טל

קופנהגן, דנמרק

גליון נובמבר

מפתח הלב

לרגע חשבתי שאיבדתי את המפתחות בהיסח הדעת. 

זכרתי שראיתי אותם על השולחן שלה בבוקר והכנסתי לתיק, אבל הם לא היו בשום מקום.

הפכתי את הכיסים של המעיל, הוצאתי מהם את הכפפות והטלפון, הפכתי את התיק, על כל התכולה הבלתי מתקבלת על הדעת שלו. מצאתי את האודם האדום, שאני מחפשת כבר חדשיים אבל המפתחות פשוט נעלמו. 

צילמה לירון פרל - ברשדסקי 

בוקר שלם אני מסתובבת אתה.

החברה הזו,שכל חייה מתנפצים לרסיסים,  כמו האגרטל הכחול שקניתי לה לדירה החדשה והחזיק מעמד בקושי חודש עד שהרוח העיפה וניפצה לכל הרוחות.

אני מקשיבה לה ושומעת איך כל מה שחשבה על העולם, על הזוגיות שלה, על השהות שלה כאן יורד לטמיון ומתפוגג תחת עננה ענקית וכבדה של חוסר ודאות.

אין לה חסכונות, אין לה חשבון בנק, גם לא בטחונות אחרים. 

היא תלושה לגמרי בלי שום קרקע בטוחה לדרוך עליה. 

אזרחית מדינת עולם שלישי רחוקה, משפחתה אוהבת ותומכת, אבל כמה אפשר להיות בשבילה  מכזה מרחק? 

 

רק היא וילדיה הקטנים, שכבר מרגישים היטב את האדמה הרועדת תחת רגליהם הקטנות.

תלויים לגמרי בטוב ליבו.

אותו הלב, שפעם אהב אותה וגרם לה לוותר על כל מה שהיה לה, לחצות אוקייאנוס ולהיות כאן, האישה התומכת בשבילו.

אותו הלב, התהפך בשנה האחרונה והפך בוגדני ומסוכסך עם עצמו. 

ובכל יום מחדש מרסק אותה לאלף חתיכות.

והיא עכשיו נשענת עלינו, חברות, שמוכנות לעשות הכל בשבילה, אבל חסרות אונים כמעט כמוה. 

כמותה, גם אנחנו זרות כאן, לא מכירות את המערכת, בלי קשרים חזקים לדמויות מפתח שיוכלו לעזור. גם אנחנו בלי שפה שיכולה לסייע לה לפענח את צעדיה.

אנחנו אורחות לרגע בחייה. עוד שנה או שנתיים נהיה גם  אנו רחוקות והיא תשאר עם חייה, שבגיל חמישים היא צריכה להתחיל שוב מאפס.

 

והיא- בסיוט.

זהו חלום הבלהות שהוא הצד האפור של הרילוקיישן. 

הפחות מדובר. 

זה שקצת מפחיד לחשוב עליו, או לקחת אותו בחשבון כשמתכננים לצאת לכזו הרפתקאה.

כאמהות אנחנו בודקות לפרטי פרטים את בית הספר והשכונה אליה נעבור, אבל כרעיות, אולי לא תמיד זוכרות לשאול (אולי חוששות מהתשובה ) מה טיבה של הזוגיות, מהם יחסי הכוחות, האם באמת ובתמים אפשר להפקיד את הגורל האישי והמשפחתי בידיים של האיש הזה, השותף למסע?

זה לגמרי שואב אותי.

משהו חזק מחבר אותי אל האישה הקטנה הזו. 

אנחנו מכירות רק שנתיים וקצת. איננו חולקות שפת אם, אבל שפת הלב שלנו היא אותה שפה. 

היא הכפרה שלי. 

אני הסוויטי שלה. 

היא נראית שברירית אבל היא לביאה.

למענה, אני מוותרת על השעות הכי יקרות שלי בשבוע, רק שלא תוותר לבדה.

 

היא מרגישה קטנה ומטומטמת, שלו יש הכל ולה אין כלום. הוא יכול לגרום לה להיות ברחוב, לאסור עליה לצאת עם הילדים מהמדינה הזו, שהיא בכלל לא שלה. 

כלואה בכלוב שהרגיש פעם כמו זהב, עם כל תיקי הפראדה, היהלומים והחופשות היקרות. עכשיו הזהב התקלף, נותרו רק גדרות. 

 

והצרות האמיתיות שלה, קצת מגמדות את השטויות שאני עסוקה בהן, גורמות לי להרגיש  שהכל זה מוץ. 

יש לזה טעם מר ולא מנחם.

 

בסוף  מצאתי אותם, זרוקים על השטיח שלה בדיוק ליד המקום שהנחתי אותם בבוקר.

תחושת הרגיעה לא הגיעה.

 

גליון אוקטובר

זולגות הדמעות מעצמן

כשגרתי בישראל, ממש לא הייתי מחובבי החגים.

למעשה, ואני ודאי לא יחידה בנוף, לפני החגים לרוב היתה ממלאת אותי מן תחושת כבדות ועומס כזו, שבעיקר מורכבת מהשילוב המעיק בין ״אצל מי עושים השנה את ערב החג״ לבין היציאה מהשגרה (שאני בסך הכל ממש אוהבת, ואוהבת לשבור אותה, אבל בעיקר בשביל הפאן של עצמי ופחות לטובת חגי ישראל). 

 

בכלל כל קרנבל החגים והלחץ הבלתי נגמר לפניהם (להספיק לקנות בגדים חגיגיים ומתנות לכולם) תמיד הרגיש לי אובר רייטד

ובעיקר נלחמתי בדחף לרכוש כרטיסי טיסה ליעד כלשהו כדי להמלט מהחג.

 

לפחות כך זה היה כשגרנו בארץ.

החגים היו מן מובן מאליו שיש למלא אחר המחויבויות שלו: להתקע בפקקים בין ארוחת חג אחת לשניה, לאכול הרבה יותר ממה שהקיבה מסוגלת, לנסות להוריד כתמי חריימה מחולצות החג הלבנות, שממש רק נרכשו. 

הביחד המשפחתי, שמתאגד סביב הימים האלה, טומן בחובו גם מפגשים מחממי לב עם קרובי משפחה שלא תמיד רואים ביומיום וגם תחושה שלעיתים מתעוררת של מן ״תפסת מרובה לא תפסת״ כי כמה אינטימיות כבר אפשר להספיק במפגש כזה מרובה משתתפים (ובינינו, כשהפה עסוק רוב הזמן באכילה והקיבה בעיכול, והילדים תמיד צריכים ממני משהו יש פחות אנרגיה לשיחות נפש).

כשעברנו, השילוב בין החגים למרחק עשה לי בהתחלה בעיקר אנחת רווחה.

שוב לא צריך להתמודד עם ״ספטמבר האיום״ אלא אפשר להתחיל את בית הספר בחדשיים של שגרה מבורכת עד חופשת הסתיו, שנמשכת שבוע בדיוק באמצע אוקטובר.

המרחק, שפתח מרחב בכל כך הרבה תחומים, ריווח גם את כל מה שקשור לחגים-

ההחלטה איזה חג לחגוג ובאיזה אופן עברה להיות בידינו. מעבדות לחירות.

 

מצד שני- בהפתעה פגשתי בתוך עצמי גם את תחושת האחריות על החגים. 

פתאום הבנתי, שאם לא נציין ונחגוג- החג לא יהיה קיים. כי אין שירי חג ברדיו, אף אחד לא מדבר עם הילדים שלי על מנהגי החג ומלמד אותם את מה נשתנה, ואנחנו צריכים להחליט אם לבטל שיעור גיטרה או ללכת לשמוע תפילת כל נדרי.

ובנוסף להכל, במקום שהמטלה היחידה שלנו תהיה להתייצב לארוחות, נהייתי אמונה על כל הצד הקולינרי. כיף חיים.

 

בראש השנה הראשון תקף אותי דחף חזק לאפות חלות עגולות (עד אז ההיכרות שלי עם השמרים היתה רק מהצד הנוגס), להזמין חברים ואפילו ללכת לבית הכנסת. 

יום כיפור הראשון היה יום מוזר ממש בלי האווירה הכל כך עצמתית שיש בארץ (אפילו רכיבה באופניים כבר לא נהייתה ייחודית ליום הזה) ועד סוכות כבר תפס אותי מחנק שכזה בגרון. 

על ליל הסדר דילגנו לגמרי (אל תגלו) וחגגנו במסעדה ארגנטינאית בשבדיה,  אבל ביחד עם המשפחה האהובה שלנו, שהגיעה מניו יורק.

 

למעשה, עד השנה, הצלחנו, שבכל חג חשוב תהיה אצלינו נציגות משפחתית, או שאנחנו נגיע לארץ. והמשפחה שהגיעה, תמיד הביאה אתה אור ושמחה ואווירת חג ובית שחיממה לנו את הלב.

 

ועכשיו בשנה השלישית, אפשר להגיד שמהרבה  בחינות התפתחתי- 

את החלות אני כבר אופה בעיניים עצומות, את חלל הדירה שלנו ממלאים שירים ישראלים של חג ואנחנו יוצאים במיטב הבגדים לארוחת חג עם החברים שכאן, שהם הכי משפחה שאפשר לבקש. אז השנה אפילו לא הייתי צריכה לבשל. 

ממש כמו בארץ. 

כמעט. 

אז איך זה שהמחנק בגרון והדמעות עומדות כל הזמן בעיניים?

גליון ספטמבר

גדר ההפרדה

יש דברים שלעולם יגרמו לי לחייך.

למשל, הדבר הזה בסופר, שאין לו ממש שם משל עצמו (לפחות לא בעברית), שמפריד  בין המוצרים בסרט הנע, של העומדים בקופה.

כמה פשוט.

וכמה זרות.

שחס וחלילה, הדברים שלי ושל מי שלצדדיי לא יגעו או יתבלבלו.

וגם, כמה זה נח.

אני זוכרת את הפעמים הראשונות בסופר, כשעדיין לא הבנתי שזה ממש מן חוק כזה. חוק הפרדה, שחייבים לציית לו.

ואם את לא עושה את זה, מי שלידך כבר ידאג להפריד. 

ויוסיף רטינה.

 

מעניין ששוב אני כותבת על הסופר.

הסופר כמיקרוקוסמוס לחיים עצמם.

 

והחוק הזה, של חס וחלילה לא להתערבב פוגש אותי גם במקומות שקצת פחות מעלים בי חיוך.

 

כמו למשל, חדר המדרגות בבניין.

מקום מעניין חדר המדרגות- חצי ציבורי כזה. אנחנו גם זרים וגם שכנים, נפגשים בחלל לא גדול, סך הכל גרם מדרגות קטן ואי אפשר להיבלע בהמון. 

אז יש גם קצת אינטימיות. 

כפויה.

 

ובשטח האפור הזה, שבין זרות לקרבה, אני הרבה פעמים מרגישה את המבוכה.

זה לא שבישראל, לא פגשתי שכנים אנטיפתיים. אבל תמיד היו גם את אלה שאפשר לעצור אתם ולקשקש ולדעת שאם חסרה לי חצי כוס סוכר וביצה לעוגה- תמיד אפשר לבקש.

 

וכאן כבר במשך שנתיים אני מרגישה,  שהשכנים הדנים שלי ממש מתאמצים לא להתקל בי או זה בזה ואם במקרה אנו מתראים -החיוך שלי מתקבל בהנהון קצר והפניית המבט,  כדי  שחלילה לא תתפתח שיחה.

אפילו את השכן מהקומה למטה, שמעולם לא ראיתי את פניו, הכרתי לראשונה רק מאימייל רשמי בו הוא קבל על רעש טפיפות הרגליים שלנו בבוקר (זה המחיר של בית ישן עם תקרות עץ. ומה הוא מצפה, שנתחיל לרחף?)

שמעתי לא מזמן סיפור על חברה של חברה, שאינה דנית, שעברה לדירה חדשה וכדי להכנס בצורה נעימה החליטה להכין קאפקייקס ולחלק בין כל השכנים. 

מן סיפתח מתוק להיכרות.

מאז אף שכן אינו מחליף איתה מלה. 

It was too damm close

 

כבר חשבתי שהתרגלתי לזה, ואפילו השלמתי עם כך, שאת שיחת החולין האגבית הכי עמוקה, שלפעמים אני ממש זקוקה לה, אקיים דווקא עם מחמוד, הקופאי הלבנוני הלבבי מהמכולת ולעומת זאת, לעולם יעבור איזה גבול בלי נראה, עם המורה שלי לג׳יירו או עם הברמן שמתחת לבית שלי, שרואה אותי ממש לא מעט.

 

ואז הגיעה לוטי. לוטי השכנה החדשה שהגיעה לקומה הראשונה היישר מלונדון, עם שני ילדים בריטים מתוקים, שלמרבה השמחה נכנסו בדיוק לכיתות שלנו. 

 

אני תמיד אומרת, שלפעמים המעבר מאפס לאחד, כשמדובר בחברים, או שכנים, הוא שמיים וארץ. 

וכך בן לילה, האווירה בבניין השתנתה מקפואה ומנוכרת לחברית ונעימה.

החיוכים והפטפוט בבוקר כשעולים ביחד על האופניים ורוכבים כחבורה רצינית לבית הספר והידיעה שאפשר תמיד לקפוץ לקפה (או לשלוח אליה את הילדים) היא פרייסלס.

 

אז השכן מלמעלה, ימשיך להניד את ראשו לשלום ולעולם ימשיך לא להציע לי עזרה כשיראה אותי נסחבת עם כל השקיות שלי בחזרה מהסופר.

אבל יש לי את לוטי, וזה מרגיש סוף סוף קצת כמו אי אז בשנות ה 80, ברחוב קרן היסוד 34 ברוממה הישנה, שם עלינו וירדנו במדרגות כל היום בין בתי השכנים ושיחקנו חיי שרה על הדשא.

ובערב, אני אמנם לא  צועקת לילדים מהחלון לשוב הביתה, אלא שולחת סמס מנומס,  אבל לכמה רגעים הקרות הדנית המקיפה אותי מתמוססת, אין חוקי הפרדה, רק אנשים שנפגשים, ולכמה רגעים אני מרגישה כאילו אני (כמעט) בשכונת חיים.

גליון אוגוסט

מזוודת קסמים

 

כל הימים כל הימים, חולמת אני על מזוודת קסמים.

אני מאוד אוהבת נסיעות . אבל כמה שאני אוהבת נסיעות- ככה אני שונאת לארוז.

עדיין לא הצלחתי לפצח את המינונים המדוייקים שיכילו את כל מה שצריך בשביל ללבוש ולפשוט, להתאפר ולהתנקות, להתלבש ליום ולערב, למזג האוויר המשתנה תדירות, להתאים למצב הרוח ושלא לדבר על לצמצם למינימום את כמות הנעליים הנדרשת.

וכל זה כפול שלוש פעמים (לילדים, כן?).

אקיצר, הבנתם אותי- סיוט גדול. ותמיד יש לי בסוף יותר מדי או פחות מדי ממשהו, זה לא מצליח להיות מדוייק.

 

הכי הייתי רוצה מזוודת קסמים כזו ,כמו של מרי פופינס. שאפשר לשלוף ממנה בדיוק את מה שצריך ברגע הנכון, שתהיה מחוברת בדיוק למצב הרוח שלי, למזג האוויר ושאם אצטרך, אוכל לשלוף ממנה אפילו מתלה לכובעים או מטרייה גדולה עם ראש של תוכי.

 

לצערי, טרם התברכתי במזוודת קסמים כזו והקיץ האחרון מצאתי את עצמי אורזת ופורקת מזוודות בקצב מסחרר. בין לבין גם טיילנו ובילינו, סחטנו עד דק שישה שבועות של חופש מבית הספר ואירופה קרירה ומוארת עם כבישים מהירים ופתוחים. היה כיף, כן, אני לא מתלוננת.

אבל עדיין.

 24/7 עם הילדים, לא משנה היכן בעולם- היה לי קשוח.

ובפעם הראשונה בכל השנה לא הצלחתי למצוא את הפניות המתבקשת לכתיבה.

 

מעניין. דווקא בחודש חגיגות השנה אני מתקשה למצוא את המלים ובא לי לשלוח אתכם קודם כל לקרוא את מה שמאירה כתבה.

בכל מקרה תקראו אותה אם עדיין לא הספקתם כי הטור הזה שלה, אי אפשר להתעלות עליו.

והיא הצליחה לדייק ממש, בלי שהתכוונה, גם אותי.

(וזה קצת מספר גם את הסיפור של מה שקרה לי השנה בבלוג. לדוגמא, שהבנתי ש"מה שמאירה אמרה".

נקודה. )

כי הדבר העמוק שקרה עם הבלוג הזה, ההשתייכות לארץ הפלאות של עליסה, כמו שמאירה הגדירה כה יפה, היא קודם כל השתייכות לחבורה העליזה, הפתוחה, המאפשרת הזו של נשים חכמות, מצחיקות ושנונות ובעיקר כל כך שונות אחת מהשנייה שזה מעורר בצורה בלתי רגילה.  

והקשר הוירטו-ריאלי שנוצר איתן בהתחלה בלי בכלל שנכיר ובהמשך במפגשים חוצי יבשות, נהיה קשר עמוק, יציב, ואמיתי והוא אחד האירועים הכי משמעותיים שקרו לי השנה.

 

אבל, אלה הם מאחורי הקלעים, ואילו הבלוג הוא גם עצמו, ובמלאת שנה להווסדו, אני רוצה לתת במה גם למשמעות העמוקה של חוויית הכתיבה.

 

האמת, לכתוב בבלוג היה הדבר האחרון שציפיתי שאעשה, כשעברתי לקופן.

הרבה אחרי ששקלתי ממש ברצינות לעבוד כאן בדוכן פלאפל .

עד שעליסה הזמינה, בפוסט של קבוצת נשים ענקית , להצטרף אליה למיזם הנשי, זה אפילו לא עבר לי בראש.

אבל עליסה, המסתערת, כתבה.

ואני ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה.

כתיבה.

אז התייצבתי.

 

ולמרות שזה נשמע הזוי, דווקא הטור הקטן שכתבתי פה פעם בחודש, שאני אפילו לא בטוחה מי קורא אותו בקביעות (חוץ מאמא שלי ואחותי), הוא אולי  הדבר הכי חשוב שקרה לי פה.

דווקא הדבר הלכאורה זעיר הזה, בטח ביחס למעבר ממדינה אחת לאחרת נהיה כל כך גדול.

אבל בהכי אמיתי שלי- זה באמת מה שקרה.

ולמה?

 

קודם כל, כי כדי לכתוב, צריך לרגע לעצור.

ואז צריך להתבונן

ולחשוב

קצת כמו טיפול,

הכתיבה מייצרת מרחב.

והמרחב הזה פותח דלת לתוך עצמי.

ולשגר את זה לעולם- בשבילי זו רעידת אדמה של ממש.

 

וההתחייבות הזו לכתיבה חייבה אותי גם לעצירה ולהתבוננות, שאני לא בטוחה שהיו מתרחשות באותו אופן אם לא הבלוג.  

ובטח לא, אם לא היו אתי גם עליסה ומאירה ומירי ולירון.

וכך עברתי למין מצב התבוננות קבוע ומחובר- גם לדיבור הפנימי שלי וגם למה שקורה בחוץ וגם לדיאלוג שנוצר בין כולנו ועם העולם שבחוץ.

 

אני קצת דרמתית היום, אבל באמת, בשבילי, כדי לכתוב ככה לעולם, על עצמי, הייתי צריכה להתגבר על הרבה חסמים.

החסם המקצועי ראשון, כמובן. לכתוב על עצמי בחופשיות ובלי הקשר מקצועי, לכתוב גם על אופנה ועיצוב וקוקטיילים - זה לא ממש מתחבר לדימוי הפסיכולוגי הרציני והמעמיק, שאגב, עדיין חשוב לי.

אבל אחת ההחלטות שלקחתי היא להשאר נאמנה לעצמי ולנסות לכתוב רק אמת.

והכתיבה שיקפה קודם כל לעצמי, שאני כנראה גם כזו, מורכבת גם מכבדות וגם מנונסנס מה לעשות.

וכתבתי, והראיתי לעולם, ונחשו מה- השמיים לא נפלו.

 

ועם הקפיצה לתוך המים של הבלוג -העזתי לקפוץ גם לתוך מים אחרים.

כי נכנסה בי קלילות ושמחה. הנאות קטנות שפעם הרגשתי אמביוולנטית לגביהן או, חלילה, לא מותאמת בגללן (כי הן לא רציניות או  לא מעמיקות מספיק)  מצאו מקום יותר בטוח ושייך בתוכי.

והכתיבה גרמה לי להרגיש שאני יכולה עוד מהכל. להתנסות, לחוות, להיות ולהתחבר.

כמה כח יש למלים. כמה עצמה יש בלשים את עצמי בחוץ, לפרוס במקום אחד את כל חלקי ולהגיד לעצמי ולעולם- הנה אני.

 

יום ההולדת לבלוג מציין עבורי גם שנתיים לנחיתה שלנו בקופן.

כולה שנתיים וכאילו חיים שלמים עברו ביניהם.

זו אולי התקופה המעוררת והמגדלת ביותר בחיי.

והMISSVADA- לא היתה רק שותפה מלווה לכל התהליך, אלא תהליך מופלא ועצמתי בפני עצמו.

 

אז קצת קשה לסכם,

אבל בניגוד ליכולת המוגבלת שלי לארוז במזוודה את כל מה שצריך ורק מה שצריך, דווקא  MISSVADA מצליחה להיות עבורי ממש מדוייקת.

היא מכילה בתוכה הכל מהכל- קולות נשיים, דיאלוגים, מראות פנימיות והזדמנויות להתלבש ולהתפשט בכל המובנים. היא אף פעם לא מרגישה לי יותר מדי או פחות מדי,

ואפילו לא צריך בשבילה נעליים.

מזוודת קסמים מקושטת נוצה, שיש בה בדיוק כל מה שאני רוצה. 

 

גליון יולי

דיזיין & דיסטורשן

קול קורא לכל בעלי החולשה לעיצוב!

אם יש לכם נטיית לב לאסתטיקה, מגע של עץ אלון עושה לכם צמרמורת, מראה של כורסא מעוצבת מעביר בגבכם את ה"שיבר" ובא לכם להתמלא בהשראה, לחוות סופשבוע מיוחד במינו, על טהרת העיצוב והקולינריה, ה-3daysofdesign   המתקיים בכל שנה בסוף מאי בקופנהגן- הוא סימון היעד הבא שלכם לשנה הקרובה וזה ממש הזמן שלכם להתפקד.

האמת, השראה זה אנדר סטייטמנט. לחובבי הז'אנר מדובר בלא פחות מחוויה אורגזמית המתמשכת על פני שלושה ימים (ולילות). 

אז מה בדיוק קורה שם?

כל מעצבי העיר ושחקני חיזוק מהעולם כולו נעמדים על הרגליים האחוריות, מציגים לראווה את העבודות הכי חדשות שלהם, את העיצובים הכי חמים מהתנור ומזמינים את הקהל להכיר אותם באופן אישי, לעשות קצת סמול טוק על כוס יין, לנפח את החזה בגאווה ולספר בצניעות הנדרשת על מאחורי הקלעים של תהליך עבודתם.

בסופ"ש הזה, קופנהגן כולה כמרקחה, משום שהאירועים השונים מתקיימים בכל מקום: בחנויות הבית של המעצבים, היכלי פופ אפ וחללים שהוסבו למען מטרה זו, כולל מבני שגרירויות רבים, המארחים את מעצבי הדגל מהמדינות אותן הן מייצגות.

(זו גם הזדמנות טובה להכיר מבפנים את המבנים העתיקים, המרשימים, בהן נמצאות השגרירויות, שלרוב חסומים בפני הקהל)

בעצם מדובר במסיבת עיצוב הנפרסת על פני כל העיר, לאורך כל שעות היום, בו זמנית, והופכת את כל הדבר הזה לחוויה של יופי ונהנתנות.

אם תרצו, אסקפיזם אורבני במלא מובן המלה.  

 

אגב, אם אתם בענייני אופנה, אין כמו הפסטיבל הזה, בשביל לשזוף את העיניים באנשי ונשות הממלכה הדנית, העטויים במיטב השיק העכשווי, שבאים לראות ולהיראות, ובעיקר להתבלט.

זו גם הזדמנות מצוינת בשבילכם  לשלוף מהארון ולזרוק למזוודה את כל בגדי המעצבים שרכשתם ברגע של חולשה ולא לבשתם מעולם, כי הם תמיד הרגישו לכם טו מאץ'. כאן הם ממש יתקבלו בברכה.

ואם תחברו להן סניקרס נונשלנטיות תיראו הכי מעודכנים פלוס לא תהרגו את הרגליים בהליכה.

(בכל מקרה, לא משנה כמה תתאמצו להיות מיוחדים ובשיא השיק, אל תצפו כאן למחמאות או יחס. זה לא בפאסון של אף אחד ותכלס גם לאפפאחד לא ישנה אם תגיעו בטישרט וג'ינס).

 

 

וזה הכל? זה ממש לא הכל. כי אם חשבתם שקופן יקרה (ולא טעיתם), אז אחד הבונוסים שגיליתי בסופ"ש הזה, הוא שאפשר לחסוך את רוב ההוצאות על המזון. כי באירועים השונים גם מוגשת תקרובת אלכוהולית- קפאינית- קולינרית קלה לאורך כל שעות הפתיחה, ואם תתזמנו היטב את האירועים עם האפליקציה, או יתמזל מזלכם להגיע במקרה לאירוע השקה או הרצאה, תוכלו ממש ליהנות מארוחה של ממש, באדיבות אחת ממסעדות הגורמה בעיר.

 

ועכשיו זה רק הולך ומשתפר. כי אם אתם גם חובבי אלכוהול ומסיבות, ודאי תשמחו לגלות שחנויות רהיטים מסוימות  בוחרות להפוך את עצמן לערב אחד לבר קוקטיילים. תכלס איך לא חשבו על הקונספט הזה לפני? - כי מה יותר פשוט מלהביא דיג'יי וכמה מלצרים, הרי תאורה ורהיטים מגניבים כבר יש ממליא והא לכם פופ אפ בר במינימום השקעה.

בקיצור, מבוקר ועד לילה אתם מסודרים. ואם נמאס מרהיטים, אפשר פשוט לחתוך ולהינות מהקסם של העיר הזו, שרק מתעצם בחודש הכי יפה שלה בשנה.

איך מתארגנים על זה?

פשוט מגיעים ועדיף להעמיס אתכם חבר או חברה. אלי הגיעו שתיים, ועוד מעצבות- מור האדריכלית (MORRKO.ARCH) ועדיה המעצבת (ADAYAKO) ששימחו את לבי והאירו את עיניי הבלתי מקצועיות, לפרטים הקטנים והחשובים.

וזהו. כל מה שצריך לעשות, הוא להתחיל מאחת הנקודות המרכזיות בעיר ולחפש את הבלון הכתום התלוי בכניסה לכל חלל המשתתף באיוונט, להכנס, לשזוף את העיניים, להתכבד ולהתמלא בהשראה.

 

לפרטים נוספים: www.3daysofdesign.com

ועכשיו לדיסטורשן

 

קופנהגן, כמו שכבר כתבתי פעם, היא עיר של ניגודים. אז אחרי הנסיקה המדהימה לגבהיי העיצוב השמיימיים, מגיעה גם שעתה של הנחיתה למחוזות הגשמיים הפחות חינניים אבל לא פחות מהנים של ההרס.

פסטיבל דיסטורשן, שמתקיים בסוף השבוע הראשון של יוני הוא, איך לומר, שעתו הפחות מעוצבת של העם הדני.

מדובר בפסטיבל מוזיקה אלקטרונית המתקיים לאורך ארבעה ימים.

בשלושת הימים הראשונים מתקיימות מסיבות רחוב ענקיות (הכניסה חינם מגיל 18), כל יום בשכונה אחרת בעיר וביום הרביעי מתקיימות מסיבות סגורות בהיכלי ענק (במחירי עתק).

מיטב הדיג'יים של המוזיקה האלקטרונית מגיעים מכל העולם ביחד עם המון צעירים שיכורים מקומיים ומיובאים, השוטפים את העיר.

 

לאירוע הזה מומלץ שתנעלו את הנעליים הפחות יקרות שלכם, ותתכוננו למחזות פחות צפויים ופחות נעימים כמו גברים ונשים המטילים מימיהם בפומבי, מקיאים ומשחררים כל רסן. (כי הדנים יודעים להחזיק ממש חזק את ההליכות והנימוס שלהם, עד שהאלכוהול משחרר להם המקל מהישבן ומוציא את הכל (כולל הכל) במלוא התפארת).

 

באופן אישי, אני, אגב, למרות היותי בוגרת מצטיינת של מועדון ״החורבה״ בחיפה, ואהבתי הרבה למוסיקה אלקטרונית, מצליחה בכל שנה לפספס את האירוע. תמיד מסיבה מוצדקת, כמובן, ובטח לא בגלל שבסתר לבי אני חוששת להיות שם על תקן הדודה הפאתטית המבוגרת, שעדיין לא הבינה שזה כבר ממש לא לגילה.

בשנה הבאה מבטיחה תמונות ממקור ראשון.

 

אגב, באופן ממש מקסים ומפתיע, באותו סופשבוע ישנם גם אירועים שנקראים אנטי-דיסטורשן. אלו אירועי מוזיקה באווירה קצת יותר מתורבתת, כך שכך או כך, לחובבי מוזיקה זהו סופשבוע גדול ומלא אפשרויות.

 

(התמונות מתוך עמוד האינסטגרם cphdistortion)

 

גליון יוני

להחזיק את הזמן

לפני כמה חדשים התחלתי לשים לב לכמות השעונים שבעיר. על צריחי הכנסיות, בית העירייה, בארמונות וגם סתם על מבנים קטנים וגדולים, רובם עתיקים אבל לא רק. עשרות רבות של שעונים, שכנראה תמיד היו שם, אבל מבחינתי הם היו גילוי מרעיש ובולט ומרגע שהתחלתי לשים לב- הם לא הפסיקו לבצבץ.

עם הגילוי הזה התחיל להתבשל במוחי רעיון לצלם את כולם לתיקיית- קופנהגן ושעוני העיר.  

וכדי להוסיף לזה עניין, תכננתי לצלם את כולם בדיוק באותה השעה של היום.

ככה זה כשיש עודף זמן פנוי.

בשלב הראשוני התחלתי למפות אותם, בכל מקום שמצאתי שעון- צילמתי. אלא שאז, לאכזבתי, גיליתי, שאמנם רוב השעונים אכן מכוונים, אבל יש גם כאלה שלא. 

נעצר בהם הזמן.

ההבנה, שלא אוכל לתעד את כל השעונים באותה השעה הוציאה לי את האוויר לגמרי מהפרויקט הגרנדיוזי.  זה הרגיש פחות מלהיב ויותר כמו בזבוז זמן.

מצד שני, גם התפנה לי הזמן מהדואינג התזזיתי לקצת ביאינג מחשבתי.

זמן לחשוב.

אז מה פתאום שמתי לב דווקא עכשיו לשעונים, שהיו פה מאז ומתמיד?

האם יש מצב, שאני בעצם עסוקה ב....זמן?

זמן.

כשנוסעים, כמו הופכים שעון חול, ומתחילה הספירה לאחור-עד לנסיעה.  

יש לתזמן תזמונים מדוייקים של שליחת מכולה, רישומים לבית ספר והגשת מסמכים. אנו מחשבים שוב ושוב כדי שהכל יהיה מדוייק עד כמה שאפשר, כדי שתהיה קצת תחושה של שליטה בתוך הדבר העצום הזה שקשה לדמיין,שאנו מתקדמים אליו בצעדי ענק.

 

ובהדרגה, כמו שעון החול, שמתרוקן, גם הבית מתרוקן מתכולתו ומפליג במכולה אל מעבר לים, וכמוהו גם היומן מתרוקן מפגישות. תחושת הימים שעוברים משתנה, לא עוד השגרה המבורכת אלא ימים משונים מלאים בסידורים אחרונים ופרידות. זה לא אותו הזמן,  כמו שאני מכירה.

אולי אפילו בלב, ישנה איזו התרוקנות, איזו כהות כזו מפאת ההצפה, שדווקא מפנה מקום לחוויה החדשה.

 

בלוח השנה יום הטיסה מסומן בגדול.

ואחריו- כלום.

 

אבל שעון החול- צריך לזכור, שני צדדים לו. כשהצד האחד מתרוקן, השני מתמלא.

כשאנו מגיעים, כמו הזרימה העדינה  של החול, גם הימים כאן מתמלאים בהדרגה. בהתחלה הזמן מזדחל לו. הוא פשוט לא עובר. הימים ארוכים, סופי השבוע עוד יותר ועל החורף בכלל אין מה לדבר.

השנה הראשונה הרגישה לי כמו נצח.

אבל הזמן לא עוצר, הוא ממשיך בשלו, אם ארצה ואם לא (ואפילו כשבסתר לבי אני כבר תוהה, אם הגיע הזמן להחליט שזה פשוט לא, וצריך להתחיל לחשב חישובי חזרה) החול ממשיך ונופל, וככל שהזמן עובר, כך אני מתחילה להרגיש יותר קלה.

הנה, לא עשינו יותר מדי חוץ מלתת לו לעבור והילדים כבר מדברים אנגלית ואני לא זקוקה יותר לגוגל מפס כדי להגיע לסופר. הישגים גדולים וקטנים נאספים בתחתית השעון עם החול, נערמים לכדי מסה קטנה, משמעותית שנותנת לשהות שלנו כאן כח כבידה. 

זמן- איזו מתנה!

 

וכך, במרוצת הזמן, לתוך השנה השנייה, כשהכל כבר מרגיש רגיל וממצב של התנעה העברנו הילוך לדרייב- בלי שהתכוונתי גם הזמן הרגיש כמו הולך ומאיץ.                         

השנה הנוכחית טסה לה כמעט בלי שארגיש ועכשיו לקראת סיומה, אני בעיקר רוצה לצעוק לזמן: תאט!!!!

אני עדיין לא מוכנה להפוך שוב את שעון החול ולהתחיל לתזמן מחדש את החזרה.

 

צולם על ידי יונה מואס

 

אבל הזמן לא עוצר. הוא עף, נשרף.

לפעמים כשאני רוכבת בעיר, או רצה מסביב לאגמים שלנו בבוקר, אני חושבת לעצמי, שאני כבר מתגעגת לכאן, לזמן עכשיו הזה שאני הווה.

ברגעים האלה, אני מדמיינת את עצמי בעוד עשר או עשרים שנה, וחושבת לעצמי שהתקופה הזו תהפוך מתישהו  לאיזו נקודה קטנה בציר הזמן, כמו חלום שפעם חלמתי.

איך פעם מזמן גרנו בקופנהגן.  

והלב שלי כבר מתפוצץ מכאב וגעגוע.

איך אפשר להתגעגע למשהו שעדיין קורה?

זמן הווה-עתיד משונה.

 

והכי הייתי רוצה, עכשיו, ברגע הזה,  להחזיק את הזמן. בדיוק בנקודה הזו, של הקיץ הסקנדינבי הצבעוני והנעים, במקום הזה שבין השנה השניה לשלישית לרילוקיישן, כשהתחושה היא הכי עצמתית שאפשר.

אני לא רוצה להתחיל לספור את הזמן לאחור.

בדיוק עכשיו, כמו השעון שנתקע- אני רוצה פשוט לעצור.

 

גליון מאי

רגרסיה לתלות

לפני חמש עשרה שנה, כשרק התחלנו, התקלקל המזגן בסוברו החבוטה שהיתה לי. הייתי אז סטודנטית לתואר שני, שחולמת על בגדי מעצבים ומסתפקת בשוק רמלה-לוד ונוהגת עם חלון פתוח באוגוסט שיהיה אוויר. 

הוא אז כבר עבד בהייטק. אמנם בתחתית הפירמידה, אבל עדיין, היתה לו משרה מלאה.

יום אחד חזרתי הביתה לאוטו עם מזגן חדש. זה היה הכי רומנטי בעולם בעיני ואחד מהסימנים הרבים שאותתו לי- את יכולה להשען. 

 

בכל מקרה, גם בגלל סוג הפרנסה אבל בעיקר בגלל סוג האישיות, אפשר להגיד שמאז ומעולם המאזן בינינו נטה לכיוון של יש מי שמכניס ויש את מי שבעיקר מבזבזת. 

למזלי בורכתי באיש כזה, שבאמת מעולם לא עשה מזה עיניין ומשק הבית שלנו תמיד היה משותף ושוויוני. 

 

ואמנם, תמיד המשכורות שלי היו מצ׳וקמקות- מעבודות  סטודנטיאליות, או סתם כי עשיתי התמחות בשכר עבדות וגם המלגות לדוקטורט והקליניקה המתפתחת כיסו בקושי את הגן.

אבל, עדיין, תמיד הכנסתי משכורת.

 

אפילו היתה השנה ההיא, כשהייתי בין סיום הלימודים לתחילת ההתמחות, בה עבדתי פול טיים במכללה קיקיונית ששמה מעולם לא נכנס לקורות החיים שלי, מפאת הבושה, אבל היא שילמה לי הון במושגים של אז. 

או אז הסתובבתי כמו טווסית עם משכורת שבחישובים הכלכליים שלנו שילמה את התואר השני היוקרתי שהוא עשה. 

 

אבל, זו היתה שנה אחת ויחידה, סוג של עלה תאנה של ״היי, גם אני תרמתי כלכלית ל...משהו בבית הזה, ולא רק בזבזתי״.

 

ועדיין. למרות שהכנסתי תמיד ״בוטנים״ שכיסו אולי את המטפלת או הגן, הייתי בעיני עצמי אישה עצמאית ועובדת. כזו שמג׳נגלת בין הילדים לעבודה ללימודים. 

 

אז אמנם לא קונים במכולת עם חוויה פנימית, אבל בכל זאת היא היתה שווה משהו בעיני הערך העצמי שלי.

 

מישהו לרוץ איתו

 

המעבר לקופן הטביע לעומקי העומקים את תחושת האישה הפמיניסטית והעצמאית שלי כמעט לגמרי. 

שלושה שבועות לתוך המעבר הוכרזתי באופן רשמי כתלויה, כשאשר במעמד קבלת התושבות בדנמרק הוא היה צריך לחתום בפני המדינה שהוא מפרנס אותי. 

בהמשך, כשהבנתי שבלי לדבר את השפה, אפילו האישור הרשמי ממועצת הפסיכולוגים הדנית (שעמלתי רבות כדי להשיגו) לא יעזור לי לקבל עבודה, נכנעתי בעלבון  לתפקיד עקרת  הבית הנואשת. 

אז לרגעים נדמה שבכלל  חזרתי אחורה בזמן, ובעצם עשיתי את כל הסיבוב הזה רק כדי להפוך לסבתא המרוקאית שלו, כזו שאופה חלות לשבת, מבשלת קוסקוס, ודג עם חריימה כדי שיהיה לילדים טעם של בית, (או לפחות טעם של בית מרוקאי כי בבית אשכנזי אין תבלינים והכל תפל).

זה קצת מצחיק, אבל בעצם זה לא. 

ולאורך כך הדרך יש עדיין ימים  שזה יכול להפיל אותי ממש. 

אגב, אם לדייק, אז מה שמפיל זו לא התלות, אלא העדר תחושת העצמאות (זה לא אותו הדבר) או העדר הדבר שמסמל אותה בעיקר בשבילי- כשאני שייכת לעולם המקצועי שלי (ובעניין הזה, כמה שעות בקליניקה לא עושות את העבודה). 

 

חריימה וחלות לשבת

מצד שני, תמיד יש צד שני.

ויתרתי על העצמאות והפרנסה וקיבלתי בתמורה את האופציה להיות חופשיה כפנסיונרית של אגד, לבחור בעצמי איך למלא את הזמן, ללמוד דברים חדשים כמו צורפות או לצלם ולכתוב ולגלות שעצמאות היא לא רק משכורת אלא בעיקר סטייט אוף מיינד. 

(חוץ מזה, במקום שאני נמצאת בו, לגדל שלושה ילדים בלי אופר צמודה נחשב  ממש חתרני ואמיץ).

 

 

ומצד שלישי, אני בכלל כרגע דוגרת. 

לא כל הזמן, אבל מידי פעם, אני מרגישה את הבעבוע בתוכי, זה שמערבל את החוויות, מתרחב מההתנסויות הכל כך חדשות, שמתאפשרות לי כאן, שמחזיק את ציר הזמן שבתוכו מתרחש תהליך הצמיחה וגם מזכיר לי שלכל הטוב הזה יהיה סוף.

ויודעת שהרגע שלי, העצמאי, בוא יבוא.

דוגרת

 

גליון אפריל

(לא) חיה בסרט

כל ביקור בארץ מזכיר לי את הסרט משנות התשעים ״דלתות מסתובבות״, בו חייה של הלן (גווינית׳ פאלטרו) מתפצלים לשתי עלילות נפרדות ובכל מהדהדת שאלת ה״אילו״.

כל בחירה, וה road not taken שלה.

מה היה קורה אילו לא היינו נוסעים? או- מה יהיה אם/כשנחזור?

 

בגייט לפני הטיסה ארצה אני יושבת בשקט.

בחור, שאת קולו הרועם בשיחה עם חבר בפייסטיים (בלי אזניות), בעברית עילגת, אני שומעת למרחוק ומיטלטלת מתוך השקט הדני המנומס אליו אני רגילה.

התקפה.

השרוול למטוס כתעלת מעבר.

וולקאם טו איזראל.

אין safety instructions.

אין לך שניה להתרגל אליה שוב.

שמי תל אביב

נחיתה.

התור והעומס בנתב”ג, הדחיסות במעלית, השיחות הקולניות ברכבת לחיפה כבר מזכירים לי היטב איפה אני. המעבר חד וכמעט בלתי אפשרי לעיכול. מרגישה אותו על העור שלי בלי חיץ, ביחד עם הזיעה.

 

אי אפשר עם הארץ הזו ואי אפשר בלעדיה.

אני מחכה לבקר בה מתוך כמיהה עמוקה.

כשאני מגיעה, השלט שההורים החמודים שלי תמיד תולים על דלת הכניסה, מזכיר לי את הסיבה.

אני בבינג׳ של אהבה.

מנסה לדחוס עוד מפגש, עוד קפה עם חברה, ביקור אצל סבתא, ארוחת בוקר, צהריים, קפה ועוגה ובערב דרינקים באחד משני הברים הישנים על הציר או החדשים, שאני כבר לא מכירה, בנמל.

מסניפה משפחה וחברות. מנסה לשאוב לתוכי את כל מה שהפסדתי, להתעדכן, להיות שם בשבילם, לשתף במה שעובר עלי.

להישאר מחוברת.

להישאר רלוונטית.

 

מבפנים מרגישה חצויה.

הריחות של הבית, של הרחוב, הרכבת, של חוף הים בשקיעה.

יש כאן אוויר מיוחד, שכמותו אין בשום מקום אחר.

אולי יש רק מקום אחד שמריח כמו בית?

אבל, כשנושמים אותו יותר מדי הוא דחוס ומחניק.

אבל, הוא שלי.

הוא שלי? באמת?

כבר לא כל כך בטוחה לאן אני שייכת.

 

סבתוש

מבינה, שהחיים ממשיכים גם במקום שעזבתי,

שכמו שאני לא אותו הדבר, גם העולם ממשיך להתקיים ולהשתנות.

ואני כבר לא ממש חלק ממנו.

 

כל בחירה היא גם רווח וגם וויתור.

מכה בי ההכרה בכך, שזו לא הרפתקאה שיצאתי אליה ותכף אשוב, שאני לא חיה בסרט ותכף אתעורר, אלא, שאלה החיים עצמם ושמרגע שבחרתי הדרך ממשיכה ואיתה מתפצלות אפשרויות חדשות.

 

כמו סלילים של סרט החיים נפרשים מולי בתמונות.

הנה הסליל של הבית ברחוב נורית, כשבביקור אני נפגשת עם הקונה  החדשה עולים מול עיני -

רגע התכנון והבניה, שעות של ישיבה מול השרטוטים, הבחירה של כל אריח ומנורה.

אמצע אוגוסט,  ואני יושבת כבר בסלון החדש, בחודש תשיעי, על כדור פיזיו, מתה מחום, המזגן בפול ווליום והאיש שלי יושב לידי על הספה מתכסה בפוך כשאני אוכלת שלוקים קפואים מיוזעת. עוד שניה הקטן יגיח לעולם, אל הבית הזה.

ערב קיץ בגן המשחקים וארוחה פשוטה של חביתה וסלט בחוץ, על הדק, תמיד עם חברים.

צהרי שישי, כשהמרוץ לפתע נרגע והשלווה של שבת באוויר.

מבט אחרון באותיות הקרמיקה המצויירות, המסותתות לתוך הקיר. מצאנו אותן באיזו סמטה במדריד.

אני מוסרת לה את המפתחות ופורצת בבכי לא מותאם, אבל לא מצליחה לעצור.

מה לכל זה ולחיים שלי עכשיו?

 

צועדת בחיפה בערב לפגוש חברות בבר על הציר.

עוברת ליד המקום שבו הייתה הקליניקה שלי. אני נזכרת איך סחבנו את הכורסאות פנימה, תלינו את התמונות וסידרנו אותה עם הילדים.

אחר כך סליל של שעות שלמות חמימות, בחדר שכל כך אהבתי, בו חיים של אחרים הפכו במובנם העמוק לחלק מחיי. אני מוצפת געגוע.

ובמקביל- הסליל של קופן.

בהתחלה הרגשתי באמת, שאני משאילה לתקופה מסוימת חיים של מישהי אחרת, שחיה באנגלית, רוכבת על אופניים ואוכלת לחם שיפון.

אבל, זו אני ואלה החיים שלי. זו התפנית המפתיעה שהם קיבלו והם מולידים מתוכה סלילים חדשים, בהם מככבים שחקנים חדשים שנפשי נקשרה בנפשם.

 

ימי הביקור עוברים והשמש הישראלית מפשירה אותי.

בהדרגה, לא בלי התנגדות, אני מתמסרת. נותנת לחום לעטוף, צוחקת עם נהג המונית, שמאמין בחייזרים, לא מחמיצה פנים למוכרת שקוראת לי כפרה.

ההתנשאות האירופאית שסיגלתי לעצמי מפנה מקום לדאחקות, ל״יהיה בסדר״ ולבאסה סבבה.

ובעיקר לחיבוק המשפחתי, לשיחות עומק עם חברות, שתמיד צוללות אתי לעומקי העומקים.

עוזרות לי לתת מלים לחוויה. אנו נארגות מחדש האחת בחיי השנייה.

 

ערק. התגעגעתי.

בנתב"ג בדרכי חזרה, אווירת הפמיליאריות הישראלית שסביבי מעלה בי חיוך.

רק כאן מעבירים לי את האובר-ווייט (זה בגלל הטחינה) בלי לעשות עניין.

בגייט אני חוזרת לפגוש בבלונד הדני המוכר, בהנהון המאופק של שכנתי לטיסה, שישאיר אותנו, גם אחרי ארבע וחצי שעות, זרות מוחלטות.

ובחזרה הביתה- לחיים שלי פה.

יש לי שני עולמות שלמים ומלאים ואני החצויה.

 

דלתות מסתובבות.

בסרט המקורי, באחת האופציות גווינית׳ מתה.

לעומתה, בדבר אחד אני בטוחה, בכל בחירה ישנה אופציה לחיים.

לאן הם יקחו אותי? אני כבר לא יודעת.

 

 אליה (טל)

להיות פה ולהיות שם

זה הכל התחיל ביום רגיל. אני אמא, אבא ואחי יושבים ואוכלים צהריים על האי שלנו. אני זוכרת, אכלנו גונדי של סבתא. ואז, משום מקום, אמא שואלת את אבא: ״שנספר להם?״ ״כן״ אבא עונה. ואז, זה מה שאמא אומרת: ״ אז אני ואבא החלטנו שבגלל שאבא טס כל הזמן ואנחנו רוצים להיות יותר קרובים לעבודה שלו, החלטנו ל….״ ואז ״לעבור לדנמרק?!!!״ אני עונה. ״בדיוק״ עונים לי אמא ואבא.

כל כך התרגשתי.

וככה עברו השבועות הבאים: התרגשות ומחשבות, מתחילים ללמוד קצת אנגלית, מדברים על בית הספר….

עד ליום אחד, היום שעזבנו את הבית.

הלכתי לשיעור קונג-פו שלי ולא יכולתי לזוז, פתאום התחלתי לבכות ולבכות, הבנתי שזה באמת קורה, ולא האמנתי.

ואז עברו הימים, גרנו בבית של סבא וסבתא. נגמר בית ספר, מחנה קיץ, בריכה… קיץ רגיל. מרוב האנשים נפרדתי כבר.

ואז הגיע היום הגדול, יום לפני העזיבה.הייתי עם החברה הכי טובה שלי, שירה. הלכנו לראות סרט, הסתובבנו.

הרבה אנשים באו להגיד לנו שלום באותו יום, שגם היה יום ההולדת של אח שלי, עמרי. היה קשה, מלא בכי ועצב.ואז עזבנו, סבא וסבתא ליוו אותנו לשדה התעופה, נפרדנו ( רק לעשרה ימים עד שהם יבואו לעזור) והלכנו.

הכל היה מלא התרגשות, רק התרגשות.

הגענו, התארגנו, תוך שלושה ימים לא היו יותר ארגזים בבית… בימים הבאים הכרנו את העיר ואת השכונה שלנו, עד שסבא וסבתא הגיעו. הם באו לעזור עם בית ספר.

הגיע היום הראשון לבית ספר וההתרגשות והפחד באוויר. יום לפני היה לנו סיור שם, וזה היה מדהים, הכל כל כך שונה!

הימים הראשונים היו קשים, מאוד.

לא יכולתי להגיד מילה חוץ מתודה, סליחה.

עם החברות הכי טובות בארץ בקייטנת אפיקים

אני רוצה קצת להריץ קדימה, לאמצע השנה. כיתה ה׳ לילדה בת עשר זה כבר קשה, עכשיו תוסיפו לזה כשאת לא יודעת לדבר את השפה. האחים שלי הכירו חברים חדשים תוך שבועיים, פשוט התחילו לשחק איתם והם חברים. ככה זה גם עם בנים, אין הרבה בעיות, ריבים….

אצלי, זה מסובך, קשה וגם הרבה געגוע לחברות שהשארתי בארץ.

בואו נחזור לעכשיו, אני בכיתה ו׳ ובחטיבת ביניים.

אני כבר מדברת אנגלית שוטף ועם מלא חברות. אני לא יכולה להגיד שכבר לא קשה לי או שאני כבר לא מתגעגעת. כי, תאמינו לי, אני עדיין ואפילו יותר. אבל למדתי להתמודד עם זה, למדתי להשלים עם זה ולחשוב על מה שיש לי פה, בקופנהגן.

את כל החוויות שאני צוברת ויכולה לצבור רק פה,דברים שאני לומדת ולמדתי ושאני אלמד.

ולמדתי הרבה דברים חשובים.

לקח לי זמן להראות מי שאני מישראל פה, להביא את מי שאני ולעשות את מה שאני אוהבת גם פה. לדוגמה איך שאני אוהבת את פורים ואיך אני אוהבת להכין בעצמי תחפושות והצלחתי לעשות את זה בהלואין (Halloween) ואפילו ניצחתי בתחרות התחפושות כאייל( אמא האמנית מאחורי זה).

האלווין

למדתי על חברות, כמו למשל שהחברה הכי טובה שלי פה נפצעה קשה בתאונת דרכים וגם הם פה לבד, בלי משפחה, אז אנחנו היינו המשפחה שלהם.

למדתי על תרבות ועל מקומות שונים בעולם כמו למשל שבבית הספר למדנו על הדתות השונות בעולם ועל חגים שונים.

ובעיקר, למדתי על עצמי, שאני מסוגלת להתמודד עם שינויים, עם השפה, לשמור על קשר עם החברות שלי בארץ (בכל שנה אנחנו נפגשות ביחד במחנה אילוף כלבים באפיקים) ועם חברות חדשות מארצות שונות (החברה הכי טובה שלי פה מטנזניה).

 שיחה עם שירוש, החברה הכי טובה

למדתי שאני יכולה להיות מי שאני ,לא משנה אם זה באנגלית או בעברית, בקופנהגן או בישראל. אני זה אני.

בגדול החוויה הזאת, החוויה הגדולה הזאת, באמת ממש חשובה לי, ואני חושבת שהיא עשתה לי רק טוב.

קופצת למים באתגר TOUGHEST FAMILY

רוכבת לבית הספר

 

גליון פברואר- "לאכול, לטייל, לאהוב"

 

לשתות

בשנה האחרונה נהייתי קצת הדוניסטית. כלומר, אחת כזו שלא מסרבת לבילוי, גם באמצע השבוע, בעיקר אם הוא כולל חברות כיפיות וכמובן גם אלכוהול משובח. 

למזלי ולשמחתי התברכתי כאן בחבורת נשים עולצת, אותנטית, מפוצצת בהומור (בעיקר עצמי) ובינלאומית לחלוטין- מפרו ועד בלגיה, צרפת דנמרק ונפאל (למי שעוקב אחרי הפוסטים שלי- להלן; הבנץ׳).

מאחר ורוב המפגשים שלנו מתקיימים כשאנו קופאות מקור על הספסל שליד מגרש הכדורגל בחצר בית הספר, אנחנו משתדלות למצוא כמה שיותר סיבות לצאת ולחגוג- קידום בעבודה-צ׳ק, יומולדת-צ׳ק, הבעל נתפס בוגד-צ׳קצ׳קצ׳ק (כן כן גם ברילוקיישן מתרחשות דרמות אם לא טרגדיות משפחתיות וכחלק מרשת התמיכה, אנו מתבלות את עצמינו בהרבה אלכוהול).

ערבים כאלה לרוב מתחילים במקום אחד ומסתיימים כמה שעות לאחר מכן במקום אחר, ממנו מונית מפזרת אותנו לבתים. 

קצת חזרה לשנות התשעים, רק שהפעם במקום להתגנב בחזרה בלי להעיר את ההורים אני מתגנבת בשקט כדי לא להעיר את הילדים.

 

סצינת הקוקטייל בר׳ס חמה ולוהטת בעיר כמעט כמו דוכני הנקניקיות התעשייתיות הניידים, רק שהם עם ארומה הרבה יותר טובה ולרוב גם מושבי קטיפה ומלצרים מזוקנים.

למרות חיבתי לטיפה המרה מעולם לא השכלתי להעשיר את הידע התיאורטי שלי בנושא. ביחד עם העובדה  שברוב המקרים בסופו של ערב שכזה מצבי הקוגניטיבי הוא, איך לומר, פחות מהרגיל, אני נשארת כל פעם מחדש בתהיות לגבי ההעדפות האלכוהוליות שלי (סאוור? רום? ג׳ין?) ומזמינה את הקוקטייל בעיקר לפי הכוס (רחבה בבקשה, וחלילה לא עם רגל דקה וארוכה) מה שבטוח- אם יש בזה ג׳ינג׳ר- אני קונה.

למביני עניין- המלצות בפרטי

 

"נקודת ההצטברות"

בכל בית, אפילו הכי מעוצב, תמיד יש נקודה, שאבא שלי קורא לה "נקודת הצטברות".

אל הנקודה הזו מגיעים כל הפריטים שאפפעם אין להם ממש מקום אבל גם אי אפשר לזרוק אותם, ומה שלא תעשה, העניינים בה לעולם לא מסודרים.   

אז כזאת היא שכונת כריסטיאניה. או בשמה המלא : Free Town Christiania.

 בעיר, שבה הפיינשמייקריות היא שמה השני, שוכנת  לה שכונת היפים מסתורית ומרתקת, שהיא כל מה שקופנהגן המעוצבת והמהודקת היא לא. נקודת הצטברות של כל מה שיפה במכוער. 

כריסטיאניה היא שכונת החופש האהבה והסמים. יש לה מעמד חוקי מיוחד, הטוען לעצמאות, ואפילו דגל משלה (שלושה עיגולים צהובים על רקע אדום, שאפשר לראות מצוייר בכל מקום). היא נוסדה לה אי שם בשנות ה70 העליזות, כשקבוצת אנרכיסטיים פלשו לאזור, שהיה אז בסיס צבאי. כיום היא נמצאת על שטח גדול של 340 דונם, חובק טבע וגרפיטי.

ביקור בכריסטיאניה הוא כניסה לעולם אחר, בו החוקים אחרים, הסמים והאהבה חופשיים, התשלום במזומן בלבד, ואין כניסה למותגים. השכונה מתנהלת כמו קיבוץ- מי שרוצה להתגורר בה עובר וועדת קבלה, ישנם מסי שכונה, חוקי תושבות (למשל אסור טלויזיות) וכל החלטה צריכה להתקבל פה אחד ( ליטרלי 100%  מהקולות- אחת הסיבות שדברים בה כמעט לא זזים).

הרחוב המפורסם ביותר בה, "פושר סטריט" הנו רחוב סוחרי הסמים. בו, כמו בשוק רחוב קלאסי עומדים הסוחרים עם דוכנים ארעיים ומציעים מרכולתם- רק שבמקום פירות וירקות מוצגים כאן לראווה כל סוגי הגארס והמריחואנה מגולגלים או בתפזורת, מהסוג המרים או הסוג המרגיע, בחפיסה או בבודדים- רק תבחר. זה יכול להשמע קצת מלחיץ ומאיים להסתובב שם, אבל האמת היא, שכמו כל העיר הזאת, גם המקום הזה לא מצליח לחמוק מלהיות חמוד ומרתק. מסתובבים בו טיפוסים צבעוניים בעיניים מזוגגות ותנועות איטיות ומפיצים אחווה ואהבה.

בלילות סופי השבוע מתקיימות בשכונה מסיבות מעולות, לרוב דרום אמריקאיות, עם בירה זולה ומוסיקה אדירה מבפנים ומבחוץ פתוחה לה  ג'רמן בייקרי שמגישה מסביב לשעון  טוסט גבינה מדוייק, לטובת המאנצ'יז שיכול לתקוף בכל שעות היממה (ואל תשאלו אותי איך אני יודעת את זה).

מאחר והאופניים שלי מיוצרים ומטופלים בשכונה (מכאן שמם "כריסטיאניה בייק") אני מסתובבת בה לא מעט . מצאתי בתוכה גלריות מדהימות של אמנים ממייסדי המקום, מקומות עם אוכל בייתי חמים ומנחם, טבע פראי, ופעם אחת אפילו חוויתי פשיטה משטרתית, בה, כבמטה קסם נסגרו דוכני הסמים על פיהם, לתוכם  קפצו הרוכלים ונעלמו בשניות במסתורי השכונה.

למחרת, אגב, העסקים פרחו כרגיל.

 

חיבה לאופנה

טוב זה קצת מביך,  אבל אין דרך קלה לומר זאת. שמי טל ואני אוהבת בגדים. 

יותר אמת לומר- מכורה. 

אני אוהבת להתלבש, להסתכל על אחרות מתלבשות,  למשש,להריח, למדוד, לשלב, לפנטז.

בגלגול הבא אלך ללמוד עיצוב אופנה. 

בינתיים, גם האנליזות הפרטיות שלי שרפו שעות רבות בנסיונות להבין את, איך לומר את זה בעדינות, האובססיה. 

אבל בשורה התחתונה, אני פשוט אוהבת  בגדים נקודה פתח סוגריים חשבון הבנק אוהב פחות.

בשבילי אין כמו ההרגשה החיה הזו, של להיות לבושה באופן מדוייק לעצמי ולראות (א)נשים ברחוב מבטאים את עצמם בתעוזה ויצירתיות, שגורמות לי לרצות להתחיל לדבר איתם. או לפחות לצלם.

רצה הגורל ונקלעתי לעיר המסויימת הזו, שבה לא רק, שיש את החופש המוחלט להתלבש איך שאני רוצה (בניגוד לחיפה הקטנה שבה כל יציאה מגבולות המיינסטרים מעוררת העלאת גבה, והליכה ברחוב מעוררת פיהוק (סליחה חיפה). 

אלא, שהיא גם מוצפת במעצבי בגדים קטנים וגדולים שהרבה יותר מדי מהם ממש לטעמי. 

אגב, בניגוד לסטריאוטיפ הרווח בדבר המונוכרומטיות הסקנדינבית, החנויות וגם הרחובות מוצפים בנשים דניות לבושות צבעים והדפסים (שבמחוזות אחרים אולי יחשבו כמו טעם רע), אלא שהן יודעות לשלב בדיוק במינונים הנכונים והלא מוגזמים ולעשות את זה ב״רק זרקתי על עצמי משהו בנונשלנטיות מדוייקת״ או לחילופין, דווקא ב ״השקעתי בעצמי שלוש שעות לפני שיצאתי מהבית ואני לא מתנצלת״.

כך או כך הן עושות אותי ירוקה מקנאה.

בקיצור, אבוי גדול. 

בלית ברירה ומתוך מניעים הישרדותיים פיתחתי  מומחיות למציאת אאוטלטים, ירידים וסתם סיילים של המותגים האהובים עלי, ביניהם המותג Ganni, שגם כבש את פאשיניסטיות העולם ובהתאם הוא גם יקר להחריד. חנות האאוטלט המצויינת שלו Ganni Postmodern  ממוקמת ממש ליד שכונת ההיפים כריסטיאניה (מהפוסט הקודם) ולגמרי במסלול שלי כשאני חוזרת מהצורפות. מה, שאני לא אעצור?

לאתר המותג: GANNI

כתובת חנות העודפים

 

גליון ינואר

הדרך נפתחת לרוחב

השיער שלי ארך

וגם נהיה יותר בלונדיני,

טוב, עזרתי לו קצת.

הרדיד האנליטי והנעליים המעוצבות הוחלפו בסניקרס, טישירטים עם הדפסים, סריגים מנצנצים ומעילים פרוותיים (אפילו מנומרים)

 

אני מצלמת המון (פחות את הילדים, יותר את העולם).

אני רוקדת יותר, שותה יותר, מבלה יותר.

אני חושפת את עצמי בבלוג.

אני משתטה.

 

אני רואה יותר אומנות וגם יוצרת בעצמי.

יש לי חברות בכל הגילאים.

גם צעירות ממש וגם ממש לא.

ובעיקר כאלה שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שאתחבר איתן.

 

אני צוחקת הרבה יותר.

 

עד כמה והאם השתניתי? ואיך זה קרה, כל הדבר הזה?

 

נתחיל מההתחלה.

המפגש עם הוואקום המקצועי, שפגשתי כשרק הגענו, היה מכאיב ומבהיל .

הופשטתי מהזהות המקצועית, "אני הפסיכולוגית", שהיוותה נתח עצום ממי שאני, ממוזגת כמעט ללא הפרדה מחלקים אחרים של עצמי.

היותי ללא מטופלים וללא השתייכות לקהילה המקצועית רוקנו אותי ממשמעות ובבת אחת הפכתי לעקרת בית מוצפת בכביסות לקיפול והרבה סדרות שלא התחשק לי לראות בנטפליקס.

וכמובן החורף. אבל נמאס לי כבר לכתוב עליו.

 

כידוע, כל וואקום סופו להתמלא.

זה התחיל  בהדרגה.

התחלתי להרגיש, שאני מרשה לעצמי להשתחרר יותר ויותר מהרצינות ומהכובד ובהיותי מוקפת במוקדי חיות נונשלנטית (וכאמור המון כביסה, ממנה רציתי להמלט), התחלתי להתמסר לקלילות ולמשחקיות של החיים, המוצעים כאן לפני על מגש מעוצב של HAY.

פסטיבל אוכל הודי? אני בפנים.

שיעורי גאגה בקצה השני של העיר? אני רצה.

ירידי מעצבים, סיורים היסטוריים והמון ארוחות בוקר ולאנצ'ים – אני באההההה.  

כדרכן של חוויות שנכנסות פנימה, נוצרו בתוכי, טיפין טיפין ובלי שממש הרגשתי, טרנספורמציות מפתיעות, הופעלו כפתורים חלודים שבכלל שכחתי את דבר קיומם.

בביקור בארץ התחלתי לשמוע פתאום "יו, לא זיהיתי אותך". ולא. זה לא רק בגלל הבלונד.

משהו קרה.

 

אז מה קרה?

המעבר לעיר, שהתגלתה כתואמת באופן כה מדוייק לדופק הפנימי שלי, עורר כמיהות ופנטזיות שנגנזו לפני המון שנים (למשל, כשלפני עשרים שנה, בדילמה בין שני המקצועות בחרתי בלימודי פסיכולוגיה על פני אדריכלות).

וכך עם בוא האביב , עם סיום השנה הראשונה לריחוקיישן (זו לא טעות הגהה) התחלתי מחשבת חלום מחדש והחלו לנוץ בתוכי מחשבות חדשות ומפתיעות על מה אני רוצה להיות, כשאהיה גדולה.

 

בחודשים שלאחר מכן הספקתי לפנטז על להפוך ליזמית סטארט אפ (אפילו עם רעיון לא רע בכלל), מעצבת תכשיטים, מפיקת סיורי קונספט בעיר , לחזור ולהיות סטודנטית, הפעם לעיצוב, לפתוח חנות, להיות סופרת, צלמת ואפילו לסיים מרתון. הכל בראש, כן?

אבל עדיין, תעופה מאנית מכובדת.

 

גם כשהנמכתי עוף, הבנתי שאותו ראש, שחי עשרים שנה בכיוון מחשבתי אחד החל לגלוש לכל הכיוונים, והתחושה המטלטלת של טריפת הקלפים הפנימיים בתוכי היתה כמעט פיזית.

 ממש הרגשתי שאני יכולה לבחור לעשות, ולהיות מי שאני רוצה.

אבל, שניה רגע, אז מי ומה אני בעצם?

מבולבלת? מאוד.

מבוהלת? קצת.

משוחררת מכבלי המקצוע? די.

אכפת לי מה יגידו? כמעט בכלל לא.

אבל מה כן?

 

חופשיה.

 

האם השתניתי?

האם אני אדם אחר? או שהמרחב שנוצר פשוט אפשר לחלקים שהיו רדומים בי כל הזמן להתעורר?

 

ואיך ממשיכים מכאן?

והנה דווקא מתוך המרחב שנפתח לי, מתוך העיסוקים החדשים והכל כך אחרים שיצרתי פה התחיל לדגדג לי גם לשוב ולטפל.

לא בבת אחת, ולא ללא אמביוולנטיות.

ממש לא מתוך הכרח.

מתוך געגוע.

מתוך בחירה והכרה בחלקים האלה המתקיימים בי, התובעים גם את המקום שלהם.

 זה חלק ממני, שאמנם כבר לא תופס כמעט את כל המרחב. אבל מבקש גם אזור מחייה בתוכי.

 

אז הנה אני כאן.

השלמתי מעגל אחד בספירלה שאני צועדת ומועדת, מסתחררת ורוקדת בה.

 

כשהגיע הטלפון הראשון עם פניה לטיפול כאן לא היה לי רגע של ספק, שאת הדלת אני פותחת בלב שלם, בהתכוונות וקבלה.

שאני אפילו מחכה ורוצה להתיישב בחזרה בכורסא.

 

ואיך מחברים את הכל ביחד, את הקלילות והכובד, השטותניקיות והחשיבה הרצינית?  

שאלתי את יעלי.

" הרי עכשיו את הרבה יותר קרובה לעצמך, אז ברור שתהיי מטפלת  אפילו יותר טובה"

הרעש והשקט שעובר בגוף, כשברגע אחד הפאזל מתחבר, באמירה אחת של דרך אגב.  

אישה חכמה ורגישה יעלי הזו. היא גם מכירה את התוך שלי וגם עם יכולת קוסמית לסגור לי פינות חשובות בחיים.

 

אז השבתי לחייים חלקים שלמים שחיו בתוכי פעם כשעוד הכל היה פתוח ואפשרי והשנים, ההתכנסות לתוך מסלול אחד (מקצועי, מחייב, רציני) לא השאירו להם מקום ובד בבד גם בחרתי שוב, מחדש, להיות מטפלת. ממקום קצת אחר, בתקווה שעם יותר יצירתיות, משחקיות וחופש ופנימי .

 

וזה, בגדול, מה שקרה לי בשנה הזו, השנה בין ארבעים לארבעים ואחת, במרחב הזה, של העיר המסויימת הזו, של הריחוקיישן.

לא השתניתי.

פשוט נהייתי יותר קרובה לעצמי.

 

גליון דצמבר

חסרה

הן הציצו אלי משולי הדרך.

זרוקות, שמוטות, אבודות. לעתים מושיטות את כפן, כאילו מסמנות לי להרים אותן. לעתים מסוגרות כמו איבדו תקווה. לעתים הן כבר היו מתות לגמרי, דרוסות או כמו שהתגלגלו על הכביש ימים רבים. פעמים אחרות עוד ראיתי את האוויר בתוכן, מסמנות את החיים שחיו בהן עד לפני רגע. לפעמים היה נראה שמישהו כבר מצא אותן, שיפר את המנח שלהן, נתן להן כבוד אחרון והציב אותן על איזו במה קטנה, לשיפור קוסמטי כדי שאולי, אולי עוד תמצאנה.

כפפות אבודות בשולי הכביש.

1/1

מתחילת החורף מצאתי את עצמי נמשכת אליהן, הוגה בהן סיפורים. של מי הן? מתי הן אבדו? מתי התגלה האובדן ואיך נראה המשך היום של אדם עם כפפה אחת על אופניים?

עוצרת, מצלמת. אם מישהו מביט, בטח חושב לעצמו איזו אישה משונה עוצרת בשולי הדרך ומצלמת כפפה שאינה שייכת לאיש, כמו היתה פרח נדיר או עלה של שלכת.

אבל חורף עכשיו, אין עלים ואין פרחים, אז את מה נשאר לצלם?

ועם מה ומי בדיוק את מזדהה, אישה משונה?

חורף שלם מצאתי את עצמי עסוקה בהן. אפילו קיבצתי את כולן בתיקייה נפרדת,פרטית ושיפצתי בסנפסיד.ברגעים של שעמום עיינתי בהן ביני לביני, כמעט בהחבא..

הן עוררו בי כאב. המחשבה על הקור המכה ביד העירומה, החסרה ובעיקר ההשמטות והאובדן צרבו בתוכי וכאב הגעגוע קיבל לרגע צורה.

חורף.

פנים רבות לו.

קור, שקט, חושך.  את כולם הרגשתי הכי חזק שאפשר, אבל בעיקר התגעגעתי- לתחושה של הבית, לחיבוק קרוב, לביחד שהשארתי מאחור.

 ואולי יותר מהכל, התגעגעתי אליה. זו הגדולה והאדומה שעולה ועולה.

הי, למה את לא עולה?

שמשששששש את חסרהההההההה

כמו נבואה שמגשימה את עצמה,  "Here comes the sun"  מלווה אותי כבר עשור, כצילצול שעובר ממכשיר למכשיר (האיש שלי יעיד על שעות ארוכות שבילה בנסיון לפענח כל פעם מחדש איך לפתור את זה טכנולוגית). השנה המלים, שהיו עד עכשיו רק אלגוריה לתפילה הפנימית שאני נושאת עמי, הפכו קונקרטיות, צרבו בי עם כל צלצול והעלו בי תהיות פילוסופיות/דכאוניות.

האם היא תשוב עוד לזרוח?

עולה בתשע ושוקעת כבר בשלוש, ולפעמים אפילו לא מבצבצת (חלילה מלהשתמש ב'זורחת') . ככל שהימים מתקצרים היא הופכת לזכרון רחוק של משהו שפעם ידעתי איך הוא מרגיש. ועכשיו יש רק אפור עכור בשמיים. כמו נרקומנית אני מזהה אותה בכל התמונות שנשלחות אליי מהארץ.

ואצלי היא חסרה,  פיזית, בגוף.

ולא רק אני.

כמו העצים המשנים צבעים, גם בני האדם פה השתנו לי בחורף.

הקיץ הסקנדינבי ליבלב בשלל הדפסים ובלונד שזוף של נעורים הציף את העיר.

בחורף כולם עוטים שכבות, שחורות בעיקר, כאלה שעוטפות כל פיסת עור מבצבצת.

כמו השמש החסרה, גם החיוך שלהם נעלם והם ממהרים ממקום למקום, ממעטים בקשר עין.

אולי בגלל זה מצאתי את עצמי מתקשרת עם כפפות ברחוב?

אבל,גם כאן יש אבל .

כי בתוך הבתים, או בחנויות ובתי הקפה, שמאמצע נובמבר כבר מתקשטים באורות לקראת כריסמס, יש הוגה. אותה אווירה  דנית מפורסמת (Hygge)- אווירת התכרבלות נעימה שאין לה מלה בעברית.

אווירה שמייצרים אותה לרוב  אור קלוש (בעיקר של נרות), כריות פרוותיות, שמיכות צמריות וכוס יין חם, כזה שמחמם את הידיים ואפשר להסיר את הכפפות ובעיקר- הרבה יחד.

או אז, כשמתקלפים מכל השכבות ליד התנור, והצבעוניות של הבגדים יוצאת החוצה,

גם חוזר החיוך והחמימות ותחושה של שותפות גורל מצליחה קצת לחמם את הלב.

ומאחורי הטרוניות על מזג האוויר, אני יכולה לזהות בהם, בוויקינגים,  גם משהו קצת אחר.

אולי קבלה?

הם למודי הניסיון, יודעים שהחורף באמת חולף, ושיש לו יופי ואופי משל עצמו.

לא צריך לנסות להאיר אותו בפלורסצנטים ענקיים, אלא פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

והם בעיקר מבינים שבזכותו גם הקיץ כאן כה ירוק ומרהיב ביופיו, ומוקירים לו על כך תודה. 

וחוץ מזה יש להם כנראה גם סטוקים של כפפות.

אז לכבוד הווינטר הזה, שכבר מזמן הגיע, החלטנו (האיש ואני,שלמרות, שהגנים של שנינו ביחד חולשים על שלוש יבשות לפחות, דווקא דם וויקינגי אינו זורם לנו בעורקים)  שננסה  להיות קצת קצת דנים. נפסיק  להלחם בחורף, לרטון עליו, לשנוא אותו, ולספור את החודשים עד שיחלוף. נלמד לאהוב אותו. או כמו שאומרים כאן: "נאמברייס" אותו.

לצורך כך, נתחמש בוויטמין די ונרות, כדי לייצר גם אצלינו קצת הוגה. נזמין חברים (הרי הבנות של מסוודה הגיעו והיה שווה לחכות, נלך לישון כמו דובים בשמונה בערב (כי זה מרגיש כמו חצות), נשחק משחקי קופסא,  ננסה לייצר הרבה יחד משמעותי ונעים.

 

וכמובן, נקנה המון המון כפפות.

מתרחצת בשמש חורף נדירה

גליון נובמבר

לחיות בתוך תמונה אימפרסיוניסטית חלק א'

 

כשהייתי נערה, הייתי מספיק חננה כדי להחליט שאפילו אם זה לא מקצוע של המגמה שלי, אני ממש חייבת לעשות בגרות גם בתולדות האמנות (הנושא היחיד שעניין אותי אז, חוץ מהצופים וקלטות פיראטיות של לד זפלין).

כך יצא שרק דורית ואני (מכל השכבה!), נשארנו יום בשבוע עד ארבע, עם המורה דרורה הגמלאית, שהכינה אותנו לבגרות. זה המקצוע היחיד שאהבתי באמת, והיחידי שמשהו ממנו נשאר בי עד היום.

כמתבגרת אהבתי את האימפרסיוניסטים הצרפתים, ש"גילו לראשונה את השתנות הנוף בעקבות שינויי האור ותפסו זאת בתמונותיהם" (ציטוט של דרורה). עשרים שנה בערך לא חשבתי על המשפט הזה, אבל מאז שהגעתי לפה הוא מהדהד בתוכי כמעט מידי יום כשאני מביטה החוצה.

קיץ 

ראשית הסתיו

אחרית הסתיו

שיא החורף

תחילת האביב

שיא האביב

בימי שמש יפים אני יכולה לשבת בחולמנות על המרפסת, ולהתבונן על העצים שמתחת לבית, שהיו ירוקים כשהגענו בקיץ והתחילו בהדרגה להצהיב ולהיות אדומים. 

בסתיו, מתהוות מתחת להם בריכות שלכת צהובה אדמדמה שאני נהנית להתהלך בה ולשמוע את העלים מתפצפצים כשהילדים קופצים עליהם. 

בחורף, כשהשלג יורד והאדמה מתכסה לובן, העצים עומדים ערומים בדומיה, וענפיהם השחורים משתרגים  זה בזה ויוצרים מראה עוצר נשימה.

 

בחוסר סבלנות אני מחכה חודשים ארוכים לראות את ניצני הפרחים המבצבצים עליהם, המבשרים כי האביב בפתח.

 

 

זה נשמע ממש רומנטי, נכון? בתמונות באינסטוש זה מצטלם נהדר. והאמת, זה באמת יפהפה, עוצר נשימה, מרטיט את הלב והנפש.

 

אבל,כמובן יש אבל.....

.

כדרכן של תמונות או רעיונות, הן מייצגות רק חלק מהחוויה. ולעתים יש פער קטן בין התיאור הפסטורלי למפגש עם הדבר האמיתי.

למשל, עונות המעבר. הן יפהפיות, באמת. אבל כדי להיות ערוכה לחיות בתוכן, ראשית יש להשלים תואר במדעי מזג האוויר  או לפחות לאמץ את כללי הברזל הבאים ולעקוב אחר ההוראות:

  1. להתמצא בשתי אפליקציות לפחות של מזג האוויר לפי שעות, להשוות ביניהן וללמוד להחליט על מי מהן כדאי לסמוך בכל יום נתון תוך חישוב הסיכונים הכרוכים בכך.

  2. לוותר על ספונטניות. לעולם לעולם לעולם אי אפשר להסתכל החוצה, לראות מה מזג האוויר ולדעת איך יראה היום, או איך להתלבש, או אם כדאי לצאת לעשות פיקניק בפארק.

  3. להתלבש שכבות- או לא להיות: הבדלי הטמפרטורות יכולים לנוע בהפרשים של עשר מעלות בין נקודת שמש לצל, בין צהריים לאחר צהריים או סתם אם פתאום נושבת רוח. במשך ימים שלמים אני לובשת ומורידה מעליי שכבות ובעיקר נסחבת עם תיקים מפוצצים בעליוניות ומעילים של הילדים, שכרגיל הלבשתי אותם חם מדי והם עכשיו מתרוצצים בקצר.

  4. להוקיר תודה לשמש- כל השאר זה בונוס. לנצל כל פיסת שמש ויום נעים לפעילות חוץ. בעונות מעבר החול בשעון הולך ואוזל והזמן הוא שאול.

  5. לשקר שקרים לבנים שאף אחד (בייחוד הדובר) לא מאמין להם, כמו להשתמש במשפטים "בעצם לא ממש קר היום" ו"בשנה שעברה היה הרבה יותר גרוע בתקופה הזו".

  6. לקלל, בעיקר על האופניים, בעיקר כשהרוח אכזרית במיוחד, חודרת כל שכבה בגוף, מעיפה בדיוק רב לתוך העיניים את כל חלקיקי החול והחרקים בסביבה וגורמת לאף לנזול ולנזול כשכל מה שאפשר זה לנגב עם השרוול. אני בטוחה שהמחזה וודאי נוראי לפחות כמו ההרגשה ועל כן מה שנותר לעשות, חוץ מלהשלים עם המצב ולהמשיך לדווש זה לקלל, את כל הקללות הכי איומות ונוראות, לשנוא את הרוח ולאחל לה למות. לפעמים זה אפילו נקצת מחמם ובעיקר מספק מידת מה של הקלה.

  7. להיות דנית. כי באופן כללי התחושה היא, שלעולם אהיה לבושה בדבר הלא נכון, בעוד המקומיים שסביבי יהיו מותאמים בצורה בלתי רגילה. גם אם כל היום היה קר שתים עשרה מעלות ועכשיו התחמם לעשרים ושתיים, כשאסתכל סביבי כולן יהיו בכפכפים וגופיה ורק אני עם מגפיים וסוודר. או, שביום שמש סתווי פתאום מתרגשת לה מקלחת (לא טפטוף, מפלי הניאגרה)  כזו ששוטפת ברבע שעה הכל, בעצמה, ואז נעלמת כלעומת שבאה ומותירה רק אותי, בז'קט ג'ינס, רטובה לגמרי. אגב, הכלל הזה בכלל לא ישים. אמנם אפשר לצבוע את השיער לבלונד, אבל שורשים וויקינגים, כאלה שנולדים עם גנים מובנים להבנת רוחות השמיים וכיווני מזג האוויר- לעולם לא אוכל לגדל.

ואם כל זה לא מצליח, לזכור שזו עונת מעבר וכשמה, היא זמנית וחולפת. והזמן, שלחלוטין אינו בשליטה שלנו, עושה את שלו מבלי שנשים לב. וכמו העונה שמתחלפת, כך גם אני משתנה בתוכה. וכמעט לא מצליחה לזכור, שבתקופה הזו בשנה שעברה רק בכיתי ורציתי הביתה והיום לא ברור לי בכלל איך אוכל לעזוב.

כי אם יש משהו אחד, שלמדתי מהאימפרסיוניסטים, זה שנקודת המבט משנה

את הכל.

 

גליון אוקטובר

שמחות קטנות של יום חולין

 

בראשית היה תוהו ובוהו.

ואז נהיה חושך. הרבה ממנו. בחוץ ובפנים.

החורף היה ארוך, הילדים היו חולים שבועות ברצף ואני טבעתי בים של כביסה, געגועים , שעמום ואֶבֶל על כל מה שהשארתי בארץ. חייתי מהבלחות אור השמש, שיחות עם הארץ ומהביקורים אצלינו.

בהדרגה, כמו היום שהתארך מתוך החורף התחלתי להטען גם מתוך החיים פה. מהחברויות, שהפכו למשענת; מבית הספר, שיצר תחושת קהילה ומהשפע של העיר הכל כך נהדרת הזאת. 

בילויים ועיסוקים חדשים צמחו מתוך תחושת החופש הפנימי, שאיפשרתי לעצמי

ומתוכם התפתחה לה גם שיגרה.

 

סנק בוקסס מוכנות, הקפה מחכה לי

6:00   מתעוררת. כבר מאיר בחוץ. בקרוב כבר לא. מתקלחת מתארגנת מכינה קפה מעירה את הילדים.

 

6:30   אמאאא איפה הסווטשירט שלי? אמאאאאאא איפה הרובוטריק הקטן הכחול (ולא מוכן להתלבש)?  אמאאאאא מה יש היום בקפטריה לצהריים ומה מזג האוויר וצריך חליפת גשם?

כאן כבר למדנו, צריך להסתכל בתחזית לפי שעות כי מזג האוויר יכול להתהפך כמה פעמים במהלך היום. כן, צפוי גשם בין 8:30 ל 12:00. נגיע לבית הספר יבשים .דוחפת מכנסי גשם לתיק, להמשך היום.

גוד אני שונאת את הבוקר.

מכינה שלוש סנק בוקסס, שחייבות לכלול תותי יער. חותכת פירות, מפעילה גם מכונת כביסה.

הקפה עדיין מחכה לי.

 

פוגשים חברים בדרך לבית הספר

  

7:15    האיש שלי חזר מקרוספיט, תוך דקה מצא את הרובוטריק והלביש את הקטן. אפשר להמשיך.

 

 7:45    נשיקת פרידה ויוצאים לדרך.

שני הגדולים גבהו בבת אחת והישיבה בכריסטיאניה בייק נהייתה להם כמו קופסת סרדינים.

אז כל אחד על אופניו. אני משתדלת לא להראות את החרדה שמציפה מבפנים, לסמוך על כישורי הרכיבה שלהם ולסמוך על הנהגים הדנים המתורגלים בחיפוש תמידי אחר רוכב האופניים שיבוא להם בסיבוב (וגם לוחשת בלב תפילת הדרך, שלא יזיק).

ליד בצפר פוגשים את ניק, ניב ונבו, על אופניהם. הם (ביחד עם טל ) בתפקיד ״בני הדודים״ שלנו פה. משפחה. צהלות מפגש כאילו לא התראינו שבועיים .

 

בכניסה לבית הספר מרגישה כמו במגדל בבל. תלמידים מ98 לאומים, דוברים כמעט חמישים שפות. אני אוהבת לשמוע את בליל השפות הלא מוכרות סביבי, מדמיינת שכולנו בעצם אומרים אותם דברים כמו ״אל תשכח את הסנק בוקס״ ו״זוכר שאבא בא לאסוף אותך היום״? החיבוק והנשיקה שבפרידה הם בינלאומיים ומאחדים אותם לשפה אחת, אנגלית, בה ידברו במהלך היום. 

מחליפים נעליים ליד הפודים ותיקון אחרון לרובוטריק

"פריסה" בשיעור

הקליניקה החדשה שלי

ה"בנץ"'

אין כמו שיחת נפש בעברית כדי לסגור את היום

8:10,  אני והקטנציק ב"pod”  ליד הכניסה לגן, מחליפים נעליים. לכל כיתה יש את הפוד שלה, שם לכל ילד יש מתלה לחליפת הגשם/שלג, ציוד ספורט וכל סוגי הנעליים, ביניהן הם מחליפים במעברים בין פנים לחוץ.  

 

9:15   יוצאת לקצה השני של העיר,  שמחה  לקראת שיעור הצורפות השני שלי. בדרך מתחיל מבול. אההה! עוצרת ושולפת את מכנסי הגשם שהכינותי מראש מהתיק.

 

 9:45  למרות המבול, כמו דנית אמיתית הגעתי יבשה!! (מה שנקרא: יש עקומת למידה)

יש כאן אווירה ממש נעימה. שתים עשרה נשים, רובן דניות. גיל ממוצע שישים פלוס. עדינות ושקטות ממבט ראשון אבל אני מזהה גם את הזיק השובב שעולה בהן לפעמים והרבה נכונות לעזור לי.

כל אחת בשלב מקצועי אחר ועובדת על התכשיט שלה. אני, למשל עדיין נאבקת עם המסור ועל פיענוח המוטוריקה העדינה הנדרשת, שידיי טרם מכירות.

ג'נט, שיושבת בסמוך אלי כבר ממש חברה שלי. בשיעור הקודם בילינו דקות ארוכות ביחד על הרצפה בחיפוש אחר העגיל הקטן שעבדה עליו. אז יש לנו כבר מור"ק משותף. יש לה שנים עשר נכדים, שלושה מתוכם ברילוקיישן בסינגפור. כשהיא מדברת עליהם אני מזהה בעיניים שלה את העצב המוכר מהמבט של אמא שלי.  אני ישר מחבבת אותה.

 

מתישהו אחרי שעתיים עבודה יש פריסה מפנקת של לחמים וגבינות שאנחנו מביאות בתורות. זה מזכיר לי את קבוצת הלימודים שהשארתי בארץ. צביטת געגוע בלב וגם חיוך. בכל זאת יש לי משהו כזה גם פה.

 

 

 

13:30  עוצרת בסופר בדרך הביתה, יצאתי עם שתי שקיות ועציץ סחלבים לקליניקה החדשה שפתחתי פה. אני נרגשת לחזור לטפל. 

בבית אני מספיקה להכין לי כוס קפה, להעביר למייבש, להכניס מכונה חדשה , להתעדכן בווטסאפ לגלות חמישים הודעות מצוות מזוודה פלוס הודעה מחממת לב מענבל ושיחת וידאו קצרה עם אמא.

 

 

 

15:00 חוזרת לבית הספר, מוציאה את הקטן והולכת לכיוון הפיץ׳.

פרואנית, בלגית, דנית, צרפתיה וישראלית יושבות על ספסל- זה נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל הנשים האלה הן העוגן החברתי שלי פה. הכרנו בזכות הכדורגל ,מהיותינו הסוקר מאמס.

חבורת הבנץ', ששמה נגזר מהספסל הקונקרטי עליו אנו יושבות מידי יום, אך קיומה חי ונושם בכל שעות היממה דרך קבוצת ווטסאפ, בילויי שבת משפחתיים ודגימת ברים ומועדונים בלילות.

כמו הספה בבית הקפה ב״חברים״ המיתולוגית, הספסל הזה תמיד פנוי בשבילנו ובמשך שעה בכל יום אנחנו צוחקות המון ,בוכות לפעמים ומשתפות זו עם זו את האמיתות הכי פשוטות והכי מורכבות ועמוקות של חיינו. אנחנו מתכננות בילויים משותפים וחופשות ובעיקר נמצאות אחת בשביל השניה, ברגעים מורכבים של היומיום (כשילד חולה והאיש בנסיעת עבודה) ורגעים קשים באמת, כאלה שמטלטלים את החיים, שלא חשבתי שנדרש להם כאן.

למרות השוני התרבותי בין כולנו, יש תחושה חזקה של חיבור וקרבה. אולי, כי כולן נשים שהלב שלהן נמצא במקום הנכון.

אני מרגישה ברת מזל להיות חלק מאחוות הנשים הזו.

 

16:30  חוזרת הביתה עם הגדולה והקטנציק. המרכזי הלך לחוג כדורגל, התחיל להתאמן השנה בקבוצה דנית מקצועית, אני הכי גאה בו.

הקטן מתחבר למסך למנוחה של חצי שעה, הגדולה בשיעור בית .זמן של קפה על המרפסת בשבילי. בערך. אמאאאא אני צריכה עזרה. אנחנו מסיימות שיעורים ונכנסות ביחד לאמאזון ופינטרסט לחפש השראות לתחפושות האלווין המתקרב.

 

18:30  שמה פתיתים לארוחת ערב, בדיוק קיבלנו משלוח מהארץ, תהיה חגיגה.

סופסוף כולם בבית. מתיישבים לארוחת ערב משפחתית

 

 21:00   אחרי מקלחות וסיפורים שלפני השינה אני יורדת למטה לבר לפגוש את טלי, מתכרבלות עם שמיכות בחוץ, (עוד לא ממש קר אבל  קצת כן).

אחרי הכל, אין כמו שיחת נפש בעברית על כוס יין כדי לסגור את היום.

 

22:30   עולה הביתה. האיש שלי ניסה לחכות לי ער אבל התרסק על הספה. הולכים לישון.

 

23:30  לילה, חושך. אבל בפנים מרגישה את האור.

 

גליון ספטמבר

קפיצת ראש

חזרתי מהסופר

כשמביאים דג חדש לאקווריום צריך להכניס אותו עם שקית המים איתה הוא הגיע, אל המים החדשים, כדי שהמפגש איתם לא יהיה טראומטי.

המפגש שלי עם התרבות הדנית, כמו מגע של מים חדשים, מפגיש גם אותי עם חוויות לא מילוליות של זרות, לצד תחושות של השתלבות מיידית, שלא הייתי יכולה לצפות מראש.

ד'ה וולק אוף שיים השבועי שלי. צעדת הבושה הקבועה מתקיימת בכל פעם מחדש כאשר אני מהדסת לי בסופר בין המעברים, חמושה בעגלת הקניות הגדולה. העגלה מתמלאת ותופחת בעוד באותו זמן ממש, חולפים על פָני בני הארץ הזו, רובם ללא עגלה, או עם עגלה קטנה או סתם סל. פריט או שניים, מקסימום ארבעה בידיהם והם כבר בדרכם לקופה.

 

איך הם עושים את זה? איך הם לא רוצים גם וגם, שניים במבצע וגם שיהיה עוד פסטה, שחלילה לא יחסר. אז מה אם יש לי במזווה עוד חמש חבילות לפחות?

להמשך פוסט ספטמבר של טל

 

גליון אוגוסט

כעץ שתול

"איתכם אני נשתלת פעמיים,

איתכם אני צמחתי, ארנים

ושורשי בשני נופים שונים"

כשעוקרים עץ, ושותלים מחדש.

כמה זמן הוא יכול לחיות ממה שנשאר בתוכו עד ששורשיו מצליחים לאחוז באדמה הזרה ולהיות מוזנים על ידה?

איזו טרנספורמציה צריכה להתחולל בתוכו כדי לקחת את המזון הזר הלא מוכר הזה ולאפשר לו להיטיב? ואם בכלל?

 

כמעט חצות. אחרון המחבקים כבר יצא ונשארנו עם ערימת התיקים העצומה ופרפרי ענק בבטן.

עוד לפני המחשבות על מחר, זוכרת שחשבתי, שהנסיעה נתנה לי מתנה גדולה, התבוננות על כל ה״יש״.

כל המובן מאליו, שלפעמים רק כשעוזבים אותו מבינים כמה הוא יקר וחשוב. קצת כמו לעמוד על הקבר של עצמך.

אבל  עם כל היש הזה- מה לעזאזל חשבנו לעצמינו כשהחלטנו לצאת למסע הזה?

וכך חוזרות התהיות והפקפוקים, שילוו אותנו בכל השנה הראשונה- האם עשינו את ההחלטה הנכונה?

 

להמשך פוסט אוגוסט של טל

 

לפני הכל  אדם של אנשים, גדלה ומתפתחת מתוך קשרים משמעותיים ותמיד מעדיפה שיחה טובה על פני כל דבר אחר.

פריקית של עיצוב, אפנה, סטיילינג ואוכל טוב (בעיקר כשהוא מגיע עם קוקטיילים).

אוהבת לרקוד,  גאגא וג׳יירטוניק, רוכבת על אופניים ומשתדלת לרוץ מידי פעם. העיקר להיות בתנועה.

בארץ יש לי עבודה רצינית, אבל בקופנהגן אני בהשתהות אחרת, זמנית, בעיקר בת זוג ואמא (ל-3) , נטולת תארים ומניירות, אנונימית.

מתנסה בפשטות של החיים, בעיסוקים אחרים, יצירתיים, מתכננת טיולים.

גומעת כאן כמה שרק אפשר את היופי, המרחב והאסתטיקה שנוטפים מכל פינה.

מתחברת לחלקים השמחים של החיים.

טל,  קופנהגן

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

במקצועי אני דר' לפסיכולוגיה ופסיכולוגית קלינית מומחית, ה"פסיכולוגית" שבי נסעה גם לפה ומחפשת תמיד חיבורים ועומק, גם כשאני לא ״יושבת בכורסא״.

 

טמפרמנט

 עירונית בנשמה. יכולה לצאת מהעיר לכמה ימים לנשום קצת אווירה כפרית, אבל די מהר חייבת לחזור לתחושה שיש התרחשות סביבי

חלום

תמיד פזלתי לתחום העיצוב. הרילוקיישן נתן לי מתנה ובקרוב אתחיל ללמוד צורפות.

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

הדבר הכי חשוב שארזתי אתי הוא הביחד הזוגי. העוגן שלי. זה שמאפשר לדבר על הכל, להיות עם הקושי והתסכול. לראות האחד את השניה בכל הקצוות, שמורגשים בעצמה יתרה ברילוקיישן

בית

חיפאית מבטן ומלידה. בנסיעה הזו הפתעתי את כולם. אפילו את עצמי. 

אוהבת

קשיו, שוקולד ומוחיטו. הם הקריפטונייט שלי.

שלושה דברים שלעולם לא אסרב להם. 

מזוודה
  • Instagram Social Icon