נטלי

לונדון

גליון פברואר

איך היחסים עם החברים השתנו בעקבות המעבר?

בחודש האחרון שלי בארץ, לפני שעזבנו את ישראל, הייתי עסוקה בלארגן כמה פגישות אינטימיות, מהחברים הקרובים, ומסיבת פרידה אחת גדולה במיוחד, לכולם. אני ילדה של חבר׳ה וזו היתה תקופה שהייתי ב״האי״ מוחלט, מלאה בתשומת לב, מכתבים, מתנות ושיחות פרידה. הזרקורים היו עליי וכולם היו שם, באו להיפרד. הרגיש כמו להיות בהלוויה של עצמי, רק שאני חיה וברת-מזל כי יצא לי להיות שם. כל החבר׳ה שלי היו עצובים שאני עוזבת, שלא נתראה בקרוב, או בכלל, או אף פעם. אבל אני הייתי דיי מנותקת רגשית, או לפחות מהרגשות הקשים. הייתי מאושרת ובדרך אל הלא נודע. מחכים לי חיים חדשים, בעולם אחר, חשבתי, וחוצמזה זה רק לשנתיים שלוש. מה כבר יכול להשתנות? מה כבר אני יכולה לפספס?

בשנה הראשונה אל תוך הרילוקיישן היינו מגיעים דיי הרבה. בכל זאת הולנד - ישראל זה כמו נסיעה באוטובוס לאילת, וכשאין ילדים באמת אפשר לישון את זה ולצבור כוחות ל"חופשה" בארץ. בכל ביקור דחסתי מלא פגישות עם חברים- קפה מבוקר ועד דרינק בערב. עושה וי על כל המאסט-הב מחצ׳אפורי ועד לחומוס סעיד. מה שהיה אמור להיות - חופשה מבחינתי, הפך ללו״ז צפוף מאוד, שחלילה לא אפספס אף חבר או חברה. אלו שילדו, אלו שהתחתנו או אלו שסתם בא לך לראות את הפרצוף המוכר ולשמוע את הקול האהוב שלהם. כיף אבל מרוץ. מזכיר לי את הסופשים הראשונים שלי בבית בתור חיילת. כזאת שאוהבת את החברים מהבית, שהם העוגן שלה, הם הבסיס שלה והבסיס האמיתי שלה סתם מדכא. רציתי לבלות עם החבר׳ה שלי כל השבת ולא הייתי נחה דקה. ניצלתי כל שניה עם האנשים שהיו לי אוויר לנשימה. בשישי רקדנו בסיטי-הול אל תוך הלילה ולפנות בוקר זללנו בורקסים בברטו. בשבת בצהרים הייתי משאירה מקום לעוד קצת חברים ואיך לא איזה בירה בקטנה במוצ״ש, לפני החזרה לבסיס.

וכך גם היה כשהפכנו להורים. טסנו לארץ לעיתים יותר תכופות, כדי שסבתא וסבא יהיו עם הנכדות שלהם. פגישות עם חברים היו סביב הנקות ביום וניצול כל שניה של בייביסיטר משפחתי כדי לצאת איתם בערב. מנסים להשלים פערים של חודשים, בפגישה קצרה אחת. עמית ואני היינו נפגשים כל לילה, בדרך למיטה, גמורים אחרי יציאה, מתבאסים על כל אלו שרצינו ולא הספקנו לפגוש.

ככה זה היה עד שצללנו עמוק לתוך החיים בחו״ל. אחרי ארבע שנים פה כבר היו לנו המון חברים מקומיים, בילויים משותפים, שגרת עבודה וחיים עמוסים בכל טוב. ואם לחשוב רגע על כל החברים שעזבנו בהולנד… הם היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. הם היו המשפחה שלנו. עברנו יחד ארבע שנים מהותיות ביותר בחיים ואז זה נגמר, ככה ביום אחד. זה נראה רחוק וכמו חלום נעים שבא לך להמשיך לישון רק בשביל לראות אותם עוד קצת. ככה זה חייו של הרי-לוקייטור - יש לנו חברים מפוזרים בכל העולם, מהמון מדינות והילדות שלנו, בתקווה, יקחו מזה המון. אם כי לפעמים מרוב חברים וחוויות, איך לא, עוטף אותי ענן ענק של ״פומו״.

״חה״

כבר בצבא יכולתי לזהות אצלי את ניצני ה"פומו" או בעברית "חה" - חרדת ההחמצה. והיום אפשר לומר שה״חה״ הזה מלווה אותי כבר חמש שנים. אני לא מכירה את כל הסיפורים הקטנים בחיים שלהם, עם מי ההוא יוצא? איך החברה החדשה שלו נראית? איך מתקדם העסק שלו? מה המילה הראשונה של התינוק שלהם? או מתי הם סתם עצבניים על הבוס המטומטם שלהם? אין לי את כל היום-יום הזה איתם ולהם אין את שלי. שחושבים על זה, זה יכול להיות קצת מדכא באמת. מקנאה בהם שיש להם אחד את השני, שהם יכולים להיפגש כמה ואיך שהם רוצים ושהם מעודכנים אחד בחיו של השני. או לפחות ככה זה מרגיש בראש שלי, זכרונות מהתקופה שכולנו היינו נטולי ילדים, נפגשים לקפה שישי צהרים בת״א.

תודה שעשני סייבורג

גם היום, בעידן הפייס-טיים, ואצאפ והמסנג׳ר, לא תמיד מוצאים זמן לקשקש ולהתעדכן בלייב. צריך לעבוד בזה - בלשמור על קשר ועם הזמן נהיינו יותר ויותר עסוקים בחיים. רק עם חלק קטן מהחברים שלי אני שומרת על קשר דיגיטלי. זה לא אותו דבר כמו הדבר האמיתי, אבל עובדים עם מה שיש ואולי זה בעצם הדבר האמיתי. משתדלת לעקוב אחרי הסטורי שלהם או לקרוא את הפוסטים ולהגיב, כאילו הייתי חלק מהחיים ומהחוויה שלהם בארץ. רוצה להאמין שהם עוקבים גם אחרי. בכל זאת אני בעולם אחר, עולם מקביל ואולי בעצם בדיוק באותו המצב כמוהם, רק שאנחנו לא מודעים לזה.

נטלי, לונדון

ילידת דור הY בישראל. גדלתי בעולם שחציו האחד היה טבע וגוגואים וחציו השני mirc ו- Icq. האלבום הראשון שקניתי היה ״פצעים ונשיקות״ של מוניקה סקס ומשם התגלגלתי לפופ-מטאל. היום אני ניזונה מאלקטרו-אינדי, בתחנת הרדיו הצרפתית דלישס מיוזיק ומעריצה של Lola Marsh, בגזרה הישראלית. אני בת אמצעית, מורדת טיפוסית להורים מהגרים, סובייטים, עוד יותר טיפוסיים, שהגיעו מעולם שבו, בניגוד אלי, ה״Big Data״ היה משהו מסווג מאוד. אף על פי שאני כבר לא ילדה (37) אני עדיין נהנית למתוח את הגבולות של עצמי ולעבור טרנספורמציה. עזבתי את ישראל לפני חמש שנים להולנד, יחד עם עמית, והיום אנחנו פלוס שתיים, ברילוקיישן השני שלנו בלונדון. אני לומדת דאבל-מאסטר במדעים, עיצוב וחדשנות ומנסה להבין איך יראה העולם שלי מחר, בהשוואה לעולם של הדורות הבאים, 180 שנה מהיום?

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

שאלה פשוטה ולפעמים סופר מורכבת. We will soon know what it means

השראה

“The moment that you feel that just possibly you are walking down the street naked… that’s the moment you may be starting to get it right.”

Neil Gaiman

3

טרנספורמציה היא דבר שגרתי ביותר. בכל רגע, יש אנשים שעוברים ממקום אחד לאחר, בשביל עבודה, לימודים, אהבה, הרפתקאה ועוד.., בין אם זה באופן פיזי או וירטואלי. גם אם זה נראה לכם שהגוף שלכם במקום אחד כנראה שהמיינד שלכם כבר עבר למקום אחר.

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

את עמית ואת הבנות. אם הייתי יכולה הייתי לוקחת גם את החברים והמשפחה שלי. אין דבר יותר חשוב לי בעולם מעצמי והאנשים שסביבי.

חלום

לחיות ולהרגיש חיה

אוהבת

מאוד. את המשפחה שלי, חיבוק, שמש, טבע, את הרגע שאני מצליחה לתפוס, לכתוב, שפות, לחשוב, אנשים, טכנולוגיה, מוזיקה, לדמיין, לשכב על החוף, להיות בהריון, ללדת ולישון עד מאוחר.