נטלי בר-דוד פרנקל, לונדון

 
 

וגם בנדידה יש התקפי חרדה. כי החיים ממשיכים ואיתם עולות שאלות קיומיות שקשורות בזהות. 

- מי אני? כמו בכל התחלה חדשה, הסביבה השתנתה ואני צריכה להתחיל להגדיר את עצמי מחדש. 

- כמה מהישראליות שבי להשאיר? כי בכל זאת, אם כמה שיש בזה ״קסם״ וכולנו חושבים שהחוצפה הישראלית זה הקטע הייחודי שלנו, יש בתרבות גם דיי הרבה אישיויים. (או באנגלית: אשיוז :) 

- כמה ממני להפנים? וכמה אפשר להחצין? 

וגם שאלות שקשורות, איך לא, למקום שאותו עזבתי. אני מניחה שרבים מאיתנו, הישראלים שמפוזרים בעולם, שואלים ושואלות את עצמנו אחת לכמה זמן, כמו: 

- מה יהיה אם לא יהיה לי לאן לחזור?

- מה אם אנדוד למקום רחוק מידי?

- ומה עם כל מי ומה שאני משאירה "מאחור"?

״Spirited Away״  סרטו של Hayao Miyazaki (מל ואני באורליאנס, צרפת)

נטלי

ציפורים נודדות

נובמבר 22, 2020

כבר שנים שאני נודדת ביבשת אירופה, מחפשת את המקום ה״נכון״ לבנות בו את הקן. עפה כמו ציפור גדולה בשמים אפורים מארץ לארץ וחולמת על השמש הישראלית. בנדידה הראשונה אפילו עצרתי לקנן במטרה לתת לגוזלים שלי את הזמן לצמוח. אחרי שזה נגמר והגוזלים עמדו על רגליהם, החלטתי להמשיך ולשייט למדינה אחרת, הפעם כלהקה. יש משהו בנדידה המתמדת הזאת שמצריך אותי להסתגל, כל פעם מחדש, למקום בו אני נמצאת ובתוכו למצוא גם את עצמי. את הזהות שלי. לכל מקום יש את המנהגים שלו, התרבות שמושרשת, הסלנג בשפה, זה שבעל-פה וזה שבכתב, והמוח שלי מלא בסנסורים קטנים שמנסים ללקט פיסות מידע לגבי המקום. וכשאני מרגישה בטוחה מספיק, אני מביאה למקום הזה גם אותי. את הזהות החדשה שלי שמורכבת מהמון שכבות, כמו ד.נ.א שנכתב תוך כדי גדילה.

בית ילדותו של אבי, בגאורגיה.

המקום בו הרגשתי בבית מהרגע הראשון שהגעתי אליו.

שאני מסתכלת אחורה, אל המקום בו נולדתי וגדלתי, אני מבינה שמסע הנדידה שלי הוא בכלל חלק מהעבר שלי ומהתרבות שלנו כעם. הוא התחיל עוד מימי קדם, ביום שבו בני ישראל נדדו במדבר במרדף אחרי ה׳ארץ המובטחת׳. המשיך כשהם סחבו אחריהם, אלוהים יודע למה?, את כל היהודים מהגולה, אל המידל-איסט. עד שהגיע לסבים ולסבתות שלי, שעלו לישראל אחרי נדידות ארוכות וממושכות בעולם. היה להם הרבה ניסיון חיים וסל-ערכים עמוס בסיפורים מרתקים (וגם הזויים יש לומר). אז לא פלא שאני, דור ראשון בארץ, שנולדתי בחולון וגדלתי בכרמיאל, חייתי בתחושה שרק בא לי לנדוד. לא היה משנה לי לאן, כל עוד אני יוצאת מהעיר השוממת הזאת, מייצרת לעצמי סיפורי-חיים ומתפתחת למה שאיחלתי לעצמי להיות.

והנה ביום שבו עזבתי את בית הורי, בשנות העשרים לחיי, נדדתי בקלילות בין עשר דירות, בתוך עשר שנים, וזיגזגתי בין שתי הערים היפות במדינה - תל-אביב וירושליים. ומשם, יחד עם כל הזהויות הישנות והשכבות החדשות, נדדתי, בלי לחשוב פעמיים, אל שמי אירופה. והתחושה ש ״אין מקום רחוק מידי״ הנחתה אותי ועד היום תמיד במחשבותיי.

אז אם זה כל-כך טבעי לי לנדוד ולעזוב, כמו ציפור שעפה ולא מסתכלות אחורה, למה זה מרגיש כל-כך פרדוקסלי? למה זה כל-כך קשה להיות רחוקה? למה זה מורכב להרגיש זרה?

אני לא יודעת אם זה שאלות שעולות רק כי אני ישראלית?, כי גדלתי בחממה כזאת, רוב חיי, ״מבודדת מהעולם״, עם מלא חום, דבק ואהבה. או שגם אירופאים, סינים ואמריקאים, שנולדו במדינות ענקיות, מרגישים קשורים בחבל הטבור, לארץ מולדתם. או שאולי בכלל זהות זה נושא ששיך ל״עולם הישן״?

אחרי חמש שנים בשמים פתוחים הבנתי שכולם פה מחזיקים בזהויות שונות ויש משהו כיף בלהיות זרה בין זרים. הפוקוס לא עלי והזהות של כולם בולטת ומשתלבת בצורה הוליסטית. רובנו  בלונדון זרים ועם זאת שייכים לפה. הילדים שלנו נטעמו בצ'יק וכנראה נשאר פה גם הרבה אחרי הברייקזיט. לכל החברים של מל (5) יש מאגר של המון שפות, הנרכשות ואלו שבגנים, מהסבתא הגאורגית למשל. שפת-אם, שפת-אב ובנוסף לאלו גם את הבריטית המצוחצחת. וכל הזעטוטים האלה מגלגלים, מאחד לשני, מילים כמו ״שלום״, ״ניצ׳יוו״ ו״קומסי קומסה״, עוד מהגן, כאילו הם היו ילדים של דיפלומטים. עם או בלי הקוביד, אנחנו מטיילים בין תרבות לתרבות ומאמצים זהויות בקלות מהחברים המהגרים שלנו בשכונה. ומתבוללים באהבה.

והישראליות שלי? אני ממש רוצה לשמור את הזהות הישראלית שלי, ואפילו לחזק את הזהות הגאורגית (מבית הורי). לא לאבד את המילים, השפה, הטעמים ולשמור על השרשת זהב, כאסטייטמנט, כמו איזה ראפר אפרו-אמריקאי. כי הרי זה מה שמייחד אותי בתכלס. בזמנים שבו אנשים מאבדים את ״אנושיותם״ - משוחחים עם צ׳אט-בוטים, נשמעים כמו רובוטים ומפלטרים את עצמם לשטנץ אינסטגרמי - המגוון הביולוגי הזה מאוד קריטי.

בטבע קוראים לזה ״Biodiversity" (חשיבות השונות הגנטית של כל המינים). לא מוכנה לאבד את עצמי ולהיות כמו כולם, גם כי זה משעמם טילים וגם כי אני לא רוצה שהזהות שלי ״תכחד״. 

המגוון הבילוגי שלי. privat collection

RESET - מסקנות לעתיד זוהר

20 בספטמבר 2020

נראה שכולנו נמצאים על אותה הסירה, וברגע שהאנושות הבינה שהיא טובעת כולנו ניסינו להאחז במה שאנחנו הכי מכירים, אוהבים ומה שעושה לנו טוב, גם אם זה רגעי. אבל (רגע של חמלה) אי אפשר באמת לשפוט אותנו, נכון? אחרי הכל מעולם לא היינו במצב כזה בעידן שמנוהל ע"י דאטא והמון. בתכלס יש לנו רק מוח אנושי עם שטח אחסון די מוגבל. 

התמונה מתוך תערוכה בלונדון בנושא ניתוק ('disConnect'). חדרו של האמן הבריטי David Bray, שחווה התקף לב בתקופת הלוק-דאון. מימין סימון הימים של הסגר, על הקיר, ממש כמו בכלא וכתובות בנוגע לשייכות. מוזמנים להיכנס לאתר ולטייל בתערוכה. הבניין שבה היא מוצגת (לפני שיפוץ) כולל המון אמנים מכל העולם שנשלחו להם חפצים בדואר (כמו דלת למשל) והם החזירו אותם כיצירת אמנות לתערוכה.  

אז היום החלטתי לא לכתוב יותר על הכובד שהיה אלא על איך להסתדר עם הקוביד שיהיה. מתוך מחשבה שהקצב של העולם מהיר וכדאי להתחיל להדביק אותו (ולא במובן של הוירוס). נכון, זה היה גל של כאוס, דכאון ובדידות ונכון שהוא עדיין פה - אמאל׳ה אני מרגישה הבת-אדם הכי בודדה ביקום בערך - ואולי גם אתם. אבל נראה שהגיע הזמן לשים את זה מאחור, באיזה קופסא שחורה או איזה שרת ענק, לזרוק לים ולהתקדם משם אל השנה שמתחילה עכשיו. אולי שנה כזאת הזוייה בלונדון זה מה שהייתי צריכה כדי ללמוד להחליף את המילה קשה ב-׳מאתגר׳. אז אני מנערת את מכנסי הפיג׳מה ומתקדמת לעבר השנה הזאת בתקווה להתחיל אותה מחוסנת יותר.

קפיצת גדילה

״החלטתי להתרכז במה שהכי חשוב לי באמת״ - זה אולי המשפט ששמעתי הכי הרבה לאחרונה. כאילו ה׳ריסט׳ העולמי נתן לנו איזה בוסט ודחף את האנושות עשר שנים קדימה - לעבר התכלס. כמו איש זקן שאומרים לו שיש לו שנה לחיות והוא צריך עכשיו להחליט מה הוא חייב להגשים לפני מותו. לחיות או לחדול?

 

אגב, כל התחזיות והמחקרים, עוד לפני הקוביד, אומרים ש: ״עד 2030 הבדידות בקרב מבוגרים תצמח ב-40%״. עקב שימוש בטרנדים טכנולוגיים, גלובליזציה, התניידות בלתי פוסקת ממקום למקום ואיך לא - הטבע האנושי, כמעט חצי מהאנושות תמצא את עצמה לבד עוד עשר שנים. אז בד-ניוז, העתיד הזה כבר פה והמבוגרים עוד לא הספיקו להתבגר אפילו. כולנו יחד בתוך הלבד הזה ומעולם לא חשבנו שזה יגיע כל-כך מהר. הכדור חווה ׳קפיצת גדילה׳ ואנחנו חייבים ליישר קו. להיות יותר טכנולוגיים, יותר חדשניים, יותר זורמים והעיקר בתנועה. לאן?

שתי מחשבות לעתיד:

הדיסטופית - תמונת מצב עגומה

לרגעים זה נראה שנשאבו עמוק אל תוך הצער הפרטי שלנו, כאינדיבידואל והמסכת קורונה שאנחנו עוטים מחסה לנו גם את העיניים. שטים בעולמנו הפנימי עם אפס מקום ואמפתיה לאחר. יותר מזה, אין מי שיכיל אותנו, כולנו מוצפים ועברנו את מכסת הלחץ בגוף שלנו ככה שאין לנו עוד מקום להכיל את צערם של האחרים. מרוב חוסר אמפתיה נולדה הלבדות והדורות הבאים לא יכירו מגע אנושי כמו שאנחנו מכירים אותו היום.

 

האוטופית - From me to we
בה החלטתי להתרכז, או יותר נכון בנו. 

קודם כל ודבר ראשון זה - בעצמי - ללא קשר אליכם, אני כיישות נפרדת שעובדת על כך שיהיה לי טוב ולא על חשבון אף אחד אחר. העבודה היא קשה מסתבר, הרבה יותר קל בעולם שלנו שיהיה רע מטוב אז באמת שחשוב להשקיע בזה. דבר שני - באנשים - תמיד עיניינו אותי אנשים, אנושות, אנושיות ואני חייבת חברה טובה מסביבי. מין צורך קיומי שכזה. אבל אנשים זו הגדרה רחבה, יש כל-כך הרבה מאיתנו ואנחנו כל-כך שונים, שזה מה שמיוחד אם רק נבין את השוני ונתקדם משם הלאה. אז חוץ מנבדלות ושונות אני רוצה להחזיר את האמפתיה. לגדל את הילדות והילדים שלנו בעולם שאכפת לו מהסביבה, מהטבע ומהאנשים שסביבו. עולם שפועל מהרגש ומהשכל ומקבל את החיבור ביניהם כמשהו אחד, הוליסטי ובלתי ניתן להפרדה. מתרכזת בחמלה ופחות בכעס, באיך לנתב את כל השלילי וה׳דארק-מוד׳ למקומות חיוביים כדי שכולנו ניהיה מחוסנים יותר. אבל יש פה קאץ' - אני לא יכולה לעשות את זה לבד. בשביל זה אני צריכה אתכם.

תסתכלו סביב רגע, תראו אם יש מישהו רחוק או קרוב שאפשר להושיט לו יד. כי זאת אחריות שלנו והחלטה שלנו לגבי איך השנה הזאת צריכה להראות ואיך העולם ימשיך להתקיים.

"As Long As You Are Standing, Give A Hand To Those Who Have Fallen"

(Herakut)

יולי 2020

תמונת מצב (קוביד)

הישראליות אולי לימדה אותי להיות מוכנה לצאת לכל מלחמה שלא תיהיה, אבל ל-2020 לא לגמריי הייתי מוכנה. חצי שנה אל תוך המעבר ללונדון, תוך הסתגלות ל'הורה ההליקופטר' שאני, והקוביד נחת עלינו אאוט-אוף-דה-בלו. הייתי ממש בתחילתו של תהליך ההגשמה העצמית שלי, אחרי ציפייה ארוכה, כשהיה נדמה שהתקופה הזאת מחרבת את כל מה שבניתי. באחת ההרצאות, בשיא הלוקדאון, המעצבת Paula Zuccotti , אתגרה אותנו לפרוס את החפצים שמלווים אותנו בתקופה הזאת, כחלק מפרויקט מתמשך שלה - "Everything We Touch", וזה מה שיצא.

מרץ 2020

מאיץ חלקיקים

אקדים, אגזים ואומר - הגירה זה כמו מאיץ חלקיקים ארור. בייחוד אם עברתם כזוג פלוס ילדים, יש סיכוי גדול שתתנגשו, אחד ברצונותיו של השניה, וכל משבר הכי קטן בעל פוטנציאל להפוך למתח מאוד מאוד גבוה. למה? כי כנראה שמישהו מכם ויתר על משהו בשביל מישהו אחר. בהתחלה הויתור הזה נראה סביר ואולי אף מזהיר, בכל זאת אתם צועדים ברחובות מלאים בשיק, עטופים בניחוח של ירוק בדרך לראות הופעה מצויינת של להקה או זמר שאתם הכי אוהבים.

פברואר 2020

היחסים עם החברים בארץ

בחודש האחרון שלי בארץ, לפני שעזבנו את ישראל, הייתי עסוקה בלארגן כמה פגישות אינטימיות, מהחברים הקרובים, ומסיבת פרידה אחת גדולה במיוחד, לכולם. אני ילדה של חבר׳ה וזו היתה תקופה שהייתי ב״האי״ מוחלט, מלאה בתשומת לב, מכתבים, מתנות ושיחות פרידה. הזרקורים היו עליי וכולם היו שם, באו להיפרד. הרגיש כמו להיות בהלוויה של עצמי, רק שאני חיה וברת-מזל כי יצא לי להיות שם. כל החבר׳ה שלי היו עצובים שאני עוזבת, שלא נתראה בקרוב, או בכלל, או אף פעם. אבל אני הייתי דיי מנותקת רגשית, או לפחות מהרגשות הקשים. הייתי מאושרת ובדרך אל הלא נודע. מחכים לי חיים חדשים, בעולם אחר, חשבתי, וחוצמזה זה רק לשנתיים שלוש. מה כבר יכול להשתנות? מה כבר אני יכולה לפספס? 

 

נטלי, לונדון

ילידת דור הY בישראל. גדלתי בעולם שחציו האחד היה טבע וגוגואים וחציו השני mirc ו- Icq. האלבום הראשון שקניתי היה ״פצעים ונשיקות״ של מוניקה סקס ומשם התגלגלתי לפופ-מטאל. היום אני ניזונה מאלקטרו-אינדי, בתחנת הרדיו הצרפתית דלישס מיוזיק ומעריצה של Lola Marsh, בגזרה הישראלית. אני בת אמצעית, מורדת טיפוסית להורים מהגרים, סובייטים, עוד יותר טיפוסיים, שהגיעו מעולם שבו, בניגוד אלי, ה״Big Data״ היה משהו מסווג מאוד. אף על פי שאני כבר לא ילדה (37) אני עדיין נהנית למתוח את הגבולות של עצמי ולעבור טרנספורמציה. עזבתי את ישראל לפני חמש שנים להולנד, יחד עם עמית, והיום אנחנו פלוס שתיים, ברילוקיישן השני שלנו בלונדון. אני לומדת דאבל-מאסטר במדעים, עיצוב וחדשנות ומנסה להבין איך יראה העולם שלי מחר, בהשוואה לעולם של הדורות הבאים, 180 שנה מהיום?

שישה דברים שכדאי לדעת עליי

מי אני?

שאלה פשוטה ולפעמים סופר מורכבת. We will soon know what it means

השראה

 “The moment that you feel that just possibly you are walking down the street naked… that’s the moment you may be starting to get it right.”

 

Neil Gaiman

3

טרנספורמציה היא דבר שגרתי ביותר. בכל רגע, יש אנשים שעוברים ממקום אחד לאחר, בשביל עבודה, לימודים, אהבה, הרפתקאה ועוד.., בין אם זה באופן פיזי או וירטואלי. גם אם זה נראה לכם שהגוף שלכם במקום אחד כנראה שהמיינד שלכם כבר עבר למקום אחר.

מה הדבר הכי חשוב שארזתי איתי?

את עמית ואת הבנות. אם הייתי יכולה הייתי לוקחת גם את החברים והמשפחה שלי. אין דבר יותר חשוב לי בעולם מעצמי והאנשים שסביבי.

חלום

לחיות ולהרגיש חיה

אוהבת

מאוד. את המשפחה שלי, חיבוק, שמש, טבע, את הרגע שאני מצליחה לתפוס, לכתוב, שפות, לחשוב, אנשים, טכנולוגיה, מוזיקה, לדמיין, לשכב על החוף, להיות בהריון, ללדת ולישון עד מאוחר.

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב