מי אנחנו?

MISSVADA הוא "בלוגזין", שמביא סיפורי מקומות ומתאר אירועי חיים. אנו, היוצרות הקבועות, נשים שחיות ברחבי העולם: טל בקופנהגן, לירון בכרכור, מירי בסנט קוגט (ליד ברצלונה), מאירה בניו יורק, נטלי בלונדון ועליסה בהלסינקי. המשותף לכולנו הוא שעשינו רילוקיישן, במובן המאד רחב של המילה ("מיקום מחדש"). כל אחת נמצאת במקום אחר,  כל אחת מסיבות שונות וכל אחת עם נקודת מבט ייחודית על החיים "שם". אחד המסרים שאנו רוצות להעביר הוא שעם הקשיים המלווים שינויים (לא רק מעבר למדינה אחרת), זה אפשרי.

כל חודש מתפרסם בלוג בנושא אחר, עכשווי, שאנחנו עוסקות בו בחיינו האישיים. בתחילת החודש מתפרסם פוסט Missgeret שמציג את נושא החודש ואחריו מתפרסם כל שבוע פוסט של אחת מחמש הכותבות.

יש לנו גם אתר בשם MISSOLAM שמארח כותבות, שעונות על שאלון קבוע.

מוזמנות לכתוב לנו אם אתן רוצות להתארח.

*MISSVADA =  שילוב של המילים מזוודה בעברית (מה ארזנו ומה לקחנו איתנו למסע) ו- MISS באנגלית (אישה וגעגוע)​.

החוליה המקשרת:

עליסה

 הלסינקי , פינלנד

במרץ 2018 עברתי עם בן זוגי ,יועד ושתי הבנות שלנו, ליה ואלה, מתל אביב להלסינקי, במטרה לעשות שינוי ולחוות חיים במקום אחר. הקונספט ל-MISSVADA התפתח בעקבות רצון ליצור בלוג שונה על רילוקיישן, כזה שישלב בין שני תחומי עניין מרכזיים שלי- מקומות בעולם ואנשים. מכאן צמח הרעיון של עיסוק בנושאים הקשורים לרילוקיישן, דרך סיפורי חיים של נשים "אמיתיות", במקומות שונים בעולם. חברתי לחבורת הכותבות המקסימה ומאז הכל היסטוריה שנכתבת בבלוג זה. המגזין שנוצר הוא מיזם משותף של כל הכותבות בו, מזוודה שמלאה בסיפורים, חוויות ותחושות שאנו רוצות לחלוק איתכם. 

 

גליון נובמבר

זהות

Photo: Reflections by Morgan Weistling, available from Prickly Pear Galleries.

MISSGERET

״דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ״ (פרקי אבות)

בעוד העולם עצר קצת מלכת, מצאנו עצמנו מחשבות וחושבות על מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכות. ככל שאנחנו ממשיכות בחיינו בארץ אחרת, מאוד ברור מאיפה באנו, אבל כמה מזה אנחנו לוקחות איתנו וכמה אנחנו בוחרות להשאיר מאחור? טעימה, למידה והשתייכות למקום החדש משתנות ומשנות אותנו תוך כדי תנועה- מעשירות בחוויות  ובפרספקטיבה, מלמדות על זהות של אחרים וגם על זהותנו שלנו. זהות פלואידית, מתפתחת, משתנה; מסתבר שזה די נפוץ בקרב אלה שחיים כמה תרבויות, ומעלה שאלות שהן חלק בלתי נפרד מהתהליך הרילוקיישן והחיים במקום אחר. איך זה משנה אותנו מבפנים ומבחוץ?  כמה אנחנו שייכות או לא למקום שעברנו אליו?

.שאלות של חודש נובמבר

שאני מסתכלת אחורה, אל המקום בו נולדתי וגדלתי, אני מבינה שמסע הנדידה שלי הוא בכלל חלק מהעבר שלי ומהתרבות שלנו כעם. הוא התחיל עוד מימי קדם, ביום שבו בני ישראל נדדו במדבר במרדף אחרי ה׳ארץ המובטחת׳. המשיך כשהם סחבו אחריהם, אלוהים יודע למה?, את כל היהודים מהגולה, אל המידל-איסט. עד שהגיע לסבים ולסבתות שלי, שעלו לישראל אחרי נדידות ארוכות וממושכות בעולם. היה להם הרבה ניסיון חיים וסל-ערכים עמוס בסיפורים מרתקים (וגם הזויים יש לומר). אז לא פלא שאני, דור ראשון בארץ, שנולדתי בחולון וגדלתי בכרמיאל, חייתי בתחושה שרק בא לי לנדוד. לא היה משנה לי לאן, כל עוד אני יוצאת מהעיר השוממת הזאת, מייצרת לעצמי סיפורי-חיים ומתפתחת למה שאיחלתי לעצמי להיות.

והנה ביום שבו עזבתי את בית הורי, בשנות העשרים לחיי, נדדתי בקלילות בין עשר דירות, בתוך עשר שנים, וזיגזגתי בין שתי הערים היפות במדינה - תל-אביב וירושלים. ומשם, יחד עם כל הזהויות הישנות והשכבות החדשות, נדדתי, בלי לחשוב פעמיים, אל שמי אירופה. והתחושה ש ״אין מקום רחוק מידי״ הנחתה אותי ועד היום תמיד במחשבותיי.

נטלי

ציפורים נודדות

נובמבר 22, 2020

כבר שנים שאני נודדת ביבשת אירופה, מחפשת את המקום ה״נכון״ לבנות בו את הקן. עפה כמו ציפור גדולה בשמים אפורים מארץ לארץ וחולמת על השמש הישראלית. בנדידה הראשונה אפילו עצרתי לקנן במטרה לתת לגוזלים שלי את הזמן לצמוח. אחרי שזה נגמר והגוזלים עמדו על רגליהם, החלטתי להמשיך ולשייט למדינה אחרת, הפעם כלהקה. יש משהו בנדידה המתמדת הזאת שמצריך אותי להסתגל, כל פעם מחדש, למקום בו אני נמצאת ובתוכו למצוא גם את עצמי. את הזהות שלי. לכל מקום יש את המנהגים שלו, התרבות שמושרשת, הסלנג בשפה, זה שבעל-פה וזה שבכתב, והמוח שלי מלא בסנסורים קטנים שמנסים ללקט פיסות מידע לגבי המקום. וכשאני מרגישה בטוחה מספיק, אני מביאה למקום הזה גם אותי. את הזהות החדשה שלי שמורכבת מהמון שכבות, כמו ד.נ.א שנכתב תוך כדי גדילה.

וגם בנדידה יש התקפי חרדה. כי החיים ממשיכים ואיתם עולות שאלות קיומיות שקשורות בזהות. 

- מי אני? כמו בכל התחלה חדשה, הסביבה השתנתה ואני צריכה להתחיל להגדיר את עצמי מחדש. 

- כמה מהישראליות שבי להשאיר? כי בכל זאת, אם כמה שיש בזה ״קסם״ וכולנו חושבים שהחוצפה הישראלית זה הקטע הייחודי שלנו, יש בתרבות גם דיי הרבה אישיויים. (או באנגלית: אשיוז :) 

- כמה ממני להפנים? וכמה אפשר להחצין? 

וגם שאלות שקשורות, איך לא, למקום שאותו עזבתי. אני מניחה שרבים מאיתנו, הישראלים שמפוזרים בעולם, שואלים ושואלות את עצמנו אחת לכמה זמן, כמו: 

- מה יהיה אם לא יהיה לי לאן לחזור?

- מה אם אנדוד למקום רחוק מידי?

- ומה עם כל מי ומה שאני משאירה "מאחור"?

״Spirited Away״  סרטו של Hayao Miyazaki (מל ואני באורליאנס, צרפת)

בית ילדותו של אבי, בגאורגיה.

המקום בו הרגשתי בבית מהרגע הראשון שהגעתי אליו.

אז אם זה כל-כך טבעי לי לנדוד ולעזוב, כמו ציפור שעפה ולא מסתכלות אחורה, למה זה מרגיש כל-כך פרדוקסלי? למה זה כל-כך קשה להיות רחוקה? למה זה מורכב להרגיש זרה?

אני לא יודעת אם זה שאלות שעולות רק כי אני ישראלית?, כי גדלתי בחממה כזאת, רוב חיי, ״מבודדת מהעולם״, עם מלא חום, דבק ואהבה. או שגם אירופאים, סינים ואמריקאים, שנולדו במדינות ענקיות, מרגישים קשורים בחבל הטבור, לארץ מולדתם. או שאולי בכלל זהות זה נושא ששיך ל״עולם הישן״?

אחרי חמש שנים בשמים פתוחים הבנתי שכולם פה מחזיקים בזהויות שונות ויש משהו כיף בלהיות זרה בין זרים. הפוקוס לא עלי והזהות של כולם בולטת ומשתלבת בצורה הוליסטית. רובנו  בלונדון זרים ועם זאת שייכים לפה. הילדים שלנו נטעמו בצ'יק וכנראה נשאר פה גם הרבה אחרי הברייקזיט. לכל החברים של מל (5) יש מאגר של המון שפות, הנרכשות ואלו שבגנים, מהסבתא הגאורגית למשל. שפת-אם, שפת-אב ובנוסף לאלו גם את הבריטית המצוחצחת. וכל הזעטוטים האלה מגלגלים, מאחד לשני, מילים כמו ״שלום״, ״ניצ׳יוו״ ו״קומסי קומסה״, עוד מהגן, כאילו הם היו ילדים של דיפלומטים. עם או בלי הקוביד, אנחנו מטיילים בין תרבות לתרבות ומאמצים זהויות בקלות מהחברים המהגרים שלנו בשכונה. ומתבוללים באהבה.

והישראליות שלי? אני ממש רוצה לשמור את הזהות הישראלית שלי, ואפילו לחזק את הזהות הגאורגית (מבית הורי). לא לאבד את המילים, השפה, הטעמים ולשמור על השרשת זהב, כאסטייטמנט, כמו איזה ראפר אפרו-אמריקאי. כי הרי זה מה שמייחד אותי בתכלס. בזמנים שבו אנשים מאבדים את ״אנושיותם״ - משוחחים עם צ׳אט-בוטים, נשמעים כמו רובוטים ומפלטרים את עצמם לשטנץ אינסטגרמי - המגוון הביולוגי הזה מאוד קריטי.

בטבע קוראים לזה ״Biodiversity" (חשיבות השונות הגנטית של כל המינים). לא מוכנה לאבד את עצמי ולהיות כמו כולם, גם כי זה משעמם טילים וגם כי אני לא רוצה שהזהות שלי ״תכחד״. 

המגוון הבילוגי שלי. privat collection

מאירה

נובמבר לא שקט

היי שלום, זאת שוב אני. עדיין פאנדמיק, עדיין ניו יורק. 

כבר נובמבר, וכלום לא שקט.

מערכת הבחירות האמריקאית עדיין מבעבעת וזאת של הארץ אולי תכף מתפרצת. 

אני איפשהו בין שתי המדינות שלי שנלחמות על זהותן- מי הן, מי הן רוצות להיות, לאן הולכים מכאן? ובעוד שתי המדינות שלי לובשות ופושטות ערכים ועקרונות שאולי נמות בעדם מול מראת המגיפה העולמית שמשקפת תמונה לא מאוד מחמיאה, נראה שכולם סביבי על רכבת הרים שבין שמחת הדברים הקטנים לתהומות דכאון והמון שאלות קיומיות של מי, מה, מוּ, ומשמעות החיים. 

 

וגם אני על הרכבת הזאת- דוהרת בקצב לא סביר בין בהירות מדהימה של מי אני ולמה אני כאן לתהום חסרת אונים ונטולת מוטיבציה שמתבטאת בעיקר בבהיה אל תוך ענן הלא-נודע, או הקיר, או חלון הזום במסך המחשב שלי.

לא פשוט לי. לא פשוט בשום מקום, אני יודעת. 

לפעמים זה מרגיש כאילו רק הקליפה של מי שאני מתפקדת (וגם זה לפרקים) - קמה בבוקר, מצחצחת שיניים, קפה, אימון (לא תמיד בסדר הזה), מתחילה יום עבודה מול המחשב בסלון, זום-זום-זום, הבחוץ שלי עושה כל מה שצריך....והבפנוכו מדווש על אדי זכרונות של מה שהיה וענני תקוות של מה שאולי יהיה...ולאט לאט קצת נובל לתוך עצמו, כמו העציצים שלי בבית שמשום מה לא מצליחים לשרוד (כאילו, ראבאק, אפילו הנענע שלי עוד שניה מתאבדת...)

ושלא תבינו לא נכון, אני אסירת תודה על מה שיש לי ומודעת לגמרי שאני רווית פריבילגיה שבכלל יש לי עבודה ובית ובאופן כללי אני די בריאה בתקופה ההזויה הזאת. אבל אני בנאדם של עשייה, וקהילה וחיבוקים, ונפש מלאה, תשוקה לדבר ועניין ואנשים אהובים, שמזינים את הנשמה גם כשאין אוכל על השולחן. ומזה, לפחות כרגע, אין הרבה.

 

עוד פגישה בזום- זום- זום.... 

חברים. שומרים על שפיות זמנית.

בנאדם של גם וגם- יש את הרגעים האלה, של הבהירות הבלתי מתפשרת, בהם אני צוללת פנימה ומרגישה שלמה: הרבה זמן חשבתי שאני צריכה להחליט; אני ישראלית או לא, אני אמנית או בהייטק, מעדיפה לבד או בחבורה, בטבע או בעיר, קריירה או זוגיות/משפחה... ובכל פעם שפניתי לכוון אחד, הרגשתי אשמה/בושה שאני לא עומדת בקריטריונים של הכוון האחר (שבכלל לא פניתי אליו או השקעתי בו, כן? כי ככה אני, הגיונית) 

ודווקא הפנדמיה פתאום ניקתה אצלי קצת את המקום הזה, שקצת כל הזמן מתנצל. 

 

כי כן אפשר גם וגם, וגם אפשר פאזות של את זה עכשיו ומשהו אחר אח״כ, הכל עניין של שיווי משקל.

חבר ישן אמר לי פעם ״את כן יכולה שיהיה לך הכל, רק כנראה שלא ממש ממש באותו זמן״

והאמת היא, שלפחות בשבילי, אי אפשר שלא ׳גם וגם׳ (נו, זה משפט מוזר, אבל הבנתם), כי אני גם הבפנים וגם הבחוץ, ועם רק אחד מהם, אני לא באמת יכולה לשרוד, לפחות לא לאורך זמן. 

 

אז גם אמנית, גם בביזנס, גם ישראלית, גם באמריקה, גם רווקה... יש עוד, אבל נתחיל מכאן:

 

ואללה רווקה.

אין ספק שזה פן בזהות שלי שלקח לי יותר זמן להתחבר אליו. הרי בארץ גדלנו על ׳היא עדיין רווקה??! מה לא בסדר איתה?׳ ובכן, גבירותי ורבותי, הכל ממש בסדר :) הבדל משמעותי אגב, בין הארץ לניו יורק או אירופה, הוא לגיטימיות הבחירה בחיי רווקות ו/או נטולי ילדים. וכן, קל ונחמד יותר להיות רווקה בת 40 בניו יורק מאשר בארץ, כשלא שופטים אותך על כל צעד ושעל או מחליטים בשבילך שאת בטח לחוצת ילדים/חתונה, ובמיוחד כשלא נורא קשה למצוא אנשים בסטטוס דומה בגיל שלך להתרועע איתם (שגם איתם, אגב, הכל ממש בסדר).

אז אני לא אומרת שזה לא קשה לפעמים, לא אומרת שלא אשמח לזוגיות שתתאים, אבל בטח לא לחוצה על שום דבר וכרגע, זה גם לא הדבר הראשון בסדר העדיפויות.  

תופעה מוזרה ומביאת עצבים שקרתה לה פתאום תוך כדי סגר ראשון, שני ושאר פינוקים, היא שחברים מהארץ דווקא, פתאום התבלבלו לחשוב שהאינסטוש זה המציאות והתחילו לשלוח לי הודעת בסגנון ״טוב, את רווקה/בלי ילדים, אז קל/כיף לך בכל התקופה הזאת״. ועל זה נאמר ״חחחחח.... ואללה.״ 

אז בלי לפרוק את כללללל הסעיף שהערה כזאת מעלה לי- חמודים, שתי נקודות למחשבה:

1- קחו אחריות על הבחירות שלכם גם כשהחיים הם באסת עולם: התחתנתם? הבאתם ילדים לרגעים קטנים של אושר ועכשיו אתם איתם 24/7 ובא לכם למות? מבינה שזה קשה ומבאס ואם אני זמינה נפשית, אשמח לדבר איתכם ולתמוך, אבל אל תגררו אותי לתוך התסכול שלכם, יש לי מספיק משלי, תודה. לא טוב לכם? תשנו. לא רוצים לשנות? סבבה, שבו בשקט.

2- אין לכם שמץ של מושג איך זה להיות בסגר לגמרי לבד ועוד ביבשת אחרת. אני לא יכולה לרמות סגר ולקפוץ להורים בשבת או בחג. אני כאן, אמנם בלי ילדים שקופצים לי על הראש כשאני מנסה לעבוד, אבל שמונה חודשים בלי חיבוק, בלי שמישהו ינחם ויבוא לישון לידי בלילה (אפילו חברה! שלא לדבר על דייטים בזמן מגיפה שעוברת באוויר...) שמונה חודשים של לדבר לקירות (או לזום, כי בשלב מסויים זה נהייה קצת דומה) ודיכאון וחרדה שוואלה, מתמודדת איתה בעיקר לבד, (רכבת ההרים ממקודם? אז זה זה) עם הרבה (הרבה!) ספורט וכמה חברים ממש טובים שאספתי לי בדרך. אז קל או כיף לי? ממש לא. מתיש ונמאס, בדיוק כמו שלכם, רק ממש אחרת.

אז בקיצור, סתמו.

ישראל? אמריקה? של מי את, גיברת?

אז מסתבר שזהות ושייכות הן נזילות ומשתנות כל הזמן. כשרק הגעתי לכאן היה די ברור שאולי אני גרה בניו יורק, אבל כל האמריקה הזאת- היא לא ׳שלי׳. 

עד ממש לא מזמן עוד התחבטתי בשאלה של איפה אני על סקאלת ה׳או זה, או זה׳׳:

החגים האלה, המגניבים-אבל-בעצם-דתיים, הם שלי? חדשות ופוליטיקה- של פה או של הארץ? לאט לאט (או תוך שש-שבע שנים...) אני מוצאת שאני במקום קצת אחר בתוך המסע הזה גם אם לא בטוח שזה היעד הסופי; פתאום אני קצת יותר כאן, כל מה שקורה כאן יותר נוגע בי ולי ולאנשים שיקרים לי והכל טיפה יותר אמוציונלי. 

המגיפה העולמית והתעוררות המאבק החברתי פתאום הציבו לי מין מראה מוזרה. ׳למה את בכלל נשארת שם? שאלו, ועדיין כל מיני שואלים. ׳מה לך ולמאבק החברתי פה?׳ בשיחות עם חברים ישראלים בניו יורק, אני פתאום מבינה שאנחנו לא באותו מקום; הם אמנם גרים פה, אבל לא מרגישים שזה שלהם . והבחירות!! אוי הבחירות! לא חשבתי שזה ישפיע עלי כל כך! בשבוע שלפני ההכרעה לא ממש הצלחתי לישון וביום שבת, אחרי ההכרעה, מצאתי את עצמי נוסעת באופניים לחגיגות בטיימס סקוור לצלילי ׳America the beautiful’, ליבי מקפץ משמחה וגאווה ועורי סומר. מכירים את ההרגשה של לראות מטוס עם דגל ישראל נוחת או ממריא במדינה זרה? כשהלב מתמלא גאווה ושמחה וידיעה שלא משנה מה, יהיה בסדר?- אז כזה, אבל ניו יורק. ולא רק ניו יורק- אמריקה. וזה נושא אולי לפוסט לגמרי אחר- אבל זאת הפעם הראשונה, מאז שעברתי לפה, שכל כך הרבה ניו יורקרים מנופפים בדגל ארהב בגאווה. בתור עיר שתמיד היתה גאה בכמה היא ׳לא אמריקה׳, יש עכשיו מיון תחושה באויר של ׳זכינו במדינה שלנו בחזרה, וסוף סוף אנחנו גאים להיות גם אמריקאים׳!

אני צופה בדגל מתנופף ופתאום זה נופל עלי: זה גם הבית שלי. ואני אלחם עליו ועל העתיד שיכול להיות פה. 

אז מה? זהו? את לא חוזרת לארץ? את לא ישראלית יותר? 

המפף. התשובות לפי הסדר- ׳אולי כן, אולי לא. מאיפה לי מה יקרה מחר?׳ וזאת תשובה שלא השתנה מאז שעברתי לפה. 

והתשובה לשאלה השניה טיפה מורכבת: להסיר כל ספק- כן, אני כן. תמיד אהיה קודם כל ישראלית. אבל אני כבר לא רק ישראלית, אני ישראלית שחיה בניו יורק. ולמרות שישראל היא תמיד ה-בית שלי, ניו יורק היא גם בית: הזהות שלי הפכה דואלית: גם כאן אני גם וגם: אז כן, החגים האלה הם גם שלי (ולא רק בגלל שהם מגניבים), המאבק החברתי לשוויון הזדמנויות הוא גם שלי, והבחירות האלה (של אמריקה, כן?) הן גם על העתיד שלי. העקרונות שהם מי שאני תקפים גם כאן וזה לא לוקח או מוריד בכלל מכמה שאני גם ׳שם׳- בארץ; בסגר ובמצוקות קורונה, בבלפור ובכיכר, בקידוש יומשישי ובחגים (עכשיו בזום!) כאילו מעולם לא הייתי רחוקה יותר וגם קרובה יותר בו זמנית. 

 

אז הנה אני, איפשהו בין שתי המדינות שלי שנלחמות על זהותן ותוך כדי, יוצרות את זאת שלי:

פלואידית, דינמית וגמישה שזורמת כל הזמן, שכל מכה קטנה בכנף דווקא כן משנה בה משהו וכל דקה שעוברת, גם אם היא מרגישה כמו שנה, מעצבת אותה טיפ-טיפה גם וגם; גם לכאן וגם לשם.

גם שלי. בחירות באמריקה.

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב