מי אנחנו?

MISSVADA הוא "בלוגזין", שמביא סיפורי מקומות ומתאר אירועי חיים. אנו, היוצרות הקבועות, נשים שחיות ברחבי העולם: טל בקופנהגן, לירון בכרכור, מירי בסנט קוגט (ליד ברצלונה), מאירה בניו יורק, נטלי בלונדון ועליסה בהלסינקי. המשותף לכולנו הוא שעשינו רילוקיישן, במובן המאד רחב של המילה ("מיקום מחדש"). כל אחת נמצאת במקום אחר,  כל אחת מסיבות שונות וכל אחת עם נקודת מבט ייחודית על החיים "שם". אחד המסרים שאנו רוצות להעביר הוא שעם הקשיים המלווים שינויים (לא רק מעבר למדינה אחרת), זה אפשרי.

כל חודש מתפרסם בלוג בנושא אחר, עכשווי, שאנחנו עוסקות בו בחיינו האישיים. בתחילת החודש מתפרסם פוסט Missgeret שמציג את נושא החודש ואחריו מתפרסם כל שבוע פוסט של אחת מחמש הכותבות.

יש לנו גם אתר בשם MISSOLAM שמארח כותבות, שעונות על שאלון קבוע.

מוזמנות לכתוב לנו אם אתן רוצות להתארח.

*MISSVADA =  שילוב של המילים מזוודה בעברית (מה ארזנו ומה לקחנו איתנו למסע) ו- MISS באנגלית (אישה וגעגוע)​.

החוליה המקשרת:

עליסה

 הלסינקי , פינלנד

במרץ 2018 עברתי עם בן זוגי ,יועד ושתי הבנות שלנו, ליה ואלה, מתל אביב להלסינקי, במטרה לעשות שינוי ולחוות חיים במקום אחר. הקונספט ל-MISSVADA התפתח בעקבות רצון ליצור בלוג שונה על רילוקיישן, כזה שישלב בין שני תחומי עניין מרכזיים שלי- מקומות בעולם ואנשים. מכאן צמח הרעיון של עיסוק בנושאים הקשורים לרילוקיישן, דרך סיפורי חיים של נשים "אמיתיות", במקומות שונים בעולם. חברתי לחבורת הכותבות המקסימה ומאז הכל היסטוריה שנכתבת בבלוג זה. המגזין שנוצר הוא מיזם משותף של כל הכותבות בו, מזוודה שמלאה בסיפורים, חוויות ותחושות שאנו רוצות לחלוק איתכם. 

 

גליון ינואר

סוף מסע

MISSGERET

עם סוף 2020 קיבלנו החלטה לסגור את בלוגזין המיסוודה. לפחות לזמן הקרוב ובפורמט הקיים. 

למה? כי כטבעם של מסעות, גם המסע שלנו הגיע לסיומו. 

זה היה מסע מרתק שנמשך שנתיים וחצי, החל מהקמתו אי שם במאי 2018 ועד הגיליון הנוכחי. 

מסע חוצה עולם, שהכיל בתוכו מסעות אישיים של כל אחת מאיתנו ומסעות אישיים- נשיים של יצירת חברויות אמת. המסע שהתחיל כהרפקה אל הלא נודע, מסתיים ביומנים מלאים בסיפורי חיים על זהות, געגועים, פרידות. 

מיסוודה יצאה לדרך כשכמעט כולנו היינו בתחילת המעבר, היום כולנו כבר ותיקות רילוקיישן. טל כבר מתכננת את החזרה העתידית לארץ.

מירי ארזה את הבית בסנט קוגט לתוך האוטו ונמצאת בעיצומו של מסע חוצה עולם אמיתי (בזמן כתיבת שורות אלה, בקוסטה ריקה).  

המסע התחיל בעולם הישן, לפני הקורונה, כשמאירה עוד טסה כל חודש למקום אחר בעוד אנחנו מקנאות ואנחנו מסיימות אותו בתקופה שכמעט כולנו בסגר. איזה מזל שהספקנו כמעט כולנו להיפגש אצל טל בקופנהגן לפני שנתיים, במפגש שנראה עכשיו רחוק שנות קורונה. מה היינו נותנות בשביל ללגום יחד גלוגי בשוק בקופן!  

מההתחלה היה ברור לנו שלא צריך לחצות אוקיינוסים כדי לצאת למסע. לירון הראתה שהמסע יכול להיות גם להקים עסק או ללדת, או גם וגם. 

 

עכשיו זה הזמן להודות שהתחלנו בלי חזון או יעדים ברורים (תעודת עניות לעבר שלי כיועצת ארגונית). הערך היחיד שקבענו מההתחלה, זה שחשוב לנו שיהיה כיף. לא שיערנו כמה זה יהיה עמוק הרבה יותר, שיהיה גם תומך ומרגש ולפעמים גם עצוב ומכעיס (כל אחת מאיתנו טסה לבחירות לארץ לפחות פעם אחת). 

הבלוגזין יצר את עצמו יש מאין, מתוך אחוות נשים שמעולם לא נפגשו אבל רוצות לכתוב יחד על חוויית הרילוקיישן הכה מורכבת כישראליות. היו לנו לאורך הדרך דיונים על מהות הבלוגזין ולמה בעצם הוא קיים. בשלב מסויים הבנו שבעצם אנחנו כותבות בעיקר בשביל עצמנו,  כדי להעביר אל הדף (הוירטואלי) את העליות והירידות שבמסע. במשך הזמן הופתענו (ושמחנו) לגלות שלמסע שלנו יש שותפים נאמנים ומדהימים שמלווים אותנו. כך המעגל התרחב עם הזמן, צירפנו אורחות וגם את נטלי שהשתלבה ישר עם אנרגיות מדהימות ויצירתיות (ואפילו עשתה לנו לוגו חדש!). גילינו שלפוסטים החודשיים יש השפעה, שהם מעוררים הזדהות ועוזרים לאלה שכמונו ארזו מזוודה ויצאו למסע למקום חדש. הבנו שבשביל זה הבלוגזין קיים, כי מספיק שהצלחנו לעודד קוראת אחת שיהיה בסדר במקום החדש, זה כבר שווה את המסע. 

 

הצד הפיני שלי לא מאפשר לי להשתפך הרבה (אלא אם מעורב אלכוהול בסיטואציה ומה לעשות שרוב התקופה הייתי בתקופת הריון או הנקה). טוב שיש פוסט אחרון שמאפשר לי להגיד תודה לכן חברות יקרות שלי שהייתן איתי יחד,  על שהאמנתן מההתחלה בי ובמה שמיסוודה יכולה להיות ועל זה שיצרנו אותה יחד. תודה לאלוהי הסושיאל מדיה שזימן אליי דווקא אתכן ואיזה כיף שעם הזמן הכרתי אתכן יותר ויותר למרות שכמעט ולא התראינו. מדהים שלא הכרנו לפני ובכל זאת המיסוודה מכילה בדיוק את מה שצריך. מתנצלת על זה שלפעמים נידנדתי שתשלחו כבר פוסט. 

אוהבת אתכן ומחכה מאד להיפגש (עם המזוודה התכולה שלי).  נתראה בינתיים בקבוצת הוואטסאפ, שמלוויינת כל הזמן את המסע. 

 

ולסיום, תודה לכם (בעיקר לכן) שקראתם אותנו. מעריכה מאד את התמיכה והאהבה שקיבלנו. מאחלת לכולכם מסעות מלאים בטוב, בבריאות ובחברות אמת. 

כך המסע התחיל 

טל- מחול אחרון ופרידה

 

מאז עברנו לדנמרק התמקצעתי בפרידות.

את הפוסט הראשון שלי כאן הקדשתי לפרידה הגדולה, כשעזבנו.

מאז, פרידות הפכו לאירועים שבשגרה, מכל אורח שהגיע או בסוף כל ביקור והפכו מרגעים בחיים לסוג של הוויה.

אם תרצו, אפשר לומר שאני סובלת מפרדת כרונית. מחלת לב, המתבטת בכאב קבוע בחזה המורגש לעתים בעצמה יתרה ומלווה גם בדמעות והאזנה לשירים עצובים ולעתים הוא רק נמצא שם ככאב עמום היושב על הלב ומזכיר שהוא שם.

כמו הרבה מצבים כרוניים, הפרדת הכרונית היא מצב מתפתח ומתפשט. היא התחילה ככאב חד וברור עם כיוון אחד- ישראל.

במרוצת הזמן הכאב התרחב לאזורים שלא צפיתי מראש ומצא את כיוונו גם אל עבר אנשים שהספקתי להתחבר אליהם כאן, אשר הטביעו חותם על לבי והמשיכו במסעם בעולם.

כאב הפרדת דופק ומורגש בתוכי בכל עת גם בשל הידיעה, שיבוא יום ואצטרך להפרד מכל הדבר הגדול שהתהווה לי פה, מהדהדת בתוכי. בעצם בכל יום אני גם נפרדת קצת מקופן.

ובתוך כל הפרידות המרובות שאני נושאת בתוכי ישנם גם רגעים משמעותיים במיוחד, המסמנים פרידה מתקופה.

כזהו הרגע הזה, בו אני נפרדת ממיסוודה.

 

 

מיסודה היתה גלגל ההצלה הראשון, שנתן לי מקום לתת מלים שיבטאו את החוויה

העצמתית שעברתי- כשעברתי

שבאמת נתן לי משמעות לקראת סיום השנה הראשונה לרילוקיישן, הרבה לפני שהתאהבתי בקופן ומצאתי עיסוקים חדשים.

היא הגיעה לי בדיוק בזמן של טרנספורמציה משקיעה של חורף חיצוני ופנימי, להתחדשות ופריחה

של אביב והניעה אותי לתנועה והתבוננות.

אני לא יכולה לתאר את חווית הרילו בלי מסוודה, שהפכה במהלך הזמן גם לסיפור המסגרת וגם לדבר עצמו.

 

השיתוף והתגובות לפוסטים שלי בקבוצות הרילוקיישן השונות ובעיקר עם הקרובים אלי איפשרו לי להרגיש קרובה ומובנת ויצרו דיאלוג ושיתוף שלא היו מתאפשרים עבורי באופן אחר. הרגשתי, שדרך הבלוג אני מצליחה להסביר לאהוביי חוויות שלא הייתי מצליחה לתאר במסגרת אחרת והקשר נשאר קרוב ומחובר הרבה בזכותו.

 

 

מסוודה הוותה עבורי גם כר פורה לקשרים אישיים ומעגלי שיח משמעותיים וחדשים עם כל כך הרבה נשים מעוררות השראה מסביב לעולם- ששת נשות המסוודה המצומצמת ונשים מופלאות נוספות שהתקבצו סביב מדורת השבט הוירטואלית שלנו, שהפכה להיות מקום מפגש של יצירה, החלפת רעיונות וחיבורים אישיים נשיים כמו שרק נשים יודעות לעשות.

ואולי זו הגדולה והמתנה הגדולה של מסוודה, שהפכה די מהר להרבה יותר מבלוג, שנותן מקום לכתיבה.

היא הפכה עבורי למרחב, לישות מרובת ראשים ולבבות, המלווה אותי ביומיום שלי, מקום שאני

יכולה להיות בו עצמי, לשתף וגם לשתוק.

קצת יותר משנתיים וחצי מאז התחלנו לכתוב. חוויית ההתרגשות של המעבר למדינה זרה התהוותה לתוך שגרת ״החיים עצמם״ ובתוכן גם קורונה אחת שטילטלה בעצמות, הפרידה פיזית מהארץ גרמה לי להשתבלל לתוך עצמי.

החשק לכתוב ולשתף נעלם. משהו בתוכי השתתק.

עוד אין לי מלים שיכולות להסביר את זה במדוייק, אבל קצת לתוך הקורונה והרבה לתוך מחאת בלפור שהרעידה בתוכי כאב אילם, הרגשתי שאני מוכרחה לרגע לעצור, להקשיב להשתתקות הזו ולא לדחוק בה, תוך כדי שאני ממשיכה לכאוב ולהתגעגע ובמקביל לנהל כאן חיים פחות או יותר שפויים.

אלו פערים גדולים והזויים שאני מתקשה להחזיק, ועוד יותר מתבלבלת כשמנסה לברור את המלים המדוייקות לתארם.


ועתה הגיעה השעה להיפרד. שעה, שגורמת לי בכל זאת לנסות למצוא מלים, לכתוב ולשתף

בעיקר להוקיר תודה.

תודה לעליסה, על שהגית את הבלוג, על האופי שהכנסת לתוכו, על ההובלה ועל האיפשור וגם על הליהוק, שלא היה יכול להיות טוב יותר. במהלך הזמן הפכת לחברת אמת קרובה, את אישה חד פעמית מופלאה, מתנה לחיים.

תודה ללירון, למירי, למאירה ולנטלי על הקבוצה המופלאה שלנו שנתנה מקום להכל.

בחיים לא הייתי מדמיינת קבוצה של נשים כל כך שונות זו מזו שמצליחות להפוך את השונות הזו לכח. תודה על ההכלה, הסבלנות, היכולות לראות זו את זו ולתת מקום לשונות, לפערים ממקום אמיתי של אהבה וסובלנות. תודה על המראות והפרספקטיבה ובעיקר תודה על החברות האישית עם כל אחת מכן.

תודה לכל הקוראים, שתמיד מפתיע אותי שאתם קיימים אי שם. גם בלי שנכיר באמת. חמש עשרה דקות התהילה שלי מוקדשות לליעד משטוקהולם, שזיהתה אותי מהבלוג כשביקרנו בעיר, ומאז נהייתה חברה קרובה. נראה לי שרק ברגע הזה שם בגמלסטאן, הבנתי שאשכרה יש אנשים אמיתיים שלא מכירים אותי מהחיים ובכל זאת מעניין אותם לקרוא את הפוסטים שלי.

זה עדיין מרגש בטירוף.

 

וכמובן אני לא יכולה לסיים בלי תודה לאיש שלי,אהובי המופלא, הקורא והמבקר הראשון של כל פוסט, זה שהוציא אותי להרפתקאה הכי משמעותית וגדולה שעשיתי בחיים, זה שמחזיק היטב את הרגליים על הקרקע ומאפשר לי לפרוס את הכנפיים, לחולל ולעוף.

 

אז זהו, תמה ונשלמה לה תקופת כתיבה בפלטפורמה מיוחדת במינה, שנתנה לי מתנות גדולות לחיים, שאמשיך לשאת עמי לכל מקום ובעיקר עזרה לי להתקרב עוד יותר אל עצמי.

 

זה היה המחול האחרון לבינתיים,

היו שלום ותודה

 

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב