מי אנחנו?

MISSVADA הוא "בלוגזין", שמביא סיפורי מקומות ומתאר אירועי חיים. אנו, היוצרות הקבועות, נשים שחיות ברחבי העולם: טל בקופנהגן, לירון בכרכור, מירי בסנט קוגט (ליד ברצלונה), מאירה בניו יורק, נטלי בלונדון ועליסה בהלסינקי. המשותף לכולנו הוא שעשינו רילוקיישן, במובן המאד רחב של המילה ("מיקום מחדש"). כל אחת נמצאת במקום אחר,  כל אחת מסיבות שונות וכל אחת עם נקודת מבט ייחודית על החיים "שם". אחד המסרים שאנו רוצות להעביר הוא שעם הקשיים המלווים שינויים (לא רק מעבר למדינה אחרת), זה אפשרי.

כל חודש מתפרסם בלוג בנושא אחר, עכשווי, שאנחנו עוסקות בו בחיינו האישיים. בתחילת החודש מתפרסם פוסט Missgeret שמציג את נושא החודש ואחריו מתפרסם כל שבוע פוסט של אחת מחמש הכותבות.

יש לנו גם אתר בשם MISSOLAM שמארח כותבות, שעונות על שאלון קבוע.

מוזמנות לכתוב לנו אם אתן רוצות להתארח.

*MISSVADA =  שילוב של המילים מזוודה בעברית (מה ארזנו ומה לקחנו איתנו למסע) ו- MISS באנגלית (אישה וגעגוע)​.

החוליה המקשרת:

עליסה

 הלסינקי , פינלנד

במרץ 2018 עברתי עם בן זוגי ,יועד ושתי הבנות שלנו, ליה ואלה, מתל אביב להלסינקי, במטרה לעשות שינוי ולחוות חיים במקום אחר. הקונספט ל-MISSVADA התפתח בעקבות רצון ליצור בלוג שונה על רילוקיישן, כזה שישלב בין שני תחומי עניין מרכזיים שלי- מקומות בעולם ואנשים. מכאן צמח הרעיון של עיסוק בנושאים הקשורים לרילוקיישן, דרך סיפורי חיים של נשים "אמיתיות", במקומות שונים בעולם. חברתי לחבורת הכותבות המקסימה ומאז הכל היסטוריה שנכתבת בבלוג זה. המגזין שנוצר הוא מיזם משותף של כל הכותבות בו, מזוודה שמלאה בסיפורים, חוויות ותחושות שאנו רוצות לחלוק איתכם. 

 

גליון ספטמבר

RESET

Photo: Markus Spiske - Unsplash

MISSGERET

החודש מיסוודה חוגגת שנתיים. כמו בכל יומולדת וברוח התקופה, גם אנחנו החלטנו לעשות מין איפוס מחדש שכזה. בזמן שהעולם מתחלק לאלו המנוהלות.ים נכון ואלו הנלחמות.ים על זכויותיהן.ם, אנחנו מוצאות את עצמנו מתמודדות, כל אחת בצורה שונה לחלוטין, עם ה-״ניו-נורמל״ במדינה שלה. כל אחת נמצאת במדינה אחרת, מניו-יורק ועד פינלנד וכולנו מחוברות למדינת האם שלנו - לבית, שמעולם לא הרגיש רחוק יותר.

הפוסטים הבאים, של חודש ספטמבר, יעסקו ב-״ריסט״, ״אתחול״ בעברית, כדי לחלץ את עצמנו מהמצב אליו נקלענו. בשבילנו, זה חלק בלתי נפרד מהמסע לעולם החדש, בישראל ומעבר לה.

 

מאחלות לכל הקוראות.ים שתמיד היו שם ואלו שרק עכשיו הצטרפו, שנה של חוסן, גדילה וכמובן כמה שפחות באגים. 
שלכן.ם - המיס. וודות

לירון

לילדה שבדרך

בזמן שאתם קוראים את מה שיש לי להגיד, יכול מאוד להיות שאני בדיוק זועקת לבוראת כדי להחזיר לה את נשמתי. צרחות של בריאה ויצירה, צרחות מבחירה.

 

מה שפחות בחרתי הוא מתי ללדת אותך. לא תכננתי להביא אותך ילדה לעולם של מסכות, ריחוק חברתי וסגר שחונק את כולנו. חשבתי שאלד אותך בלי לחשוב עשר פעמים איפה ללדת, בלי לחשב סיכונים מול סיכויים. ובמקום זה, אני מנהלת טבלת אקסל של כל התרחישים האפשריים בדרך לחדר הלידה. 

חשוב לי שתדעי שאת לא חלק מהבייבי בום. נבראת טרום עידן הקורונה, כשעוד היה מותר להתחבק וללחוץ יד לאנשים זרים. ועדיין, יש מצב שתפגשי את מחזור פגי הבייבי בום במחלקה, הם לא יראו לך שונים, אבל חשוב לנו שתדעי שאבא ואימא שלך תכננו להביא אותך לעולם שפוי. 

ביום שהודיעו לי שאת זו את ולא אתה שמחתי כאילו יד אלוהימה נגעה בי, הרגשתי ״הנבחרת״. אחרי שני נינג׳ות, שבקרוב תפגשי, ועוד אלפא מייל שהוא אבא שלך, שגם אותו את הולכת להכיר בקרוב את ממש מרגישה לי כמו פרס על התנהגות טובה. אחרי שאני במיעוט כבר שש שנים, אני מודה שחיכיתי לך ממש. עדיין מחכה. אבל תעשי טובה לאימא, קחי את הזמן יש לי עוד כמה פינות לסגור.

 

שבוע 38 - ציפייה מהולה בדאגה   צילום: מיכל בנדק 

מרפרשת את הזיכרון - היום לפני 6 שנים בלידה של נועם

 

בימים שאני שוכחת שאני נושאת אותך ברחמי, ולצערי ילדה, יש לא מעט ימים כאלו שאני נזכרת בך רק בחצות, כשאני נכנסת למיטה, אני כבר חווה את הרגשת האשמה שצפה לה, וזה עוד לפני שהגחת לעולם. 

כדי להיזכר שאת עוד רגע כאן, אני נאחזת בכאן ועכשיו, ב-50 הגוונים של הוורוד שאת הולכת להוסיף לחיים שלנו.

אני מוצאת את עצמי, מסניפה את הבגדים הוורודים שכיבסתי לקראתך, זו הדרך שלי לדמיין אותך איתנו.

את עוד תכירי אותי ילדה שלי, אימא שהדמיון המודרך ולדמיין בכללי, מאתגרים אותה. 

 

לא מזמן כתבתי בפוסט, שבשלב צירי הלחץ בלידה עם איתן, אחיך שעוד רגע יהפוך בזכותך לסנדווויץ׳, אפרת הדולה בקשה שאדמיין תינוק, במטרה שאתמודד עם הכאבים שפלחו לי כל תא ותא בגוף.

באותם הרגעים, לא הצלחתי לדמיין כלום, הייתי תקועה בכאן ועכשיו, תקועה בכאב שבחרתי לשׂאת.

 

הפעם ביתי, אני מקווה שאצליח לדמיין את איתן של לפני ארבע שנים ואת נועם של לפני שש. או שבעצם, הפעם אהיה חכמה יותר ואביא איתי תמונות של האחים שלך מאותם רגעי אושר של הנשימות הראשונות.

אני סומכת על עצמי בהרבה מאוד דברים, אבל על היכולות שלי לדמיין ולהיכנס לזון, קצת פחות. ככה אני, אימא פופ אפ, כמו שאבא קורא לי, חכי, גם את הצד הזה עוד תכירי. 

 

ילדה שלי, אני מתנצלת מראש שאת מצטרפת אלינו בתקופה כל כך מאתגרת. בתקופה של סגר, כאשר שני האחים הגדולים שלך נמצאים בבית נטולי מסגרות וסדר יום. את הולכת לפגוש שני גברברים מדהימים שיתלהבו ממך בימים הראשונים, ואח״כ תגלי שהם מתלהבים הרבה יותר משעת אייפד נוספת. זה כנראה לא הולך להשתנות בקרוב, אז תתכונני להסתגל גם לזה. 

לעומת זאת, את הולכת לזכות בהרבה מאוד ״שעות אבא״. אבא שבחודש שתיוולדי ישנה רשמית את הסטטוס ל״פנסיונר״. אבא שלך שנכח הרבה פחות כשאחייך נולדו. אבל במקרה שלך ילדתנו, אתם הולכים לצאת לעולם ביחד וליהנות אחד מהשני כמה שיותר. זכית! 

 

 

ובאשר אליי, אימא שלך הולכת לעבוד עם הלקוחות שלה עד הדקה ה-90 כנראה שגם ה-91 וגם אחריה. אז אל תתפלאי אם כשתנקי, תראי לצידך מאק ורדרד, זה חלק מהבחירה בדרך העצמאית של אימא.

בזכות אותה הבחירה, את הולכת לפגוש אימא שמחה, אימא יוצרת, שמתרגשת מאוד מהאנשים שהיא צועדת איתם בדרכים מרתקות וצבעוניות ומהתוצאות שהם משׂיגים ביחד. את הולכת להיוולד לאימא שלא תמיד יודעת לשים לעצמה גבולות, אבל גם על זה נעבוד ביחד.

כבר זכינו שאת מצטרפת אלינו. 

 

אני מבטיחה לך שאשתדל לאזן יותר, להתסגל אלייך ואת אליי וששתינו ביחד נסתגל לקצב החדש, לריסטארט שתכניסי לחיים של כולנו ברגע שתחליטי להגיע, ילדה שלנו.

אני מזכירה לך, אימא לגמרי מרשה לך לקחת את הזמן, למרות שהעולם כבר מחכה לך בחוץ. 


ובחזרה אליכם,

אם אתם קוראים את המילים שלי בזמן שאני צורחת לבוראת עולם, תאחלו לי לידה קלה בלי מסכה, ידיים מלאות וכל מה שנהוג להרעיף על אימא שכמהה כבר לפגוש את הילדה שבדרך.

 המשוואה של החיים - ביחד נלמד איך לאזן   תמונה: Canva

מירי

ביי ביי ברצלונה

אחת בלילה ואני שוטפת ערמות של כלים שהצטברו במשך היום. המדיח כבר נמכר ומכונת הכביסה? מתגלגלת בפעם הרביעית מאז שעות הבוקר. מחר בבוקר גם היא תעזוב את הדירה, ובערב – גם אנחנו. ואני מתקשה להאמין. כבר? כל כך מהר חלפו להן ארבע שנים? 

 

בשבועות האחרונים היינו עסוקים באריזות ובמכירות. לפעמים פעם ביום, לפעמים יותר, באו לביתנו אנשים והשאירו בלכתם עוד חלל ריק. הבית התחיל להתרוקן מרהיטיו, והחפצים הרבים שנותרו סירבו להיכנס לתוך ארגזים, והפעם – לא רק בגלל הנטייה שלי לדחות דברים לרגע האחרון. הקטן, שברצלונה היא הבית היחיד שהוא ממש זוכר, התקשה להיפרד גם מחפצים שאינם נחוצים לנו יותר. ולגלות לכם סוד? גם לי היה קשה. עם כל רהיט שעזב התחדדה אצלי ההבנה שפרק ברצלונה אכן עומד להסתיים.


כשהספה נמכרה, החלפנו אותה בספה מאולתרת, בנויה מערמת מזרני אורחים. וידענו, גם היא ודאי תצטמצם מיום ליום, וכשהיא תיעלם ולא ייוותר לנו מקום לשבת במנוחה, נצא גם אנחנו לדרך.

ברצלונה בימים טובים יותר, כשרק הגענו והיה מותר להתקרב

אחרי שאחרון הכלים נשטף, עברתי לשבת בסלון, לא לנוח חלילה, אלא לנסות להבין מה עוד נותר לעשות. הבטתי בשלושת ילדיי שנמו שם על מזרנים, בשעה שקירות חדריהם מתאווררים מניחוחות צבע טרי. ישבתי ונזכרתי, איך שנייה לפני שנעצמו עיניו, אמר הגדול, שוב, שהוא לא רוצה לנסוע, והקטן פרץ פתאום בבכי ואמר שהוא לא רוצה להיפרד מהברז באמבטיה. חייכתי חיוך מריר. בכל יום מימות השבוע, הוא הזכיר חפץ פשוט אחר שהוא לא רוצה להיפרד ממנו. הוא תלה את חששותיו בחסרונם של חפצים מחיי השגרה שלנו, ואני? הייתי עמוסה כל כך במילוי ארגזים, ולא חשבתי כראוי על היום שאחרי.

שבויה באריזות בימי קורונה, בין שלושה ילדים בבית ותקלות בזום, נדדו מחשבותיי לאין־ספור מקומות, ולא השאירו לי זמן פנוי לעכל. רק כשעצרתי לשטוף כלים בלילה האחרון, חשתי לרגע שאני מסתחררת במערבולת של רגשות. זה היה בלתי נמנע להיזכר בלילות האחרונים בארץ, לפני כמעט ארבע שנים. לרגעים חשתי כאילו כלום לא השתנה. מהפכה שוררת כאן, כפי שהייתה שם. ארזנו המון אבל היה נדמה שעוד לא ארזנו כלום. ומעל הכול, ממש כמו שחשתי אז, מרחפת אי־ודאות על השנה הקרובה. כלום לא השתנה וכל כך הרבה השתנה. הפעם אין טיסה לפספס, ונוכל לדחות את היציאה בעוד יום או יומיים. אבל בסוף נעזוב.

אתמול בערב, עם כל החברות, במסעדה נעימה בכיכר שאני אוהבת כך כך, באו גם הדמעות. ישבתי סוף סוף במנוחה, והבטתי בהן. באלה שהכרתי רק השנה ובאלה שמלוות אותי מאז בואנו, והלב נחמץ. על חברויות שנקטעות, על חיים שלווים, על שלושה ילדים שטוב להם ועל פרידה ממקום אהוב שמרגיש ממש כמו בית.

גם הילדים נפרדים, כל אחד בדרכו

יום אחרון בברצלונה, והלב כואב ובוכה וגם ממש לא מאמין ולא מעכל. שנה שלמה נספגה בי לאטה הידיעה שזו שנתנו האחרונה בספרד, ולא היה בה די. ולא מספיק הקושי, בא גם הווירוס וטרפד פרידה ראויה מהעיר ומחברינו האהובים. בית הספר לא שב לפעילות רגילה כמובן, אבל לשמחתנו, שוחרר מעט הסגר ההדוק, וזכינו לפיקניק פרידה מחמם לב עם רבים מחברינו. רקמתי תוכניות רבות לחודשים האחרונים בעיר, ביקורים במוזיאונים, בחנויות אהובות, במסעדות ובעיקר שיטוטים בסמטאות קטנות שהרחיבו את לבי. אז רקמתי.

מבט רחוק על פסל קולומבוס בפלסה דה קולון

עשר בלילה, ואנחנו במכונית. לילה יורד על סנט קוגט, והחשכה מונעת מאתנו להביט ברחובות כראוי. שנייה אחרי שסוף סוף יוצאים, באיחור של יומיים ועוד כמה שעות, אני מבינה ששכחתי את הטלפון הנייד שלי במטבח. מזל שבעלי הבית גרים בבית מעבר לרחוב, ואני לוקחת מהם מפתח וחוזרת לדירה, עוד הזדמנות להעיף בה מבט אחרון. אני חוזרת לאוטו ולחלוחית בעיניי, מזל שחושך ואיש לא שם לב. יוצאים לדרך פעם שנייה, והפעם לא חוזרים. מתחילים מחדש. בכי קורע לב נשמע במושב האחורי. הקטן לא מצליח לעצור, ועוברות דקות ארוכות של מועקה. גם אני כבר מתקשה להסתיר את הדמעות ואת הקול החנוק. רגישות יתר שעוברת בגנים.

כמה שעות אחרי עצרנו לתנומת לילה בבית מלון בצרפת, ולמחרת בבוקר, התחלנו את הטיול השנתי שלנו, כמו שאנחנו נוהגים לכנותו. הקורונה לא עצרה אותנו, רק שינתה לנו את התוכניות. לחיי התחלות חדשות.

מתחילים מחדש בטיול סובב אירופה, נורווגיה התגלתה כיעד מוצלח ביותר ללב דואב

***

ייתכן שהייתי זקוקה לטיולים של חודשי הקיץ, בשביל להתרחק קצת מחוויית העזיבה. ייתכן שהייתי צריכה לחכות לשבעה בספטמבר, יום הלימודים הראשון בבית הספר, כדי להבין שאנחנו מתחילים שנה קצת אחרת ולא במסגרות לימוד מוכרות. ייתכן שהייתי צריכה לבוא לביקור בעיר שלנו, שלושה חודשים אחרי שעזבנו וללון לילה בבית מלון, כדי להבין שאפילו שמרגישים בה בבית, היא כבר לא הבית שלנו.

טל

Detox

 

אלכוג'ל בקליניקה הוא השחור החדש

לאחרונה נדמה, שהעולם עסוק כולו בלנקות. שגרת הנקיונות נוספה לכל פעילות- לכניסה והיציאה מבית הספר, המטרו, הסופרמרקטים והחנויות, לטיהור השולחן והכלים בסיום שיעור הצורפות, התזת סניטייזר על מזרני היוגה בסוף כל אימון. לאן שלא אפנה אמצא מישהו עם שפריצר ביד, או מחכך ידיו בג׳ל. נראה כי השלב הבא באבולוציה יהיה עור ידיים עבה ועמיד יותר, כדי לשרוד את כמויות האלכוהול.

והנקיון פושה בכל-

 

בחודשים האחרונים, החיים כמו התנקו מהפרעות והתכנסו למקום אחד.

האיש שלי לא טס לשום מקום כבר מעל לחצי שנה. תקופת יחד שכזו נקייה מנסיעות ומילואים מעולם לא היתה לנו, והשקט הזה הביא אלינו שגרה מבורכת של הרגלים קטנים ונעימים, ארוחות ערב משפחתיות בהן אף אחד לא נעדר מהשולחן ומקצב החיים שלנו נעשה מעט איטי יותר, כזה שמחבק את היחד ולא צריך הרבה מעבר לזה.

לא עוד המתנה לנסיעה הבאה.

ומנגד, לא עוד המתנה לביקור הבא. הארץ מעולם לא נחוותה רחוקה ובלתי מושגת , מרחק שנות אור גיאוגרפי, מנטלי וקורוני ואנחנו בחוסר וודאות מוחלט לגבי מועד ביקור המולדת הבא. הכרטיסים שנקנו לביקור שתוכנן באפריל נדחו לאוקטובר ועם העליה של ישראל לראש מצעד ההדבקות העולמי נדחו שוב למועד בלתי ידוע. כמה זמן שלא חיבקתי את אמא שלי, או ישבתי לדרינק עם יעלי או לארוחת בוקר מפנקת עם ענבל. והילדים, הו, כמה שהם מתגעגעים. והלב, מצד אחד נשרף מגעגועים ובו זמנית, כדרכו האנושית, גם מסתגל למרחק, מתמקד בהווה, בכאן ועכשיו, במה שאפשר.

 

ובהווה הזה, גם חדר האורחים שלנו נשאר נקי מאז הביקור האחרון בינואר, ועם שינוי מרכז הכובד מהחוץ אל הפנים הוא הפסיק להמתין להתמלא במזוודות ותיקי רחצה של אורחים לרגע, שהביאו אתם חיבוקים מהבית ועם התרוקנותו מאורחים התפנה בו מקום וייעודו המשני- קליניקה, הפך עיקרי והוא החל להתמלא מחדש. כי נראה שהנקיונות של ימי קורונה לא מתקיימים רק על פני השטח, מבוססי אלכוהול. ההאטה, הסגר, הבדידות גם עוצרים עצירה, מעמיקים חשבונות נפשיים ומעוררים משאלות לניקוי פנימי, לשינוי ולריפוי של התוך.

 

וביחד עם היווצרות הזמן והמרחב ובעיקר התרחבות המקום בלב שלי והרצון להיות נוכחת ולהתמסר לתפקיד, השעות שנוספו לעבודה טיפולית- התמלאו. הבקרים שלי, שבעבר יועדו לשיטוטים בעיר והעמקת ההיכרות עם סימטאותיה עברו הסבה מחודשת לשיטוטי הנפש, מציאת חיבורים וחשיפה של רבדים תת קרקעיים בתוכה.

ועם שינוי מרכז הכובד של חיי, גם אני יצאתי מההשתהות הזמנית שאפשרתי לעצמי כשהגענו לקופן וחזרתי להתמקמות המוכרת לי מימי הנורמל הישן נושן בחיפה, כשהייתי בעיקר פסיכולוגית עם קליניקה קטנה שאהבתי.

וכך בימי פוסט קורונה גל ראשון בואכה גל שני, חיי היומיום שלי השתנו וחזרו לשגרה של אמא עובדת שמייחלת לשעה פנויה באמצע השבוע כדי ללכת ליוגה, הירדמות מול הטלויזיה או מקסימום סיור ערב במוזיאון וחזרה למיטה לפני אחת עשרה בלילה ובגדול לחיים קצת יותר רגועים.

ערב קסום בלואיזיאניה 

צלחת דיטוקס

ובמסגרת השינויים והניו יירס רזולושנס והניקיונות הפרטיים , שלי גזרתי על עצמינו שבועיים של דיטוקס תזונתי. זה נשמע לא הרבה אבל שבועיים שלמים בלי סוכר, גלוטן ומוצרים מהחי ובלי למות ברעב הם אתגר אמיתי.

ובנוסף לניקוי הפנימי גם נדרתי לנקות את עצמי מקניות לא נחוצות עד לאחר הכריסמס. כן כן, ארבעה (!) חדשים מלאים.

את שתי ההחלטות לקחתי בנפרד כאילו ללא קשר אחת עם השניה, אך במבט שני נראה שאולי, אחרי שנרגעתי קצת מהפיתויים הרבים של העיר, הרגשתי שהגיע הזמן לתרגל את אחד הדברים הקשים לי ביותר: דחיית סיפוקים.

לא ברור מה נהיה ממני, אבל בינתיים נדמה שקצת החלפתי אובססיה באובססיה ובמקום לדפדף על קולקציות הסתיו החדשות של המעצבים האהובים עלי באינסטגרם, מצאתי את עצמי מבלה שעות במטבח ברקיחת מאכלים על טהרת הקטניות והעלים הירוקים. המקרר שלנו מעולם לא היה ירוק כל כך. עם היד על הלב- האוכל נפלא אבל ההתעסקות די מתישה ובעיקר, כך נראה, איבדתי לפחות במקצת את שמחת החיים שלי.

האמת, אני קצת מתגעגעת אליה. לשמחה.

וגם לכוס יין בסוף היום.

המסקנה מכל זה היתה ידועה מראש, נראה שלא נועדתי לחיים של סגפנות קולינרית, אבל בתקווה, קצת יותר הרגלים בריאים נוספו לתפריט.

ומתחת לכל תחושת ההתנקות הזו כאן, יש בתוכי כל הזמן מועקה, בדמות תחושה עכורה וכואבת המפעמת ועולה בי עם כל נשימה, בכל הפסקה בין פגישות כשאני גולשת בויינט או מתכתבת עם חברה. כי מתחת לשקט הדני הפריווילגי שאני חיה בו, שמאפשר להתעסק בזוטות של החיים, העיניים שלי במצב כרוני של על סף דמעות והלב כואב ועוקב אחר מה שקורה בארץ, שמרגיש בכאוס ובקריסה.

 

אולי בעצם הדיטוקס האמיתי שאני צריכה לעשות זה מהמדיה והרשתות החברתיות. בינתיים, לצערי, אני לא מצליחה.

כי אחרי וככלות הכל- הלב כל הזמן במקום אחד

נטלי

RESET - מסקנות לעתיד זוהר

20 בספטמבר 2020

נראה שכולנו נמצאים על אותה הסירה, וברגע שהאנושות הבינה שהיא טובעת כולנו ניסינו להאחז במה שאנחנו הכי מכירים, אוהבים ומה שעושה לנו טוב, גם אם זה רגעי. אבל (רגע של חמלה) אי אפשר באמת לשפוט אותנו, נכון? אחרי הכל מעולם לא היינו במצב כזה בעידן שמנוהל ע"י דאטא והמון. בתכלס יש לנו רק מוח אנושי עם שטח אחסון די מוגבל. 

התמונה מתוך תערוכה בלונדון בנושא ניתוק ('disConnect'). חדרו של האמן הבריטי David Bray, שחווה התקף לב בתקופת הלוק-דאון. מימין סימון הימים של הסגר, על הקיר, ממש כמו בכלא וכתובות בנוגע לשייכות. מוזמנים להיכנס לאתר ולטייל בתערוכה. הבניין שבה היא מוצגת (לפני שיפוץ) כולל המון אמנים מכל העולם שנשלחו להם חפצים בדואר (כמו דלת למשל) והם החזירו אותם כיצירת אמנות לתערוכה.  

אז היום החלטתי לא לכתוב יותר על הכובד שהיה אלא על איך להסתדר עם הקוביד שיהיה. מתוך מחשבה שהקצב של העולם מהיר וכדאי להתחיל להדביק אותו (ולא במובן של הוירוס). נכון, זה היה גל של כאוס, דכאון ובדידות ונכון שהוא עדיין פה - אמאל׳ה אני מרגישה הבת-אדם הכי בודדה ביקום בערך - ואולי גם אתם. אבל נראה שהגיע הזמן לשים את זה מאחור, באיזה קופסא שחורה או איזה שרת ענק, לזרוק לים ולהתקדם משם אל השנה שמתחילה עכשיו. אולי שנה כזאת הזוייה בלונדון זה מה שהייתי צריכה כדי ללמוד להחליף את המילה קשה ב-׳מאתגר׳. אז אני מנערת את מכנסי הפיג׳מה ומתקדמת לעבר השנה הזאת בתקווה להתחיל אותה מחוסנת יותר.

קפיצת גדילה

״החלטתי להתרכז במה שהכי חשוב לי באמת״ - זה אולי המשפט ששמעתי הכי הרבה לאחרונה. כאילו ה׳ריסט׳ העולמי נתן לנו איזה בוסט ודחף את האנושות עשר שנים קדימה - לעבר התכלס. כמו איש זקן שאומרים לו שיש לו שנה לחיות והוא צריך עכשיו להחליט מה הוא חייב להגשים לפני מותו. לחיות או לחדול?

 

אגב, כל התחזיות והמחקרים, עוד לפני הקוביד, אומרים ש: ״עד 2030 הבדידות בקרב מבוגרים תצמח ב-40%״. עקב שימוש בטרנדים טכנולוגיים, גלובליזציה, התניידות בלתי פוסקת ממקום למקום ואיך לא - הטבע האנושי, כמעט חצי מהאנושות תמצא את עצמה לבד עוד עשר שנים. אז בד-ניוז, העתיד הזה כבר פה והמבוגרים עוד לא הספיקו להתבגר אפילו. כולנו יחד בתוך הלבד הזה ומעולם לא חשבנו שזה יגיע כל-כך מהר. הכדור חווה ׳קפיצת גדילה׳ ואנחנו חייבים ליישר קו. להיות יותר טכנולוגיים, יותר חדשניים, יותר זורמים והעיקר בתנועה. לאן?

שתי מחשבות לעתיד:

הדיסטופית - תמונת מצב עגומה

לרגעים זה נראה שנשאבו עמוק אל תוך הצער הפרטי שלנו, כאינדיבידואל והמסכת קורונה שאנחנו עוטים מחסה לנו גם את העיניים. שטים בעולמנו הפנימי עם אפס מקום ואמפתיה לאחר. יותר מזה, אין מי שיכיל אותנו, כולנו מוצפים ועברנו את מכסת הלחץ בגוף שלנו ככה שאין לנו עוד מקום להכיל את צערם של האחרים. מרוב חוסר אמפתיה נולדה הלבדות והדורות הבאים לא יכירו מגע אנושי כמו שאנחנו מכירים אותו היום.

 

האוטופית - From me to we
בה החלטתי להתרכז, או יותר נכון בנו. 

קודם כל ודבר ראשון זה - בעצמי - ללא קשר אליכם, אני כיישות נפרדת שעובדת על כך שיהיה לי טוב ולא על חשבון אף אחד אחר. העבודה היא קשה מסתבר, הרבה יותר קל בעולם שלנו שיהיה רע מטוב אז באמת שחשוב להשקיע בזה. דבר שני - באנשים - תמיד עיניינו אותי אנשים, אנושות, אנושיות ואני חייבת חברה טובה מסביבי. מין צורך קיומי שכזה. אבל אנשים זו הגדרה רחבה, יש כל-כך הרבה מאיתנו ואנחנו כל-כך שונים, שזה מה שמיוחד אם רק נבין את השוני ונתקדם משם הלאה. אז חוץ מנבדלות ושונות אני רוצה להחזיר את האמפתיה. לגדל את הילדות והילדים שלנו בעולם שאכפת לו מהסביבה, מהטבע ומהאנשים שסביבו. עולם שפועל מהרגש ומהשכל ומקבל את החיבור ביניהם כמשהו אחד, הוליסטי ובלתי ניתן להפרדה. מתרכזת בחמלה ופחות בכעס, באיך לנתב את כל השלילי וה׳דארק-מוד׳ למקומות חיוביים כדי שכולנו ניהיה מחוסנים יותר. אבל יש פה קאץ' - אני לא יכולה לעשות את זה לבד. בשביל זה אני צריכה אתכם.

תסתכלו סביב רגע, תראו אם יש מישהו רחוק או קרוב שאפשר להושיט לו יד. כי זאת אחריות שלנו והחלטה שלנו לגבי איך השנה הזאת צריכה להראות ואיך העולם ימשיך להתקיים.

"As Long As You Are Standing, Give A Hand To Those Who Have Fallen"

(Herakut)

מאירה

Ready? Reset, Go!


ניו יורק, ספטמבר, עדיין קורונה. העיר הולכת ומתרוקנת מחד, ונאחזת בחיים מאידך. אני צופה בעיניים כלות במה שנראה מפה כאילו כל שאר העולם חוזר למסלולו; בארץ, למרות כותרות אתרי החדשות, נראה כאילו הכל סבבה, על גל ה׳נו, יהיה בסדר׳, אירופה יצאה לחופשת קיץ וכבר כמעט שכחה את קורות החודשים האחרונים, ורק העיר שלי כאן, ניו יורק האלמותית, עצורה ונצורה, משחקת בלהיות מבוגר אחראי, כמעט יחידה בכל האמריקה הזאת. 

כבר ספטמבר. אמאל’ה, כבר סוף הקיץ, וכמעט שנה חדשה...
התחלה חדשה? לא ממש. השנה הזאת, שנת קורונה, מרגישה קצת כמו חיים במימד אחר, בקצב שונה ממה שהתרגלתי. אז מה כן? הערכה מחדש של המצב, ההבנה שזה מה יש ו- Reset.
שינוי מהותי הרי לא יתרחש בקרוב, ואין למה לחכות ל׳חזרה לשגרה׳, מה שקורה עכשיו זו-זו השגרה (כנראה שבאמת להכל אפשר להתרגל...) אז עכשיו זה הזמן לחשב מסלול מחדש של החיים עצמם. לאן הולכים מכאן? מה באמת השתנה והאם כל מה שעדיין בחזקת ׳לא חוזרים לשגרה׳ הוא רק הסחת דעת ממה שחשוב באמת?
למרות ש׳אין כל כך לאן ללכת׳, וכרך התרבות והבידור עדיין על הולד עד הודעה חדשה, פתאום שוב הפכתי עסוקה והחיים שלקחו קצת הפסקת ׳עכשיו אופים לחם׳ ועברו להילוך ראשון מקרטע אי שם במרץ, מתחילים לתפוס שוב קצב הסטרי של קיץ. כבר אפשר לפגוש חברים לדרינק תחת כיפת השמיים, (מישהו בכלל זוכר שלפי החוק אסור לשתות פה אלכוהול ברחוב..?) ומשמח ממש לטייל בפארקים או על גדת הנהר ולראות הופעות חיות של הרכבים ספונטניים. 
ניו יורק של התיירים עדיין ריקה ומוזרה; הטיימס סקוור ריקה והשדירה החמישית די שוממת ביום טוב, כל החנויות המפורסמות עומדות ריקות. 

אבל ניו יורק של המקומיים- איכשהו שוקקת; מסעדות ממציאות את עצמן מחדש ותוך התפרשות על פני כל הרחוב, יוצרות מין מרחב כייפי כזה שקצת מזכיר את אירופה וגם את תל אביב, בארים שכונתיים הופכים יותר אינטימיים ויושבי השכונה משקיעים בהם יותר. אפילו רופא השיניים שלי פצח בנאום נלהב על התחביב החדש שלו לחקור ולתמוך במקומות שכונתיים. מיותר לציין שלא ממש יכולתי לענות לו...
למרות שינויים תכופים של יום גשם, יום לא, מזג האויר די מושלם. אני די מרוצה מהתחביב החדש שלי לשייט ברחבי מנהטן על אופניים, מה שלא הייתי מוכנה בכלל לשקול בימים כתיקונם, ולקפוץ לברוקלין או אסטוריה בסירה (סירה! היי חברים, אני חיה על אי!)
בנתיים, אני עדיין מקפידה על הרפתקאות רק באויר הפתוח ולמרות הבטחות החיטוי וחוסר הצפיפות, עוד לא אזרתי אומץ לנסוע בסאבווי. 🤷🏻‍♀️

דייטים- זה קורה! 
כן, זה מוזר למדי. דייט ראשון קלאסי הפך לפיקניק באוויר הפתוח ממרחק בטוח, ולהוריד מסיכה פתאום הפך ל׳פירסט בייס׳ החדש. אז נכון שזה קצת נחמד לקחת דברים באיזי (קולה של סבתא שלי מהדהד לי בראש ״יש לכם נושאי שיחה משותפים?״), וגם די הזוי לתת ולבקש פתאום דו״ח מגיפה מהצד השני, עוד לפני שהחלטתי אם בא לי בכלל להתקרב למרחק הידבקות... אבל היי! אנשים חדשים! כאלה לא פגשתי באלף שנה שעברו מאז מרצרואר! 
אין ספק שקורונה, או גיל 40, או שניהם, הורידו לי כאפת ׳תכנות מחדש׳ גם כאן. לראשונה מזה מלאאאאא זמן, אני מוצאת את עצמי יוצאת לדייט בלי לחשוב מה הלאה, בלי לקוות ולתכנן, רק להנות מהרגע שעוד רגע יחלוף ויביא איתו... מה? לא יודעת ולא בטוח שזה מאוד משנה. הרי מאיפה לי מה יקרה מחר? או עוד נגיד, שעה? בקטע מוזר, אני מוצאת את עצמי בחילופי תפקידים כשהבחור (!) מתחיל לשאול על ציפיות להמשך (awkward moment) ואני כזה ב׳רגע רגע, אפשר שניה רק להתרכז בזה שסתם כיף ועוד לא מתנו׳...?

איי איי איי, כבר סוף הקיץ, בתוך כל המשכיות החיים הזאת, פתאום מאיימת עלינו עננת החורף הזה שתכף מגיע- והיא אולי מפחידה מתמיד. העיר עוד לא לגמרי נפתחה ותכף, גם מה שפתוח ברחוב, יתחיל להסגר. ראש העיר הנחמד שלנו כבר הודיע שלא יאפשר פתיחה של כל הבפנוכו עד שיהיה חיסון ואנשים כאן תוהים אם בכלל יהיה מה לפתוח מחדש עד אז. תכלס, למרות שאחוזי ההדבקות והתחלואה כאן הם מהנמוכים במדינה כבר כמה חודשים, אין ספק שהעיר די בטראומה; לא רק שחטפנו את הוירוס הזה ממש חזק בהתחלה, אלא שאני לא מכירה ניו יורקי אחד שלא מכיר אישית מישהו שלכל הפחות חלה. 
ובנתיים, תאטראות, מסעדות, מועדונים, גלריות נסגרים לצמיתות בקצת מסחרר. נראה שהעסק שמרוויח הכי הרבה בתקופה הזאת הוא אורזים ומובילים- כל מי שיכול להרשות לעצמו מחשב מסלול מחדש ועוזב את העיר לאנשהו אחר; ירוק יותר, זול יותר, כזה שנראה כמו רקע וירטואלי בזום. נוטשים ספינה טובעת? הרבה קולות מתווכחים פה האם ניו יורק אי פעם תחזור לעצמה. ואולי ׳לחזור לעצמה׳ בכלל לא צריכה להיות המטרה; אלא התפתחות לכוון לא צפוי, מעניין ומרגש ומאוד שינה ממה שכבר הכרנו. חלק מהתחזיות לעיר דווקא מעודדות את ׳בריחת העשירים׳ וחזרתם של האמנים המיוסרים באמת. אפילו סיינפלד יצא להגנת העיר, במאמר תגובה לאיזה דוש בלינקדאין. זאת ניו יורק, אחרי הכל, מעוז החיים והקשיחות, ואם יש משהו שהעיר הזאת הוכיחה לעולם, זה שלא משנה מה תזרקו עליה, היא כבר תדע לחשב מסלול מחדש.

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב