נטלי בר-דוד פרנקל, לונדון

גליון  יולי

תמונת מצב

IMG-20200718-WA0004.jpg

נטלי

הישראליות אולי לימדה אותי להיות מוכנה לצאת לכל מלחמה שלא תיהיה, אבל ל-2020 לא לגמריי הייתי מוכנה. חצי שנה אל תוך המעבר ללונדון, תוך הסתגלות ל'הורה ההליקופטר' שאני, והקוביד נחת עלינו אאוט-אוף-דה-בלו. הייתי ממש בתחילתו של תהליך ההגשמה העצמית שלי, אחרי ציפייה ארוכה, כשהיה נדמה שהתקופה הזאת מחרבת את כל מה שבניתי. באחת ההרצאות, בשיא הלוקדאון, המעצבת Paula Zuccotti , אתגרה אותנו לפרוס את החפצים שמלווים אותנו בתקופה הזאת, כחלק מפרויקט מתמשך שלה - "Everything We Touch", וזה מה שיצא.

מולי גיליתי מציאות שעוד מלווה אותי מהרגע הראשון שיצאתי למסע הרילוקיישן הזה, לפני חמש שנים בהולנד, והפכתי לאמא. ניסיון למצוא את הבלאנס בחיים שלי כאדם יוצר יחד עם הבנות שלי ולבסס את התקופה המשונה הזאת בצורה הכי הוליסטית שיכולתי. בתמונה אני פורסת את העולמות, התכנים והחפצים שליוו אותנו בזמן הלוקדאון, פה בלונדון. תקופה מאתגרת שבה ניסינו לשמור את הראש בתנוחת ״כלב מביט למעלה״ וכנגד כוח המשיכה. ממש לא תמיד הצלחתי, זה חלק מהתהליך כנראה ומשם צומחים. קצת כמו ״קפיצת גדילה״ לתינוק שמאלצת אותו להתקדם מהר בצורה מאוד לא נוחה ובזמן מאוד קצר.

 

אז 2020 עוד לא נגמרה, אנחנו מפה ממשיכים עם אינטיליגנציה רגשית גבוהה יותר, עמידות, תובנות חדשות, עושר פנימי ומעריכים את מה שהיה כדי להיות מוכנים לסוף הקיץ.

נתראה בקרוב.

גליון  מרץ

מאיץ חלקיקים

אקדים, אגזים ואומר - הגירה זה כמו מאיץ חלקיקים ארור. בייחוד אם עברתם כזוג פלוס ילדים, יש סיכוי גדול שתתנגשו, אחד ברצונותיו של השניה, וכל משבר הכי קטן בעל פוטנציאל להפוך למתח מאוד מאוד גבוה. למה? כי כנראה שמישהו מכם ויתר על משהו בשביל מישהו אחר. בהתחלה הויתור הזה נראה סביר ואולי אף מזהיר, בכל זאת אתם צועדים ברחובות מלאים בשיק, עטופים בניחוח של ירוק בדרך לראות הופעה מצויינת של להקה או זמר שאתם הכי אוהבים. אבל כשתיגמר ההופעה ותצאו מהאולם, ממש בקצה הרחוב תפגשו שוב את החיים עצמם ואיתם גם את השגרה. בסוף זה מרגיש בדיוק כמו משבר שהיית יכולה לחוות בארץ, רק שאת עוברת אותו לגמרי לבד בלי החברים, המשפחה או האחיות שלך. נשמע מדכא? תכפילי את זה בעובדה שאת בארץ זרה - מרוב שאת מתאפקת, שחס וחלילה לא תצא ממך הערסית הישראלית הקטנה הטמונה בך, זאת שנולדה בחולון, את מחזיקה את הבטן, ואז כשיש איזה טריגר קטן הכל משתחרר. רוב הסיכויים שזה על הפרטנר שלך, שאם חושבים על זה רגע, הוא או היא הדבר היחיד שיש לך, העוגן שלך שהכי חשוב לך בחיים.

אבל היי, לא באתי לבאס, בואו נדבר על העתיד. יום אחד, אם יתמזל מזלכם ותשארו עדיין יחד, תשבו לכם על נהר האמזונס, תסתכלו אחורה על חייכם ותגידו ״יאאאלללה! מאיפה היו לי הביציות האלו לעשות את כל זה?״ 

כי בעתיד כבר לא ישארו לכם ביציות אז כדאי לנצל אותם עכשיו לטובתכם.

אז את הרילוקיישן הראשון ניצלנו כדי לעשות ילדים ועכשיו, אני לא אשקר לכם, מאז שעברנו ללונדון מהולנד, ביוזמתי, בזכותי, בגללי או איך שלא תקראו לזה, אני במשבר קיום אחד גדול. מנסה להרים את הראש מעל המים, כמעט ולא נושמת. בעצם אם אתם קוראים את זה, זה רק כי חזרתי קצת לנשום, אבל אני עדיין לומדת לג׳נגל בין החיים הסטודנטיאלים לחיים בבית. בין האהבה שלי לעיצוב, שסוחפת אותי פנימה, לימודי המדעים שזורקים אותי לחלל ולבין הבנות הפיציות שלי שסוגרות חמישים שעות שבועיות בגן. כן, כן, ככה זה כשאתם גרים בעולם מהיר. הגן מרגיש כמו פנימיה צבאית, בתחילת השבוע את משאירה את הילדים בגן והן חוזרות הביתה מדוגמות לסופ״ש. מדי יום יש גם עדכונים מגננת רובוטית שמדקלמת מתוך טאבלט מה הן אכלו, כמה ישנו, איך הן חמודות ולכן מגיע להן סטיקר!!!! אבל אין רגשות אשמה, מדחיקים, אומרים שזה זמני וזה עובר. 

אז הנה אני, מנסה להשלים אינספור מטלות אקדמיות, לנער את האבק מהמנועים במוח, לטאטא כמה שיותר הסחות מתחת לשטיח, להתחבב על דור ה-Z, לקרוא מאמרים שנכתבו על-ידי הומו-ספיאנס ולכתוב את התזה שלי. מי אני? אמאל׳ה. ובאותה נשימה להכיל את הבנות שלי. מי אני? אמאל׳ה. מכילה כל יום את גיל שנתיים המרדני. שישאר בינינו - אני מתה עליו, גם אני הייתי מורדת. חוץ מזה ליל מלאה בחמידות שאני לא רוצה לפספס. מנסה להתכרבל איתה עד השעות הקטנות של הערב, בכל יום שאפשר. מסתכלת עליה דקות ארוכות בניסיון לעצור לה את ״קפיצת הגדילה״. ויש גם את אחותה המתבגרת שרוצה להיות פרינסס, בת הארבע. לכי תסבירי לה שזה משעמם רצח להיות נסיכה ואפילו מייגן כבר ויתרה על הכתר. 

ואם חשבתם שילדים קטנים לא זוכרים, אז טעיתם. מל גם בעלת זיכרון מצויין, היא תספר לכם פעם בשבוע על כמה כיף היה לה בהולנד, בעברית עם מבטא בריטי, כמובן. היא אולי שכחה לדבר הולנדית אבל את החברים, הגן, הטבע ואת התחושה של הרוגע התמידי, בעיקר של ההורים שלה, היא לא שכחה. בחודש הראשון אחרי המעבר חווינו לא מעט ברייק-דאונז, היא באמצע הרחוב ואני בתוך הגוף. לא הפסקנו להאחז בעבר, לדבר על כמה שאנחנו מתגעגעות לכולם, כמה שקשה בעיר הזאת, איזה בית נורדי מושלם היה לנו, כמה ספייס ואוויר היה שם, ובאותה נשימה שזה עוד מעט ירגיש גם כמו בית ומזל שיש לנו אחת את השניה. כולנו גדלנו מזה ואז מה אם אנחנו גרים היום בקופסת גפרורים והבנות ישנות בעמידה. שטויות, יהיה לנו מה לספר לילדים שלהן. אנחנו בגיבוש משפחתי מתמיד ובכל פעם שעצוב אני מקבלת זריקת אוקסיטוצין במנה של חיבוק ענק ואוהב מהן ויודעת שיהיה בסדר.

יש ימים, בייחוד בהתחלה כשהדברים עוד לא יושבים עד הסוף, בהם הראש בורח לשאלות ״האם עשיתי את הדבר הנכון״, ״מה, השתגעתי לגמרי?״ העברתי את כל החיים השלווים שהיו לנו בהולנד עם הברווזים והחלפתי אותם במאיץ?! בטוחה שאלוהים מחזיק לעצמו את הבטן ומתקרקר עלי מלמעלה : ״רצית לעבור ללונדון הא? חה חה חה חה חה. קבלי את זה..״ 

ממש דמיינתי שאוכל לשלוט על כל העולמות ובאלגנטיות כמו האמא ההולנדית שהייתי. רוכבת על האופניים בחודש תשיעי, מרכיבה את הטודלרית בת השנתיים ועושה סלפי. אפילו היה נשמע לי הגיוני, אז, לדווש על האופניים עם צירים לבית החולים. (מה שהאוויר ההולנדי עושה לך). ומאז שעברנו לפה אני מבלה המון שעות דחוקה בטיוב וכמו מלפפון בתוך צננת חומץ, גם אני מתחילה להחמיץ. ועם הזמן אני גם רואה את האור, לומדת לשחרר, לא מנסה לשלוט על מה שאני לא יכולה לשלוט עליו. מתרגלת מיינדפולנס ומניחה לעולם לעשות את שלו כדי שיהיה לי זמן לעשות את שלי. ולא הייתי מצליחה לעשות את זה בלי עמית, העוגן שלי.

אז הנה אנחנו כאן, חמש שנים מחוץ לת״א, חצי שנה לתוך הרילו' השני ועם כל הקושי, חוסר השליטה, הלבדות ואין סוף אתגרים, אני סוף סוף מרגישה טוב. גאה בעצמי שלא ויתרתי, לקחתי עלי כל כך הרבה ועדיין אני בחיים. מסתבר שאני יותר חזקה ממה שחשבתי או הרשתי לעצמי לחשוב. הצלחתי לשרוד את החצי שנה המטורפת הזאת, שעברה בטיל ועם הזמן אני נהיית טובה יותר ויותר, טפו, חמסה. 

באיזה שהוא מקום אני יודעת שבעתיד הכל יתבהר, הרפלקשן יגיע בעוד כמה שנים ואני מודה ליקום הזה שהוציא אותי מהחזיילעך ההולנדי לתוך הטיוב הסואן, יחד עם פרטנר מושלם פלוס שתיים. ויום אחד נשב, בגינה הטרופית שלנו בישראל, ומל תגיד לי בעברית עם שאריות מבטא בריטי שהיא מתגעגעת לחברים שלה מלונדון.

אני אהיה שם בשבילה, בול כמו שהיום היא פה בשבילי היום.

גליון  פברואר

איך היחסים עם החברים השתנו בעקבות המעבר?

בחודש האחרון שלי בארץ, לפני שעזבנו את ישראל, הייתי עסוקה בלארגן כמה פגישות אינטימיות, מהחברים הקרובים, ומסיבת פרידה אחת גדולה במיוחד, לכולם. אני ילדה של חבר׳ה וזו היתה תקופה שהייתי ב״האי״ מוחלט, מלאה בתשומת לב, מכתבים, מתנות ושיחות פרידה. הזרקורים היו עליי וכולם היו שם, באו להיפרד. הרגיש כמו להיות בהלוויה של עצמי, רק שאני חיה וברת-מזל כי יצא לי להיות שם. כל החבר׳ה שלי היו עצובים שאני עוזבת, שלא נתראה בקרוב, או בכלל, או אף פעם. אבל אני הייתי דיי מנותקת רגשית, או לפחות מהרגשות הקשים. הייתי מאושרת ובדרך אל הלא נודע. מחכים לי חיים חדשים, בעולם אחר, חשבתי, וחוצמזה זה רק לשנתיים שלוש. מה כבר יכול להשתנות? מה כבר אני יכולה לפספס? 

בשנה הראשונה אל תוך הרילוקיישן היינו מגיעים דיי הרבה. בכל זאת הולנד - ישראל זה כמו נסיעה באוטובוס לאילת, וכשאין ילדים באמת אפשר לישון את זה ולצבור כוחות ל"חופשה" בארץ. בכל ביקור דחסתי מלא פגישות עם חברים- קפה מבוקר ועד דרינק בערב. עושה וי על כל המאסט-הב מחצ׳אפורי ועד לחומוס סעיד. מה שהיה אמור להיות - חופשה מבחינתי, הפך ללו״ז צפוף מאוד, שחלילה לא אפספס אף חבר או חברה. אלו שילדו, אלו שהתחתנו או אלו שסתם בא לך לראות את הפרצוף המוכר ולשמוע את הקול האהוב שלהם. כיף אבל מרוץ. מזכיר לי את הסופשים הראשונים שלי בבית בתור חיילת. כזאת שאוהבת את החברים מהבית, שהם העוגן שלה, הם הבסיס שלה והבסיס האמיתי שלה סתם מדכא. רציתי לבלות עם החבר׳ה שלי כל השבת ולא הייתי נחה דקה. ניצלתי כל שניה עם האנשים שהיו לי אוויר לנשימה. בשישי רקדנו בסיטי-הול אל תוך הלילה ולפנות בוקר זללנו בורקסים בברטו. בשבת בצהרים הייתי משאירה מקום לעוד קצת חברים ואיך לא איזה בירה בקטנה במוצ״ש, לפני החזרה לבסיס. 

 

וכך גם היה כשהפכנו להורים. טסנו לארץ לעיתים יותר תכופות, כדי שסבתא וסבא יהיו עם הנכדות שלהם. פגישות עם חברים היו סביב הנקות ביום וניצול כל שניה של בייביסיטר משפחתי כדי לצאת איתם בערב. מנסים להשלים פערים של חודשים, בפגישה קצרה אחת. עמית ואני היינו נפגשים כל לילה, בדרך למיטה, גמורים אחרי יציאה, מתבאסים על כל אלו שרצינו ולא הספקנו לפגוש. 

ככה זה היה עד שצללנו עמוק לתוך החיים בחו״ל. אחרי ארבע שנים פה כבר היו לנו המון חברים מקומיים, בילויים משותפים, שגרת עבודה וחיים עמוסים בכל טוב. ואם לחשוב רגע על כל החברים שעזבנו בהולנד… הם היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. הם היו המשפחה שלנו. עברנו יחד ארבע שנים מהותיות ביותר בחיים ואז זה נגמר, ככה ביום אחד. זה נראה רחוק וכמו חלום נעים שבא לך להמשיך לישון רק בשביל לראות אותם עוד קצת. ככה זה חייו של הרי-לוקייטור - יש לנו חברים מפוזרים בכל העולם, מהמון מדינות והילדות שלנו, בתקווה, יקחו מזה המון. אם כי לפעמים מרוב חברים וחוויות, איך לא, עוטף אותי ענן ענק של ״פומו״.

״חה״

 

כבר בצבא יכולתי לזהות אצלי את ניצני ה"פומו" או בעברית "חה" - חרדת ההחמצה. והיום אפשר לומר שה״חה״ הזה מלווה אותי כבר חמש שנים. אני לא מכירה את כל הסיפורים הקטנים בחיים שלהם, עם מי ההוא יוצא? איך החברה החדשה שלו נראית? איך מתקדם העסק שלו? מה המילה הראשונה של התינוק שלהם? או מתי הם סתם עצבניים על הבוס המטומטם שלהם? אין לי את כל היום-יום הזה איתם ולהם אין את שלי. שחושבים על זה, זה יכול להיות קצת מדכא באמת. מקנאה בהם שיש להם אחד את השני, שהם יכולים להיפגש כמה ואיך שהם רוצים ושהם מעודכנים אחד בחיו של השני. או לפחות ככה זה מרגיש בראש שלי, זכרונות מהתקופה שכולנו היינו נטולי ילדים, נפגשים לקפה שישי צהרים בת״א. 



 

תודה שעשני סייבורג

 

גם היום, בעידן הפייס-טיים, ואצאפ והמסנג׳ר, לא תמיד מוצאים זמן לקשקש ולהתעדכן בלייב. צריך לעבוד בזה - בלשמור על קשר ועם הזמן נהיינו יותר ויותר עסוקים בחיים. רק עם חלק קטן מהחברים שלי אני שומרת על קשר דיגיטלי. זה לא אותו דבר כמו הדבר האמיתי, אבל עובדים עם מה שיש ואולי זה בעצם הדבר האמיתי. משתדלת לעקוב אחרי הסטורי שלהם או לקרוא את הפוסטים ולהגיב, כאילו הייתי חלק מהחיים ומהחוויה שלהם בארץ. רוצה להאמין שהם עוקבים גם אחרי. בכל זאת אני בעולם אחר, עולם מקביל ואולי בעצם בדיוק באותו המצב כמוהם, רק שאנחנו לא מודעים לזה.

נטלי, לונדון

ילידת דור הY בישראל. גדלתי בעולם שחציו האחד היה טבע וגוגואים וחציו השני mirc ו- Icq. האלבום הראשון שקניתי היה ״פצעים ונשיקות״ של מוניקה סקס ומשם התגלגלתי לפופ-מטאל. היום אני ניזונה מאלקטרו-אינדי, בתחנת הרדיו הצרפתית דלישס מיוזיק ומעריצה של Lola Marsh, בגזרה הישראלית. אני בת אמצעית, מורדת טיפוסית להורים מהגרים, סובייטים, עוד יותר טיפוסיים, שהגיעו מעולם שבו, בניגוד אלי, ה״Big Data״ היה משהו מסווג מאוד. אף על פי שאני כבר לא ילדה (37) אני עדיין נהנית למתוח את הגבולות של עצמי ולעבור טרנספורמציה. עזבתי את ישראל לפני חמש שנים להולנד, יחד עם עמית, והיום אנחנו פלוס שתיים, ברילוקיישן השני שלנו בלונדון. אני לומדת דאבל-מאסטר במדעים, עיצוב וחדשנות ומנסה להבין איך יראה העולם שלי מחר, בהשוואה לעולם של הדורות הבאים, 180 שנה מהיום?

 

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

שאלה פשוטה ולפעמים סופר מורכבת. We will soon know what it means

השראה

 “The moment that you feel that just possibly you are walking down the street naked… that’s the moment you may be starting to get it right.”

 

Neil Gaiman

3

טרנספורמציה היא דבר שגרתי ביותר. בכל רגע, יש אנשים שעוברים ממקום אחד לאחר, בשביל עבודה, לימודים, אהבה, הרפתקאה ועוד.., בין אם זה באופן פיזי או וירטואלי. גם אם זה נראה לכם שהגוף שלכם במקום אחד כנראה שהמיינד שלכם כבר עבר למקום אחר.

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

את עמית ואת הבנות. אם הייתי יכולה הייתי לוקחת גם את החברים והמשפחה שלי. אין דבר יותר חשוב לי בעולם מעצמי והאנשים שסביבי.

חלום

לחיות ולהרגיש חיה

אוהבת

מאוד. את המשפחה שלי, חיבוק, שמש, טבע, את הרגע שאני מצליחה לתפוס, לכתוב, שפות, לחשוב, אנשים, טכנולוגיה, מוזיקה, לדמיין, לשכב על החוף, להיות בהריון, ללדת ולישון עד מאוחר.

מזוודה
  • Instagram Social Icon

רוצות להתארח?

missolam

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב