מירי,

ברצלונה ספרד

    מאירה

    ניו יורק

      לירון

      כרכור, ישראל

        טל

        קופנהגן, דנמרק

           

          Missvada* 

          נשים ישראליות חוות, כותבות ומצלמות עולם

          MISSVADA הוא "בלוגזין", שמביא סיפורי מקומות ומתאר אירועי חיים.

          אנו, היוצרות הקבועות, נשים שחיות ברחבי העולם:

          טל בקופנהגן, לירון בכרכור, מירי בסנט קוגט (ליד ברצלונה), מאירה בניו יורק ועליסה בהלסינקי. 

           המשותף לכולנו הוא שעשינו רילוקיישן, במובן המאד רחב של המילה ("מיקום מחדש").

          כל אחת נמצאת במקום אחר,  כל אחת מסיבות שונות וכל אחת עם נקודת מבט ייחודית על החיים "שם". 

          אחד המסרים שאנו רוצות להעביר הוא שעם הקשיים המלווים שינויים (לא רק מעבר למדינה אחרת),

          זה אפשרי.

          כל חודש מתפרסם עוסק המגזין בנושא מסוים.

          בתחילת החודש מתפרסם פוסט Missgeret בו מציגה עליסה העורכת את נושא החודש ואחריו מתפרסם כל שבוע פוסט של אחת מארבע הכותבות, בסוף החודש נוצר גיליון שלם שכולו עוסק בנושא ספציפי שמוצג מנקודות מבט שונות, ממקומות שונים בעולם. 

          בנוסף MISSVADA מארחת כותבים, שעונים על שאלון קבוע, כל פעם ממקום שונה,

          כדי להכיר אנשים ומקומות נוספים בעולם.  

          אנחנו והאורחים שלנו מהווים אנשי קשר למקום בו אנו נמצאים,

          כלומר מי מכם שחושבים על מעבר או שכבר עשו זאת, מוזמנים לפנות אלינו לשאלות ומחשבות.

          מוזמנים כמובן לכתוב לנו גם אם אתם רוצים להתארח באחד הגליונות הבאים. 

          *MISSVADAשילוב של המילים מזוודה בעברית (מה ארזנו ומה לקחנו איתנו למסע) 

          ו- MISS באנגלית (אישה וגעגוע)​.

          עליסה

          הלסינקי

           

          גליון נובמבר

          חברויות וחיבורים

          במרץ 2018 עברתי עם בן זוגי ,יועד ושתי הבנות שלנו, ליה ואלה, מתל אביב להלסינקי, במטרה לעשות שינוי ולחוות חיים במקום אחר.

          הרעיון לMISSVADA התפתח בעקבות רצון ליצור בלוג שונה על רילוקיישן, כזה שישלב בין שני תחומי עניין מרכזיים שלי- מקומות בעולם ואנשים.

          מכאן צמח הרעיון של עיסוק בנושאים הקשורים לרילוקיישן, דרך סיפורי חיים של נשים "אמיתיות", במקומות שונים בעולם. חברתי לחבורת הכותבות המקסימה ומאז הכל היסטוריה שנכתבת בבלוג זה.....

          המגזין שנוצר הוא מיזם משותף של כל הכותבות בו, מזוודה שמלאה בסיפורים, חוויות ותחושות שאנו רוצות לחלוק איתכם. 

          עליסה

          MISSGERET

           

          החודש כל אחת כתבה על מישהו או מישהם שהכירו במהלך הרילוקיישן ומלווים אותה בחיים ובמחשבות, בשגרה היום יומית. 

          חברויות שיצרתי במהלך הרילוקיישן שונות מאלה שיש לי בארץ בשני אספקטים משמעותיים.

          קודם כל, החברים הופכים להיות התחליף המקומי למשפחה, למשל בארוחות שישי ובייביסיטר במקרה חירום, וגם בדברים פחות פונקציונליים כמו חיבוקים כשצריך. 

          האספקט השני הוא הגיוון - החברויות שיצרתי בארץ היו לרוב עם אנשים "כמוני"- כאלה שפגשתי במהלך מסלול החיים הדי נורמלי שהיה לי. הרילוקיישן מזמן לי חברויות מפתיעות כמו למשל עם איטה שליחת החב"ד בהלסינקי או סומה, שותפתי האיראנית לקורס באוניברסיטה. 

          החיבורים האלה יוצרים חברויות שנכנסות לנו ללב ומשפיעות עליו לתמיד. 

          מוזמנים להתחבר ולקרוא החודש בפוסט של כל אחת על אלה שנכנסו אצלה ללב.

          מפגש ג'חנון אצל איטה

          לירון

          24 שעות אחרי, הבנתי כמה הם נכנסו לי ללב

          לא  נגענו
          גילוי מפתיע, נמצא לב מאחורי החומות

          21:24, ערב ראש השנה, חוזרים הביתה הילדים ואני והסימנים לא משאירים מקום לספק. ביקרו אותנו.

          חשבוניות מפוזרות על השולחן במטבח, לידן הארנק מוטל פתוח וכמוהו גם הזכוכית של הוויטרינה. לעומתם, התריס סגור. סריקה זריזה עם העיניים מגלה, שהמחשב נשאר על השולחן. אז אולי בעצם לא.

          טלפון לאסף. בודקת אם הוא אחראי לזכוכית ולניירת שהתפזרה. הוא לא מבין על מה אני מדברת. ואז הוא מבין הכל, ומגיע.

          בין לבין מתקשרת לכל מי שצריך. מתדרכת את המוקדנית במשטרה מה קרה ולאן להגיע ומבקשת עזרה מסבא וסבתא, שרק לפני דקה נפרדנו מהם לשלום, שיגיעו כדי שמישהו יעסיק את הילדים וגם כדי שילוו אותי עם ההתמודדות בזירת הפשע.

          כשכולם כבר כאן אנחנו פותחים את אותו התריס מהמערכה הראשונה, יוצאים החוצה מסתכלים לגינה של השכנים  ואני רואה אותו, את המברג האדום שהיה מונח על שולחן האוכל שלנו, מונח עכשיו על השולחן במרפסת שלהם. המחשבה הראשונה שעוברת לי היא, שאם הוא שם אז כנראה שגם אותם בקרו. והמחשבה השנייה היא שיש סיכוי שלא. כך קיוויתי, שאולי ניסו והחליטו לדלג.

           

          כעבור שעתיים אני מסמסת לה על הממצא האדום. ״קרה ככה וככה ואני מקווה שפסחו עליכם. אני יודעת שאתם רחוקים ולא מתכננים להגיע הלילה, אבל היה לי חשוב שתדעי״.

          24 שעות אחרי, הם חוזרים הביתה, כשאני עדיין מסדרת את הארון שכל תכולתו היתה זרוקה על הרצפה, עד לפני דקה.

          אני שומעת אותה קוראת מעבר לגדר, נקודת המפגש הקבועה שלנו, ומספרת לי את מה שלא רציתי לשמוע, ״גם אותנו ביקרו״.

          לא ברור איך זה קרה לי. העיניים שלי הוצפו בדמעות והעור שלי הצטמרר.

          ברגע של התנתקות מהסיטואציה אני מבינה שהגוף שלי מסוגל להרגיש כאב של אחרים. הרגשה מוזרה שאיפשהו היא גם נעימה.

          אני, שכל הזמן טוענת שאני לא מרגישה, עוצרת לרגע ומבינה שאני מרגישה, ועוד איך מרגישה. מבינה שהשכנים שלי, שגרים לידי רק חצי שנה, נכנסו לי עמוק ללב.

          לרגע קט אני רואה את הצד הטוב שב״ביקור״, ורגע אחרי, אני כבר בזירה שלה, עוזרת לה בהערכת הנזקים. בכל זאת יש לי פז״ם של 24 שעות עליה.

           

          שתינו שוקעות בבאסה, כל אחת בשלה וגם באחת של השניה. מתבאסות על מה שקרה ומתעודדות ביחד עם כוס יין שנלגמת, איך לא, על הגדר הלבנה. נקודת החיבור שלנו.

          קפה של לפני פרידה, על הגדר הלבנה

          באותו ערב כאוטי הם לוקחים את ההחלטה לעזוב.

          ואני, שעד היום זכיתי לחוות עשרות פרידות ידעתי שהפעם זה אחרת. הם פשוט נכנסו לי ללב. ולא רק לי.

          הילדים רגילים לפתוח את הבוקר בהיתלות ומעבר מעל לגדר הלבנה. אין בוקר שהם מדלגים על התענוג לתחוב את הראש למרפסתו של אחד הבתים, תוך כדי שהם מחפשים אחד את השני בצעקות שלא היו מביישות את שכונת חיים.

           

          3 ימים אחרי שהמשאית הועמסה ונסעה הגיעה זו שפרקה.

          הכל קרה כל כך מהר והינה, חצי שנה אחרי החיבור המהיר, גם הפעם יום שישי, כמו סימבול, הגיעו השכנים החדשים.

          שוב מתחילים בסמול טוק מעל לגדר הלבנה. שומעים את הסיפור שלהם, מספרים את שלנו. אנחנו בעיקר משווקים את כרכור, ועל הדרך מחזקים להם את הבחירה.

          הילדים רק חוזרים מהגן, לא עוברות 10 דקות וכמו בהילוך חוזר, הם נתלים על הגדר ומדלגים בין החצרות. הדלתות שוב פתוחות והשירות עוברות. זה מרגיש כל כך טבעי וכל כך נכון, ממש כמו הסירקל אוף לייף.

           

          אני שוב מקבלת איתות שהלב שלי, שמסתבר שכבר יודע להרגיש, כבר מתגעגע.

          ובאותה הנשימה, הוא מספיק רחב כדי להיפתח לפרק החדש שהתחיל לפני 24 שעות, ומרגיש לכולנו כאילו היו כאן תמיד.

          ״הלב שלי מעולם לא היה אדום כל כך״. תמיד יש פעם ראשונה

          MISSVADA מארחת

          45064095_10217993352487348_3732222513166

          חיה

          סאן דייגו

          20190307_201416.jpg

          גלי

          דבלין, אירלנד

          הילי נבחרת.jpg

          הילי

          ז'נבה, שוויץ

          אורחות מרחבי העולם עונות על השאלון שלנו

          מזוודה
          • Instagram Social Icon