גליון אוגוסט

התחלה

missvada יוצאת לאוויר העולם, מתחילה מסע שראשיתו בגליון זה.

בהתאם, הגליון הראשון שלנו עוסק במעבר ובהתחלה במקום חדש. 

כשסיפרתי לאנשים בישראל על המעבר הצפוי שלנו להלסינקי , התגובות היו של "וואו איזה אומץ" ו"כמה היינו רוצים גם, אבל...." ואז מבול שאלות של איך הגענו להחלטה וכיצד עושים זאת בפועל.  

מכאן התפתח הרעיון לmissvada, תוך כדי ההכנות שלנו למעבר לפינלנד. הבנתי שמעניין אנשים לקרוא על אנשים אחרים ברילוקיישן, בין אם מתכננים כזה ובין אם רק חולמים על זה.

סיבה נוספת לmissvada היא שמדובר בשינוי מהותי, יציאה מאיזור הנוחות תרתי משמע.

מדובר במסע שבו הקרקע נשמטת מתחת רגליים והן נדרשות לצעוד מיד במקום חדש. מרתק לדעת כיצד אחרות צועדות במקומות אחרים.

לכל אחת מאיתנו סיפור חיים שונה וסיבות אחרות למעבר שעשינו וכמובן חוויות ייחודיות, בהתאם למקום בו אנו נמצאות , לנקודת המבט שלנו ולאופי החיים. חלקנו עברנו לתקופת זמן בלתי מוגבלת (כמוני), חלקנו לתקופה מוגדרת, כמו שרון שנמצאת בשליחות ביוהנסבורג. למרות שרילוקיישן נתפס כמעבר לחו"ל, אחת הכותבות, לירון, חיה בישראל ועשתה "רילוקיישן" מהעיר לכפר.  עבורי, עירונית אמיתית, לא מלידה אבל מבחירה, זה נראה מעבר דרמטי יותר מאשר מתל אביב להלסינקי. 

הפוסטים בגליון זה מתארים כיצד כל אחת מהכותבות נפרדה מהמוכר, ארזה "מזוודה", בחרה מה לקחת איתה לבית שבנתה מהתחלה. מירי שעברה לברצלונה כותבת שיותר קשה לבחור מה להשאיר בעליית הגג, מאשר מה לארוז לבית החדש.

כולנו, כל הכותבות עשינו את  המעבר מתוך רצון ובחירה. למרות שרילוקיישן נתפס כמשהו מאד נחשק ומסעיר, במיוחד בהווי הישראלי שמפנטז על המעבר לים, חלק מהפוסטים בגיליון זה מתארים הרבה קושי, אפילו ברטרוספקטיבה. לפעמים גם כרוך בהרבה הנגאוברים כמו שמאירה מתארת את הנחיתה

בניו יורק. 

ותיקי רילוקיישן אמרו לי שלוקח שנה עד שהתחושות הקשות מתעמעמות ומפנות מקומן לתחושת לוקיישן ולא רילוקיישן.

זה נשמע לי הרבה, אבל אחרי כמעט חצי שנה, זה כבר נראה לי הגיוני. חצי שנה של התמודדות עם מחשבות על פרידה והסתגלות. תכנונים על איך יוצרים בית שמרגישים בו בבית, גם במקום שמרגיש לפעמים מאד זר, או כמו שטל שבדנמרק כותבת, איך מגדלים שורשים באדמה חדשה. 

ארץ לא נודעת

 

לירון

החלטות

מדגמנת אושר בחנות יד 2

יצאנו לקרוע את ת"א

נועם ואיתן מתחברים לטבע

ואז מגיע, השלב בחיים שאת עוצרת לשאול שאלות.

בוחנת אם הדרך שבחרת או שבחרה בך, עדיין מתאימה לך.

לשלב הזה אין גיל ואין דד ליין, אבל כשהוא מגיע את מרגישה בשליטה.

לא עוד מהלכים ספונטניים שנופלים עלייך, אלא שאילת שאלות ומציאת התשובות.

אם להוריד את הפילוסופיה הזאת לקרקע, אז מעבר הדירה שלנו לכרכור הוא חלק משאילת השאלות שלנו כמשפחה. השאלה המרכזית הייתה, איפה אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו. חשוב לא פחות, איפה גם נקבל עזרה בגידול שלהם? השאלה הבאה הייתה, איפה נוכל לקנות בית עם חצר, ושוב, אחד השיקולים המכריעים הוא טובת הילדים.

כרכור ענתה לנו על 3 השאלות האלו.

So, כרכור איט איז.

שמענו דברים טובים על הקהילה, על הפשטות נטולת המניירות , על הגן בקיבוץ משמרות.

שמענו על עוד זוגות שעזבו את המרכז רק כדי לאפשר לעצמם  חיים אפורדבליים ושפויים יותר. אז נכון זה לא סוף העולם, זה רק 50 דקות מת"א, ביום שבת בלי פקקים. אבל עדיין יש כאן תחושה מסוימת של ניתוק, בעיקר אם מחפשים אותו.

מהרגע שנסגרנו על היעד, התלהבנו כל כך מהרעיון שהכול רץ מאוד מהר.

קנינו דירת גן שגובלת בשדות הירוקים של "משמרות", ומכרנו את הדירה שלנו, בקומה ה-18 באם המושבות (מכבסת מילים לעיר פ"ת).

אגב 18, בעוד חודש אציין את מעבר הדירה ה-18 שלי.

ילדת בסיסים, שליחות בחו"ל ובכללי בת להורים שמעברי דירה היו "ה"תחביב שלהם, או יותר נכון של אימא שלי שאהבה לנהל אותם, לא לפני שהורידה פקודת מבצע.

זיכרון הילדות שלי מהבסיסים היה השיח סביב השפעת המעברים על הילדים שחווים את הניתוק כל שנתיים מחדש. תמיד התגאיתי וסיפרתי לכל מי ששאל שמאוד אהבתי את המעברים. הסיפור הוא פשוט, אני אוהבת אנשים, אוהבת להרשים ואוהבת לחיות במקומות חדשים.

עם כל אהבה למעברים, כנראה שגם כאן לא עצרתי לחשוב על ההשלכות של ההתנהלות שפיתחתי כבר בילדות. למדתי לשחרר יותר מדיי בקלות או שבעצם מעולם לא התחברתי. ברמה מסוימת ובמינון שאפשרתי, אנשים נכנסו לי ללב, ובאותה המהירות, גם יצאו ממנו.

נחזור לכרכור, באוגוסט נסגור פה שנה. יש לי את בית הקפה שלי, יותר נכון שלושה בתי קפה, יש את הסטודיו לפילאטיס ערסלים וירקן שבשיחת טלפון פותח לי את השער של החניה האחורית, כדי שלא אצטרך לחפש חנייה. ושכנה שתמיד נמצאת שם כדי להציל אותי מהמצבים אליהם נכנסתי.

ב-3 מילים, מרגישה שהגעתי הביתה.

בצומת קבלת ההחלטות המתינה לה מאותתת לקראת השתלבות, השאלה השנייה:

"מה תרצי להיות כשתהיה גדולה"?

אני דיי בטוחה שאף פעם לא הייתה לי תשובה לשאלה הזאת.

או שתכל'ס, מעולם לא עצרתי ושאלתי אותה ואולי, מעולם לא ממש עצרתי.

אז בגיל 36 החלטתי לשאול אותה, מתוך ידיעה מוחלטת שאני לא הולכת להמתין 4 שנים, ל"משבר" כדי לשאול ואז לקחת עוד שנה כדי לענות עליה.

 

אז השנה, עצרתי הכול.

חשבתי עם עצמי (ועם סוללת יועצים) מה באמת בא לי לעשות כשאהיה גדולה ובמה אני הכי טובה.

כך נולד העסק שלי, Details - במסגרתו אני מנהלת שיווק ודיגיטל לעסקים מתחום עיצוב הפנים והלייף סטייל. שילוב של כל הדברים שאני אוהבת.

בפעם ראשונה אני בוחרת איך יראה היום והשבוע שלי. מי יהיו הלקוחות שלי. מתי אני מייצרת לעצמי "זמן לירון" ומתי אני יוצאת ללמוד דברים חדשים שעושים לי טוב. 

פתאום השליטה בידיים שלי וכמו בכל עסק עצמאי תמיד אי הוודאות מחכה בסיבוב.

אבל אני בשליטה, זוכרים?!  אז בדיוק ברגעים כאלו אני מגלה, שדווקא מתוך האילוצים והדברים שלא תמיד בשליטתי, קורים הדברים הטובים והיצירתיים ביותר. 

 

מירי

התחלות 

שלג, דברים שהשארנו מאחור

כובשים פסגות חדשות

פלמנקו ברחובות

ובלילות האחרונים נדדה שנתיזה כמה שבועות ארוכים שהייתי עסוקה במיון, במסירות ובאחסון ולא השארתי די מקום בלב לחששות ולפחדים.

אחר צהריים שקט בקיבוץ, ביום קיץ חם, ליוויתי את הוריי למכוניתם בגרון חנוק; התחבקנו כמעט בלי מילים, דקות ארוכות, ובליבי מועקה. הבטתי במכונית המתרחקת ונכנסתי חרש לביתנו. רק עוד יום אחד נותר עד שייכנסו דיירים חדשים לבית החדש שבנינו ויפיחו בו חיים אחרים.

כבר חשבתי שארזנו כמעט את הכול, אבל גיליתי עוד אין־ספור חפצים, קטנים וגדולים, מפוזרים בבית, טמונים במגירות. המזוודות והארגזים ותיקי הנשיאה הרבים מדי כבר היו דחוסים באוצרות שלא רציתי להשאיר מאחור. עוד ועוד חפצים נערמו בארגזים בעליית הגג, וידעתי שמשהו ממני ודאי נשאר עימם מאחור. 

בשתיים בלילה התחפרתי במיטה, מותשת, עוד לא הכול מצא את מקומו, ומחשבות טרדו את מנוחתי. 

בבוקר השכמתי, אחרי לילה בלי מנוחה, אל הסידורים האחרונים. עבדנו במרץ, אישי ואני, עלינו שוב ושוב לעליית הגג הדחוסה בזיכרונותינו ובחפצים שיישארו מיותמים. ידענו שבשעה שתיים בצהריים נותיר את הכול מאחור ונצא לדרך.

בהתחלה אחסנתי את החפצים בהיגיון מסוים וכל דבר הונח במקומו המיועד, וכעת העלינו למעלה את כל מה שלא הוכנס למזוודות, באי סדר משווע. שוב ברגע האחרון, נזפתי על עצמי בשקט.

בימים האחרונים נפרדתי מכולם בדמעות ובקול חנוק; אבל הרגע הקשה מכול עדיין היה לפניי.

שלג, הכלב האהוב שלנו, הסתובב בחצר ולא ידע דבר. הוא הרגיש כמובן שמשהו קורה, ואני חשתי צער עמוק שאיני יכולה לספר לו על תוכניותינו.  עוד חיבוק אחרון והשער נסגר מאחוריו. המשפחה ששכרה את ביתנו תהיה לו למשפחת אומנה; נשמנו לרווחה שלפחות הוא יישאר בסביבה המוכרת וימשיך לרוץ במרחבי הקיבוץ.

לא יצאנו בשליחות של חברה מסודרת ולא ידענו לכמה זמן, ובחרנו לא לשלוח מכולה; בשדה התעופה, אחרי ימים עמוסים ולילות כמעט בלי שינה, ישבנו סוף סוף בטרקלין, עם שלושת הזאטוטים, וחייכתי חיוך עייף. 

רק ברגע ההוא חדרה לתודעתי הנסיעה במלוא מובנה.

בחצות פתחנו דלת חדשה ולא מוכרת בקומה השלישית והאחרונה בבניין מגורים בסנט קוגט דל וייס (Sant Cugat del Vallès); עשרים דקות צפונה ומערבה מברצלונה, מאחורי הר הטיבידאבו והשמורה הירוקה. ברצלונה הייתה הבחירה האולטימטיבית. לא רחוקה מדי, מצודדת ומאירת פנים והאיש שלי חי בה בעבר ודובר את שפתה.

אומנם רק בתמונות ראיתי את הבית, אך פעמים רבות, והיה משהו מנחם במוכָּר. הסלון היה עמוס ארגזים, גדושים בחפצים שהביא אישי בחודשים האחרונים בנסיעותיו לברצלונה, וכעת התווספו לו ארגזים חדשים, מזוודות ותיקים רבים. אפלה כיסתה את הרחוב, ורק רכבת משא ישנה הפרה את דממת הלילה.

בבוקר תפציע השמש ונתחיל יום חדש בעיר חדשה. במדינה שאיני דוברת את שפתה ואיני מכירה את הִלכותיה.

הילדים התעוררו ראשונים, ויצאו להלך בין החדרים, בעיניים סקרניות.

כמה חודשים לפני המעבר שיתפנו אותם בתוכניותינו, בשעת צהריים ביום שישי, במסעדה ירושלמית נעימה. הגדולים הבינו ושאלו שאלות, והקטן, רק בן שנה וחצי, ידענו שיבין את התוכנית לאשורה רק בעיצומה של ההרפתקה. בחרנו לבנות חיים חדשים באווירה אחרת, הרחק מן המוכר. להעז, לשנות ולספוג טעמים חדשים ושפות חדשות. לא ידענו מה תוליד הדרך שבחרנו, אבל היינו מאוחדים ונחושים ללכת בדרכים נִסתרות ופתלתלות, לטפס בסבלנות במעלה המדרגות ולהתגבר על המהמורות שוודאי יופיעו.

שלושה שבועות נותרו עד לתחילת שנת הלימודים בחמישה בספטמבר; הימים הראשונים היו עמוסים בקניות לבית ובסידורים ובטיולים בברצלונה היפה. כבר ביקרתי בה בעבר ונשביתי בקסמה, ולשמחתי הקסם לא פג. לא דיברנו בבית על הקשיים, איש לא יפספס אותם בבואם, ונהנינו מימים אחרונים של חופשת קיץ מיוחדת במינה

שאין בסופה טיסה חזרה הביתה.

 

טל

כעץ שתול

"חיבוק אחרון ופרידה"

"בוקר טוב עולם, יש ברבורים באגם"

"איתכם אני נשתלת פעמיים,

איתכם אני צמחתי, ארנים

ושורשי בשני נופים שונים"

כשעוקרים עץ, ושותלים מחדש.

כמה זמן הוא יכול לחיות ממה שנשאר בתוכו עד ששורשיו מצליחים לאחוז באדמה הזרה ולהיות מוזנים על ידה?

איזו טרנספורמציה צריכה להתחולל בתוכו כדי לקחת את המזון הזר הלא מוכר הזה ולאפשר לו להיטיב? ואם בכלל?

 

כמעט חצות. אחרון המחבקים כבר יצא ונשארנו עם ערימת התיקים העצומה ופרפרי ענק בבטן.

עוד לפני המחשבות על מחר, זוכרת שחשבתי, שהנסיעה נתנה לי מתנה גדולה, התבוננות על כל ה״יש״.

כל המובן מאליו, שלפעמים רק כשעוזבים אותו מבינים כמה הוא יקר וחשוב. קצת כמו לעמוד על הקבר של עצמך.

אבל  עם כל היש הזה- מה לעזאזל חשבנו לעצמינו כשהחלטנו לצאת למסע הזה?

וכך חוזרות התהיות והפקפוקים, שילוו אותנו בכל השנה הראשונה- האם עשינו את ההחלטה הנכונה?

 

ההחלטה נולדה שנה קודם במחשבות על מה עושים כדי להיות יותר ביחד, לדלל את הנסיעות שלו, להפרד מכמויות ימי המילואים שלו ולנשום אוויר קצת אחר.

״להחליף מדרכה״ כמו שחברה אמרה לי.

וברבדים העמוקים יותר להעז לעשות שינוי, לצאת מהמסלול הידוע מראש בו אני צועדת.

לראשונה בחיי, לעקור את השורשים הנעוצים עמוק באדמת הכרמל ולטעת אותם בקופנהגן.

וכמובן גם גיל הארבעים שהופך את הכל לקלישאה.

גם קלישאות יכולות להיות לפעמים נכונות.

 

המחשבות נודדות לילדים.

לגדולה, הילדה הכי אמיצה שאני מכירה , שנקרעה היום מהחברה הכיטובה שהולכת איתה יד ביד מגיל שנה. כמו אחיות. איך העזתי להפריד אותן?

למרכזי, שכולו לב. הבטן הרכה שלי. זה שפרידות הן ה-אישיו בחייו.

מחניק לי בגרון.

אני עוד לא יודעת כמה הוא יפתיע אותי פה.

שבזכותו גם אני אמצא את החברות שלי.

והקטנצ׳יק, מיסטר הפי שלנו, שהכי קשור לסבתא בעולם.

מתבוננת עליהם ישנים.

שומעת את נשימותיהם השקטות ומרגישה את כובד האחריות על כתפי.

 

קופנהגן- לא יעד שכיח לרילוקיישן.

כולם מתבלבלים ולמרות שאמרתי שאני נוסעת לדנמרק ממשיכים לשאול אם הכל מוכן לקראת שבדיה.

מהצד כל הסקנדינביה הזו נתפסת כאותו דבר-

אי שם בקצה הצפוני של העולם , בלונדיניות, שפה משונה וחורף קשה.

החורף מפחיד אותי יותר מהכל. בעיקר החושך.

 אבל אנחנו מגיעים באוגוסט.

מהחום והלחות של הארץ לאיזו נעימות לא חמה ולא קרה מדי, להרבה אור וירק.

לדירה שבחרנו בבית, שהוא מן שילוב של טבע ועירוניות-

על שפת אגם ברבורים, שעדיין לא יודעים איזו חגיגה תהיה להם משאריות החלה כל שבת.

בקומה למטה יש בר מבשלת בירות ומחמש אחר הצהריים יושבים אצלינו מתחת לבית על כוס בירה ומתפננים.

אני אוהבת את זה.

מרגישה שזה חי ושונה מכל מה שאני מכירה.

זה יפה בעיניים ומרגיע אותי.

 

השבועות הראשונים מרגישים תחת מתקפה.

פריקת קופסאות וסידור הבית במקביל לרכישת כמויות אדירות של נעליים לילדים לפי רשימת בית הספר

(יש אינדור שוז ואאוטדור שוז, נעלי ספורט עם סוליה נקיה לאולמות וכאלה לבחוץ, מגפי גשם קלים לעונת הקיץ וסנו-בוץ לחורף. בממוצע שישה זוגות לילד, נשבעת!)

וברקע שלושה ילדים מוטרפים ואין אפילו טלויזיה.

סיר לחץ.

מזל שסבא וסבתא מגיעים לסיוע בשבוע הראשון ללימודים.

אמא ואבא שלי, איזו שמחה.

כח הצלה שנותן לי אוויר ולילדים מרק עוף של סבתא, כי כבר הספיקו להתגעגע.

ועדיין, הדרך לבית הספר, שאחר כך אעשה באופניים בעיניים עצומות, מרגישה כמו משימה בלתי אפשרית.

איך סמכתי ככה על גוגל מפס?

ואני מסתבכת, פוסעת הלוך ושוב במעלה הרחוב כשכולם משתרכים אחרי חוץ מהקטן שכבר לא כזה קטן ובעיקר כבד אבל מתעקש בדיוק עכשיו על הידיים והגדולים בוכים שאנחנו מאחרים כבר בשבוע הראשון.

רק כדי להבין שתחנת האוטובוס היתה שם כל הזמן פשוט לא הצלחתי לזהות אותה.

 

אני נזכרת עכשיו כמה זרות היתה בכל, כמה הכל היה שונה ואחר.

וחושבת עכשיו על מתנת הזמן, שעובר לו פשוט כי הוא זמן. הוא עושה את שלו ועובר ומאפשר לאדמה הזרה והמאיימת להפוך מוכרת ולשורשים המהוססים להשתרג לתוכה ולקחת ממנה.

והעץ? העץ צומח.

מאירה

יום חדש

 

בוקר בפלורנטין

חששות של התחלה

בוקר טוב, ניו יורק

בוקר חדש

פלורנטין, תל אביב , יומיים לפני.

חמש בבוקר.

חוזרת הביתה מעוד יום עבודה אינסופי שהתחיל בכלל שלשום , לתוך רחוב שנגמר בים, שטוף רוח וצבוע צבעי זריחה.

אני אוהבת ריח של בוקר חדש וזה לא באמת משנה מאיזה כיוון אני פוגשת אותו. הוא תמיד יהיה קצת לפני זריחה, קצת קריר יותר מהיום שלפניו או אחריו ותמיד קצת יותר רענן.

הבוקר הזה הוא צומת רוחות. אם מנשבות מהגבעה וניטחות בפניי, אם מסתחררות ומקפיאות את שולי שערי ואם רק בריזה קלה הנושאת קצת מלח של ים, הן מפיחות בי קצת רוח ומזכירות קצת תקווה, כזו שבשארית היום כבר נשכחת, מתפוגגת ונמסה אל כור השגרה, אל להט ההרגל ומשאירה אחריה ריטואל שכחה ולפעמים קורטוב של פחד.

למרות שחלקו של הבוקר הזה עוד לוטה ועוטה צורה של לילה, אין בו פחד.

הוא עולל, נקי, צעיר וקטן ובעיקר עדיין לא יודע, מה יקרה לו היום.

 

בוקר טוב, אני הולכת לקרוס על הספה.

 

צ'לסי, ניו יורק. יומיים אחרי.

נחתתי. פיזית.

כלומר אני בניו יורק. ניו יורק!!! יוהוו!!!!

יום שבת, חמש בבוקר, יוצאת מהמונית באמצע מנהטן לדירה הזמנית שלי.  עומדת ברחוב הריק, בוהה בשמש העולה בין הבניינים שאני מכירה מצוין מהטלוויזיה מציפה את העיר ואני לא מאמינה שאני כאן. הכל נראה כל כך... פייק. היא אמתית העיר הזו? אנשים גרים כאן באמת? אלו לא רק בנייני תפאורה לטובת איזה סרט? אני מוצאת עצמי מלטפת אבנים אדומות רק כדי לוודא שכן, זה אמיתי.

וואו עשיתי את זה. זה קרה. פאקינג ניו יורק. יופי.

עכשיו מה?

 

אז חלפו יומיים ואני בעיר שאמורה להיות מדהימה ומרגשת ולא כיף לי.

אני מניחה שהייתי אמורה לצפות את זה, בוודאי בהתחשב בעובדה שהמעבר הזה מלא בחששות ורגשות מעורבים. אני רוצה לנסוע, לא רוצה לנסוע, מתרגשת ובא לי כבר התחלה חדשה. שותה עוד דרינק ופורצת בבכי באמצע הרחוב בתל אביב ולא באמת רוצה לעזוב...

ובכל זאת אני עדיין קצת מופתעת מהעובדה שאני בהלם,  לא בא לי שום דבר, בעיקר לא לצאת מהדירה.  הרי זה בערך המעבר החמישי שלי ואנגלית אני יודעת, אז זה אמור להיות פיס אוף קייק לא?

בכל זאת יצאתי.

מזל שחיכו לי פה כמה חברים ישראלים כדי שיהיה לי בכלל עם מי לדבר...

ביום שבת ישבתי עם ידיד ב"קפיטריה" , אחר כך טיילתי עם חברה בווסט וילג'. הכי "סקס והעיר" שרק אפשר.

אתמול קמתי חולה. גרון, אזניים, קצת חום. כיף.

אפרת הגיעה לקנות איתי תרופות ולגרור אותי לקפה הוואנה.

בערב מצאתי עצמי יושבת בפאב עם שמוליק וחברים ואח"כ בבר הופינג עם גיא ,שהתחיל בפסטיס ונגמר אחרי שלושה ברים שאולי יש להם שם.

קצת אחרי חצות קרסתי. כלומר נרדמתי עם כוס וודקה טוניק ביד שבנס נשארה אחוזה, תוך כדי נמנמת באיזה בר אפלולי ומלא עשן ממכונה.

הספק יפה, אני מניחה.

גם היום קמתי חולה.

אבל הלכתי לנסות להוציא סושיאל סקיוריטי, רק כדי לגלות שאני פחות או יותר צריכה תיעוד של כל החיים שלי בשביל זה, וגם אז זה ייקח פחות או יותר חודשיים.

אז אחרי שהתגברתי על התגובה הטבעית שלי בערימות של בירוקרטיה, שהיא לרצות לשכב על הרצפה , לבעוט באוויר, לצרוח ואז להחליט לעבור למדינה אחרת, העליתי עצמי על הרכבת ונסעתי לבנק.

שם באופן מפתיע היו מאד נחמדים אליי, למרות שהפקיד הקובני הרים גבה וציין שמעולם לא נתקל באזרח אמריקאי ללא מספר תעודת זהות, הוא באמת התאמץ להסביר לי הכל ואפילו הצליח לפתוח לי חשבון בנק עם מספר פיקטיבי, אחרי שהרים כמה טלפונים.

אה, ואז ניסה לשדך לי את החבר שלו, מה שלא כל כך עבד, אבל היי, אם ארצה ללמוד ספרדית לפחות יש מתנדבים בקהל.

 

הדירה זמנית שלי קטנה, אמנם יותר גדולה מהדירה התל אביבית שלי,  אבל קטנה. מעל המיטה שלי יש תמונה של שלו, הוא די דומה לתרנגול השכונתי שלי בפלורנטין, זה שקרא כל יום בשלוש בבוקר.

מחר אלך סוף סוף לעבודה, מקווה שיהיה יום פחות גרוע. אולי אפילו אתחיל לשוטט לי ברגל כדי להבין איפה אני. ואולי לא.

אני כבר מתגעגעת , כל כך מתגעגעת ואני לא הטיפוס המתגעגע בדרך כלל. מה עשיתי..?

"מגניב פה"  אני אומרת לעצמי,  בוהה בתקרה הזמנית שלי ומנסה להירדם.

"את תתרגלי ויהיה בסדר. ואם לא, תמיד אפשר לחזור". " מה לחזור ?!?" - קול קטן צועק לי , "רק הגעת...".

אני מנסה להירדם לצלילי הסירנות המייללות אליי מהרחוב.

ברור שיהיה בסדר.

אחרי הכל, מחר יום חדש.

לילה טוב.

מזוודה
  • Instagram Social Icon