נטלי בר-דוד פרנקל, לונדון
RESET - מסקנות לעתיד זוהר
20 בספטמבר 2020
נראה שכולנו נמצאים על אותה הסירה, וברגע שהאנושות הבינה שהיא טובעת כולנו ניסינו להאחז במה שאנחנו הכי מכירים, אוהבים ומה שעושה לנו טוב, גם אם זה רגעי. אבל (רגע של חמלה) אי אפשר באמת לשפוט אותנו, נכון? אחרי הכל מעולם לא היינו במצב כזה בעידן שמנוהל ע"י דאטא והמון. בתכלס יש לנו רק מוח אנושי עם שטח אחסון די מוגבל.
התמונה מתוך תערוכה בלונדון בנושא ניתוק ('disConnect'). חדרו של האמן הבריטי David Bray, שחווה התקף לב בתקופת הלוק-דאון. מימין סימון הימים של הסגר, על הקיר, ממש כמו בכלא וכתובות בנוגע לשייכות. מוזמנים להיכנס לאתר ולטייל בתערוכה. הבניין שבה היא מוצגת (לפני שיפוץ) כולל המון אמנים מכל העולם שנשלחו להם חפצים בדואר (כמו דלת למשל) והם החזירו אותם כיצירת אמנות לתערוכה.
אז היום החלטתי לא לכתוב יותר על הכובד שהיה אלא על איך להסתדר עם הקוביד שיהיה. מתוך מחשבה שהקצב של העולם מהיר וכדאי להתחיל להדביק אותו (ולא במובן של הוירוס). נכון, זה היה גל של כאוס, דכאון ובדידות ונכון שהוא עדיין פה - אמאל׳ה אני מרגישה הבת-אדם הכי בודדה ביקום בערך - ואולי גם אתם. אבל נראה שהגיע הזמן לשים את זה מאחור, באיזה קופסא שחורה או איזה שרת ענק, לזרוק לים ולהתקדם משם אל השנה שמתחילה עכשיו. אולי שנה כזאת הזוייה בלונדון זה מה שהייתי צריכה כדי ללמוד להחליף את המילה קשה ב-׳מאתגר׳. אז אני מנערת את מכנסי הפיג׳מה ומתקדמת לעבר השנה הזאת בתקווה להתחיל אותה מחוסנת יותר.
קפיצת גדילה
״החלטתי להתרכז במה שהכי חשוב לי באמת״ - זה אולי המשפט ששמעתי הכי הרבה לאחרונה. כאילו ה׳ריסט׳ העולמי נתן לנו איזה בוסט ודחף את האנושות עשר שנים קדימה - לעבר התכלס. כמו איש זקן שאומרים לו שיש לו שנה לחיות והוא צריך עכשיו להחליט מה הוא חייב להגשים לפני מותו. לחיות או לחדול?
אגב, כל התחזיות והמחקרים, עוד לפני הקוביד, אומרים ש: ״עד 2030 הבדידות בקרב מבוגרים תצמח ב-40%״. עקב שימוש בטרנדים טכנולוגיים, גלובליזציה, התניידות בלתי פוסקת ממקום למקום ואיך לא - הטבע האנושי, כמעט חצי מהאנושות תמצא את עצמה לבד עוד עשר שנים. אז בד-ניוז, העתיד הזה כבר פה והמבוגרים עוד לא הספיקו להתבגר אפילו. כולנו יחד בתוך הלבד הזה ומעולם לא חשבנו שזה יגיע כל-כך מהר. הכדור חווה ׳קפיצת גדילה׳ ואנחנו חייבים ליישר קו. להיות יותר טכנולוגיים, יותר חדשניים, יותר זורמים והעיקר בתנועה. לאן?
שתי מחשבות לעתיד:
הדיסטופית - תמונת מצב עגומה
לרגעים זה נראה שנשאבו עמוק אל תוך הצער הפרטי שלנו, כאינדיבידואל והמסכת קורונה שאנחנו עוטים מחסה לנו גם את העיניים. שטים בעולמנו הפנימי עם אפס מקום ואמפתיה לאחר. יותר מזה, אין מי שיכיל אותנו, כולנו מוצפים ועברנו את מכסת הלחץ בגוף שלנו ככה שאין לנו עוד מקום להכיל את צערם של האחרים. מרוב חוסר אמפתיה נולדה הלבדות והדורות הבאים לא יכירו מגע אנושי כמו שאנחנו מכירים אותו היום.
האוטופית - From me to we
בה החלטתי להתרכז, או יותר נכון בנו.
קודם כל ודבר ראשון זה - בעצמי - ללא קשר אליכם, אני כיישות נפרדת שעובדת על כך שיהיה לי טוב ולא על חשבון אף אחד אחר. העבודה היא קשה מסתבר, הרבה יותר קל בעולם שלנו שיהיה רע מטוב אז באמת שחשוב להשקיע בזה. דבר שני - באנשים - תמיד עיניינו אותי אנשים, אנושות, אנושיות ואני חייבת חברה טובה מסביבי. מין צורך קיומי שכזה. אבל אנשים זו הגדרה רחבה, יש כל-כך הרבה מאיתנו ואנחנו כל-כך שונים, שזה מה שמיוחד אם רק נבין את השוני ונתקדם משם הלאה. אז חוץ מנבדלות ושונות אני רוצה להחזיר את האמפתיה. לגדל את הילדות והילדים שלנו בעולם שאכפת לו מהסביבה, מהטבע ומהאנשים שסביבו. עולם שפועל מהרגש ומהשכל ומקבל את החיבור ביניהם כמשהו אחד, הוליסטי ובלתי ניתן להפרדה. מתרכזת בחמלה ופחות בכעס, באיך לנתב את כל השלילי וה׳דארק-מוד׳ למקומות חיוביים כדי שכולנו ניהיה מחוסנים יותר. אבל יש פה קאץ' - אני לא יכולה לעשות את זה לבד. בשביל זה אני צריכה אתכם.
תסתכלו סביב רגע, תראו אם יש מישהו רחוק או קרוב שאפשר להושיט לו יד. כי זאת אחריות שלנו והחלטה שלנו לגבי איך השנה הזאת צריכה להראות ואיך העולם ימשיך להתקיים.
