גליון דצמבר

לידה

עליסה

MISSGERET

אחרי עשרה חודשי הריון פינים, הצטרפה למשפחתנו עמליה בערב חורפי בתחילת דצמבר. 

לכבוד הארוע הגיליון הנוכחי עוסק בלידה ואני הכינותי כמה עובדות על הריון ולידה בפינלנד:

1. ארבעה חודשים לפני הלידה מקבלים קופסה עם כל מה שצריך לתחילת החיים של התינוק (כולל קונדומים).

כן, הקופסה יכולה לשמש גם מיטה. לא, עמליה לא ישנה בקופסה. 

2. היולדת , העולל והבעל נשארים בחדר הלידה ארבע שעות לאחר הלידה. ארבע שעות של HYGE והתרגלות משותפת לסטטוס החדש. 

3.. מחלקת היולדות הרבה יותר שקטה מכל ספריה שהייתי בה בהלסינקי. 

4. כשעתיים אחרי הלידה המיילדת מביאה מגש עם קפה ואוכל ליולדת ולבעל. 

5. שש שעות לאחר היציאה מחדר הלידה (כלומר 10 שעות מהלידה), אפשר ללכת הביתה. 

6. אם בחרת להישאר במחלקת יולדות, אין דבר כזה ביות חלקי. רציתם ילד? תהיו איתו 24/7 מהרגע שהוא יצא לאויר העולם.

7. המיתוס על תינוקות פינים שישנים בקור נכון. מניסיון הם גם שורדים. 

8. חופשת הלידה היא שלוש שנים.  אבות שנמצאים בחופשת לידה היא תופעה רגילה ואני היחידה שעדיין מתרגשת מזה. 

9. הביקור הראשון בטיפת חלב , הוא בבית- מגיעה אחות מצוידת במשקל אלייך לסלון. 

10. מוזמנים לקרוא את הפוסטים של דודה מאירה ואמא טל. 

 

שתהיה לכולכם שנת 2020 נהדרת, מלאה רק בשמחות.

טל

החורף של אליה

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי נוברת שעות בתיקיית  התמונות במחשב, מחפשת תמונות לאלבום בת המצווה של אליושי.

שנים שלא התבוננתי בתמונות ההיריון והלידה שלה, אחרי הכל כבר עבר כל כך הרבה זמן. 

התרגשתי להזכר בעצמי לפני 12 שנה הופכת לאם, להזכר בחוויית הלידה הכה עצמתית שלה, בה כתינוקת ופעוטה חייכנית, עם אותו מבט עז בעיניים שהוא סימן ההיכר שלה. 

שתים עשרה שנים הן עולם ומלואו, שלא יכולתי בכלל לדמיין כשאחזתי בידיי תינוקת קטנה.

אבל, יש את אותם ציוני דרך בחיים שאנו יודעים שמתישהו הם יגיעו.  

 

למשל, כבר כשנסענו, בעודה בת תשע וחצי,

ידעתי שיגיע הרגע שבו נצטרך להתמודד עם הארוע הזה,

שהתנוסס לו לי אי שם באופק וממאן להיעלם- הבתמצווש. 

 

אני מפרידה לרגע בין מהות הרגע לבין צורת הציון שלו.

זהו ללא ספק רגע משמעותי בחיים, טקס מעבר מילדות לבגרות

ואני ממש בעד לציין אותו באופן מיוחד. 

אבל בואו, למה הוא חייב לכלול מסיבה המונית?

חגיגות בסדר גודל כזה הן בעיני מסוג הארועים ה-לא מכוננים,

אלה, שבזמן הווה מרגישים לבעלי בשמחה (בלבד!) כמו הדבר הכי חשוב בעולם

ואילו לשאר המוזמנים ובזמן רטרוספקטיבי מרגישים כמו אחד הדברים היותר מיותרים בחיים. 

הזכרונה כל אחד ואחת בבר/בת מצוותו ותגידו לי שאני לא צודקת.

 

במהלך השנים נוספו לאירועי הבתמצווש במחוזות ארצנו גם כניסה על שטיח אדום בשמלה לבנה ומייצגי ענק עם תמונות של כלת בת המצווה שעושים לי תחושה של פולחן אישיות וכל זה מתרחש באותו מועדון בו שבוע אחרי שבוע כל בנות השכבה צועדות עליו כעדר, כל אחת בתורה, מחכה לרגע שלה, שהוא למעשה שכפול של אותו הדבר חסר ייחוד. 

 

אצלי, למשל, בת המצווה היתה ממש מיוחדת. אפשר להגיד שהיא היתה בסגנון קולנועי.

יותר מדויק לומר, בסגנון סרט ההמשך ״הקיץ של אביה״. 

באמת. 

למסיבה  הצנועה בבית הורי כמעט לא הופיעו ילדים, משום שבאותה השעה ממש נחגגה בת מצווה של ילדה אחרת במועדון נחשב. 

ללא ספק זה היה סוג של טראומה, אחרת אולי לא הייתי משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלסלוד מאירועים שכאלה בהמשך חיי.

 

לא אשקר ואודה בפה מלא שהידיעה, שנעבור את גיל בת המצווה כאן בקופן עוררה בי בעיקר הקלה גדולה, שמקורה כנראה שילוב בין המבט הביקורתי שיש לי על  האופן  שבו רוב בנות השכבה בוחרות לחגוג אותו בארץ לבין הזכרון הכואב שעדיין עולה בי בהזכרי בעצמי בוכה בחדר בעוד הדיג׳יי מנגן אייס אוף בייס בסלון הדירה שלנו, כששלוש החברות הכי טובות שלי יושבות ומחכות לרגע שבו יהיה להן נעים לעבור למסיבה השניה. 

פאסט פורוורד עברנו לפה.

כמו בשאר הדברים, המעבר הכניס עוד קצת התבוננות ובעיקר פרספקטיבה.

בדנמרק, למשל, נחגג גיל 13 לבנים ולבנות בטקס קונפירמיישן בכנסיה בנוכחות מעגל המשפחה והחברים המצומצם והקרוב ביותר וכמובן בלי כניסות על שטיחים אדומים.

 

אבל, גם אחרי שנתיים וחצי בדנמרק אליה עדיין חוגגת בת מצווה. 

ואני מודה, שצפייה בסטוריז של כל החברות שלה בארץ חוגגות ומאושרות צבטה בלב ולא רק לה. 

 

במשך תקופה ארוכה שברנו את הראש, שירן ואני, איך לחגוג את הארוע.

חזרנו ותהינו איך נוכל לתת ליום ההולדת הזה את המקום הגדול והמיוחד שמגיע לו, גם כשאנחנו פה- וכל הקרובים שם ובלי להקלע לאירועים רבי משתתפים, שהם פשוט לא אנחנו.

איך אפשר לקחת את כל המרכיבים

האלה, ובכל זאת להשאיר זכרון של שמחה מבורך בליבה וגם בליבנו. 

 

בתום עוד שיחה זוגית, שנראתה כהולכת למבוי סתום במקרה הטוב ולריב במקרה הרע הוא פתאום אמר- אז בואי נביא את החברות שלה לכאן. 

דממה.

לא זוכרת אם כבר כתבתי את זה פה, אבל שירן הוא יזם.לחשוב מחוץ לקופסא זה אחד הטאלנטים הגדולים שלו.

והפעם הוא פשוט קלע. בול.

אתה גדול, עניתי תוך כדי סימוס לענבל, חברת הלב שלי- אנחנו מביאים אותך ואת שירה לפה, ביחד עם גולי ודריה. זורמת?

אז ענבלי זרמה. 

שירה היא ה-חברה של אליה, מגיל שנה ותשעה חדשים, כשהכירו בגן המיתולוגי הבית של יעל בחיפה ומאז ועד לנסיעה שלנו הן הלכו צמודות  יד ביד, ישובות על אותו הספסל בכיתה. את אביגיל ודריה היא הכירה בכיתה אלף.

להפתעת כולנו החברות בין הבנות, שהיו רק בנות עשר כשנסענו, צלחה בצורה מדהימה את מבחן הזמן והמרחק הגיאוגרפי. 

בזמן שבנות בגיל הזה משתנות ומחליפות חברות, הן, בסיוע הווטסאפ והאינסטוש וניצול ביקורי המולדת בצבירת חוויות משותפות חדשות המשיכו להתחדש ולהעמיק את הקשרים ביניהן כל הזמן.

 

תוך שבוע מזמן ההחלטה נרכשו ארבעה כרטיסי טיסה ונשארה רק המתנה ארוכה של שמונה חודשים  לביקור,  שתוכנן לחופשת הכריסמס בסמוך לתאריך יום הולדתה. 

בזמן הזה ענבלי גם הספיקה לאסוף ברכות מצולמות מכל הקרובים בארץ, שהוקרנו במסך הסלון שלנו בערב אינטימי עם צחוק גדול ודמעות של התרגשות ושמחה. 

איזה כיף לי להתברך בכזו חברה. 

חווינו איתן חמישה ימים מופלאים באווירת הכריסמס הקסומה של קופן,

החלקה על הקרח, בלט מלכותי, בת הים וכמובן טיבולי.

כל אלה היו רקע מושלם להיכרות של הבנות עם החיים של אליה פה

וליצירת אינטימיות כזו, שיש רק לבנות, שהולכות לצחצח שיניים ביחד

ונרדמות מחובקות מול סרט מתוק. 

 

אחרי הכל, נדמה לי שהצלחנו במשימה. 

חגגנו  איתה, בדרך קצת אחרת. 

חגגנו איתה את הלידה שלה, את שמחת הגעתה לעולם ואת הקשרים המשמעותיים שהיא יצרה, שהם, בעינינו, המתנה הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו. 

 

מזמן לא ראיתי אותה כל כך מאושרת, מלאה ושמחה, כמו בשבוע הזה.

ואני- אני חגגתי גם.

ביחד עם חברת הלב שלי.

אחרי הכל, גם לנו מגיע.

שתים עשרה שנים של אמהות ממש לא הולכות ברגל.

מאירה

לידתה של דודה (מאמריקה)

סלפי בטן ! רגע לפני

אז מתי את יולדת? 

שנה בתוך הרילוקיישן ואחותי הקטנה מצפה לילד ראשון. ילד ראשון שלה, ילד ראשון במשפחה הגרעינית שלנו, נכד ראשון לשני הצדדים. אחיין. 

אז מארגנת את הכל סביב זה, שמה את החיים שלי בהולד, ונוסעת לארץ סביב התאריך המשוער. לזכותה של אחותי יאמר שהיא לא נתנה לי לחכות הרבה. 

קצת תמונות עם הבטן ויאללה-לחדר לידה. 

ביד חזקה ובזרוע נטויה השאירה היולדת את שתי הסבתות המיועדות בחוץ (ואותי איתן כדי לשמור שאף סבתא לא תעבור על החוקים) ובחרה לחלוק את הרגע (הארוווך) עם האיש שלה.

חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו ובסוף-נולד האחיין, ו- ואללה, יצא תינוק ככל התינוקות. קטן, חמוד ומקומט.

פאסט פורוורד. הילד בן שבוע. ברית מילה והכל ואני מרגישה שאני שם בעיקר כדי לתמוך ולעזור לאחותי לתפעל את המצב הכה מטלטל ומשנה חיים הזה. והתינוק- תינוק.

לתומי חשבתי שאגיע לעשות בייביסיטר כדי שהיא תוכל קצת לנוח, אבל רק הגעתי והיא: קחי את העגלה, אנחנו יוצאות לסידורים. 

ילד בן שבועיים ואני מוצאים את עצמנו בקניוןשהוא בודקים בגדים בקסטרו. אחותי בסידורים בבנק. 

הוא משמיע קול ומתבכיין קצת, אני מוציאה אותו, עטוף בשמיכתינוק מחבקת אל חיכי, משום מה הוא מיד נרגע ואני ממשיכה לדפדף בין הבגדים. מוכרת משועממת צולבת אותי במבט ביקורתי. 

הלו, אני לא אמא שלו, אני רק מקבלת הוראות מהנינג׳ה שכרגע בבנק, סעי.

שלושה חודשים אחרי. 

לא זוכרת למה שוב הגעתי לארץ (בטח עבודה) והפעם כן סונג׳רתי לבייביסיטר:

בוקר והתינוק פעלתן. לקח לו בדיוק כמה דקות להשתעמם מהמובייל שמעל המיטה או להבין שאמא שלו לא שם או לא יודעת מה והופה- אני לבד בבית עם תינוק בוכה. 

שששש... אני מרגיעה את עצמי, תינוקות בוכים כל הזמן, זה פשוט מה שהם עושים: אוכלים- מחרבנים-ישנים-בוכים, לא בהכרח בסדר הזה. 

אני מחזיקה את היצור הקטנטן הזה, הוא מביט אלי בעיניים שעוד לא ברור מה צבען, מנענעת ושרה משהו של אלביס. משום מה, הוא נרגע מיד ומתרפק ואני, אני פתאום מתחילה לבכות. 

רגשות שלא הכרתי מציפים אותי. משהו ראשוני וחייתי, כמו התאהבות ראשונה או פחד תהומי (מפחיד כמה הם דומים לפעמים) אבל עמוקה, שקטה ואלימה יותר. אלימה ממש. מביטה ביצור הקטן הזה וחסר האונים הזה במין הבטחה שאשמור עליו מכל פגע ואיפשהו קצת בא לי שיהיה איזה איום שאוכל להשמיד כבר ממש עכשיו.

בשקט בפנים אני ממש מקווה שלא יגדל להיות ילד מעצבן.

 

פתאום אני דואגת שאולי הוא בכלל לא יכיר אותי. אני הרי אי שם בניכר, בכלל לא חלק מהיומיום שלו, בניגוד לאחותי (הדודה השניה) ושאר המשפחה... בשיחה עם אחותי (השניה-אמא שלו, כן?) אנחנו מבטיחות זו לזו שנעשה שיחות וידאו תכופות כדי שלפחות יגדל לזהות אותי על המסך, אבל איכשהו ההבטחות מתמוססות להן במירוץ החיים והבדלי השעות ובשנים הבאות אנחנו נפגשים פעם-פעמיים בשנה ומדברים בטלפון (שלוש דק׳ כל פעם, שיחה שלא הולכת לשומקום, כן? בכל זאת זאטוט) אולי פעם בחודשיים. 

תינוק רגוע. אני פחות

פאסט פורוורד. הילד בן שלוש וחצי ואני עוברת את אחת הפרידות הקשות בחיי. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים, אולי הפעם הראשונה שאשכרה חשבתי על ילדים ברצינות, לא רק כרעיון. כל זה קורה איפשהוא סביבות איזה חג ואחיינוביץ׳ בחוש שישי של ילדים, מבקש מאמא שלו לשלוח לי הודעה קולית: ״דודה מאירה, רק רציתי לומר..״ (מחונך לעברית יפה, הזאטוט) ״שאני אוהב אותך ושאני תמיד תמיד אפעם לא אשכח אותך״. אני דומעת. ילד בן שלוש וחצי נוגע בפחדים הכי עמוקים שלי במשפט אחד שאין שום סיכוי שהוא יזכור.

 

שוב פאסט פורוורד. בחירות סבב ב׳ 2019, הילד בן חמש. אני מגיעה לארץ בהחלטה של רגע, בדיוק הסתפרתי, אני נראית לגמרי אחרת. הולכת עם אבא שלי להוציא את אחיינוביץ׳ מהגן, ומבקשת מסבא לחכות בחוץ. מין מבחן כזה, בטוחה שהוא לא יזהה מי אני וכבר עובדת על עצמי שזה בסדר; הוא הרי רואה אותי בערך פעם בשנה, ובכלל הסתפרתי וזה. 

אני מסבירה מי אני לגננת (שאגב, נותנת לי להכנס רק אחרי שהיא מזהה את אבא שלי. התרשמתי!) וניגשת לחצר האחורית. לרגע מלחיץ אחד אני לא בטוחה שאזהה אותו, ופתאום אני רואה אותו, משחק לו עם עוד איזה ילד, גבו פונה אלי. ׳אחיינוביץ׳ אני קוראת בשמו (אל דאגה, זה לא באמת השם שלו, אחותי בנאדם שפוי).

הוא מסתובב. 

שבריר שניה של שקט. 

...

שיט, צדקתי, הוא לא יודע מי אני. 

...

ולפתע- ״דודה מאירה! מה את עושה פה?!?״

היי! אני נושמת בהקלה. יודעת שרילוקיישן בא עם מחיר, אבל אולי רק הפעם, לא המחיר הזה.

לומדים חשבון עם דודה

MISSVADA מארחת

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו

mmexport1575604519768.jpg

אהובה

צ'נגדו , סין

הילי נבחרת.jpg

הילי

ז'נבה, שוויץ

אורחות מרחבי העולם עונות על השאלון שלנו

Meet The Team

Jon Doe

  • Grey LinkedIn Icon

I’m a paragraph. Double click me or click Edit Text, it's easy.

Jane Doe

  • Grey LinkedIn Icon

I’m a paragraph. Double click me or click Edit Text, it's easy.

James Doe

  • Grey LinkedIn Icon

I’m a paragraph. Double click me or click Edit Text, it's easy.

James Doe

  • Grey LinkedIn Icon

I’m a paragraph. Double click me or click Edit Text, it's easy.

James Doe

  • Grey LinkedIn Icon

I’m a paragraph. Double click me or click Edit Text, it's easy.

מזוודה
  • Instagram Social Icon
45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב

 יש לנו כבר מלא אורחות אז החלטנו להתרחב!

יש לנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה כמה מהאורחות שמופיעות שם: