

בחורה לבד על הבר, בטוח מישהו ידבר איתי, לא? אני כבר מדמיינת אותי כמו באיזה סרט, שופכת את ליבי לאזני הברמן, או פוגשת אנשים חדשים בבר השכונתי. איזה... אני מוצאת את עצמי יושבת, בחורה לבד בקצה הבר- וכלום. נאדה. גורנישט. זיפ.

מסיימת את הבירה, אומרת יפה תודה, משלמת והולכת. מגרדת בפדחת...מה בדיוק (לא) קרה כאן עכשיו?!?

להמשך פוסט ספטמבר של מאירה

בוקר. אמצע אפריל וקר לי.

 

גליון אוגוסט

בוקר חדש

פלורנטין, תל אביב , יומיים לפני.

חמש בבוקר.

חוזרת הביתה מעוד יום עבודה אינסופי שהתחיל בכלל שלשום , לתוך רחוב שנגמר בים, שטוף רוח וצבוע צבעי זריחה.

אני אוהבת ריח של בוקר חדש וזה לא באמת משנה מאיזה כיוון אני פוגשת אותו. הוא תמיד יהיה קצת לפני זריחה, קצת קריר יותר מהיום שלפניו או אחריו ותמיד קצת יותר רענן.

הבוקר הזה הוא צומת רוחות. אם מנשבות מהגבעה וניטחות בפניי, אם מסתחררות ומקפיאות את שולי שערי ואם רק בריזה קלה הנושאת קצת מלח של ים, הן מפיחות בי קצת רוח ומזכירות קצת תקווה, כזו שבשארית היום כבר נשכחת, מתפוגגת ונמסה אל כור השגרה, אל להט ההרגל ומשאירה אחריה ריטואל שכחה ולפעמים קורטוב של פחד.

למרות שחלקו של הבוקר הזה עוד לוטה ועוטה צורה של לילה, אין בו פחד.

הוא עולל, נקי, צעיר וקטן ובעיקר עדיין לא יודע, מה יקרה לו היום.

 

בוקר טוב, אני הולכת לקרוס על הספה.

 

להמשך פוסט אוגוסט של מאירה

 

לניו יורק נסעתי בעקבות הזדמנות מאוד מעניינת להתנסות בעולם הפיתוח העסקי מול לקוחות אמריקאיים בסטארט אפ המגניב שאני עובדת בו אבל חוץ מזה, בלי ממש תוכנית: בלי תוכנית להשאר, בלי תוכנית לחזור.

בינתיים אני פה כבר חמש שנים, בקצב המטורף של העיר הזאת זה מרגיש כמו חיים שלמים ועוד קצת.

בזמן הזה גיליתי חוזקות וחולשות, חוויתי עליות ומורדות, הספקתי לשנוא את ניו יורק וגם לאהוב אותה, למצוא את העיירה הקטנה והמשפחתית שלי בתוך הכרך הגדול והעמוס הזה, לאבד את עצמי לדעת ולגלות את עצמי ועל עצמי מחדש בתוך החופש המטורף שהמעבר הזה איפשר לי.

מישהו אמר ׳חופשי זה לגמרי לבד׳? נראה מה יקרה :)

מאירה, ניו יורק

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

שילוב מוזר בין אמנית בנשמה ואסטרטגית בראש,

םצד אחד שחקנית, רקדנית ומעצבת שקצת חיה בעולם משלה, מצד שני סטארטאפיסטית עם הסטוריה ארוכה בניהול ובטחון, שאוהבת לארגן עניינים ולגרום לדברים לקרות. 

עם הזמן למדתי להכיל, לקבל ולהנות מכל השילובים הקיצונים והמוזרים שאני.

שינוי

כן, אני עדיין רוצה לשנות את העולם וכן, אני באמת מאמינה שאפשר, גם אם זה מתחיל בפינה הקטנה שלי. המסע הזה שלי פותח בפני המון הזדמנויות וחיבורים שעוזרים לי למצוא את הדרך שלי להשאיר את העולם מקום טיפ-טיפה יותר טוב מזה שבאתי אליו, אני מקווה.

3

 דוברת את שלושת השפות שחייתי בהן, ולפעמים, כשאני ממש עייפה או שיכורה, הכל מתערבל ויוצאים לי משפטים שאפאחד לידי לא מצליח להבין. זה בעיקר מוזר בשילוב עם ציטוטים מסרטי דיסני  :)

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

 הדבר הכי חשוב שארזתי איתי- גרגירים קטנים של אומץ, קצת נשימה ומחברת שירים ישנים שכתבתי, שמזכירים לי שלבים שונים של עצמי ואת השורשים של מי שהייתי ומי שגדלתי להיות.

על רילוקיישן

 זה הרילוקיישן מס׳ 2.5 שלי, בנוסף לעוד מלא הסתובבויות בעולם, מה שגורם לי מצד אחד לחשוב שאני קצת נוודת בנשמה, ששותה בשקיקה תרבויות חדשות ושואבת אנרגיה מגילויים חדשים ושבטח תמיד אנדוד, אבל מצד שני, זה לא באמת נהייה יותר קל. אחרי שהגעתי לניו יורק הבנתי שקצת עייפתי, אז אולי אשאר פה קצת לנוח :)

אוהבת

שלג, גם אחרי חמישה חורפים בגרמניה ועוד חמישה בניו יורק, תמיד יגרום לי לחייך ולהרגיש שהעולם הזה מופלא ומרגש. החברים שלי פה כבר התעייפו מלגלגל עיניים כשמתחיל השלג הראשון ואני מקפצת לי באושר כמו ילדה קטנה.

מזוודה
  • Instagram Social Icon