מי אנחנו?

MISSVADA הוא "בלוגזין", שמביא סיפורי מקומות ומתאר אירועי חיים. אנו, היוצרות הקבועות, נשים שחיות ברחבי העולם: טל בקופנהגן, לירון בכרכור, מירי בסנט קוגט (ליד ברצלונה), מאירה בניו יורק, נטלי בלונדון ועליסה בהלסינקי. המשותף לכולנו הוא שעשינו רילוקיישן, במובן המאד רחב של המילה ("מיקום מחדש"). כל אחת נמצאת במקום אחר,  כל אחת מסיבות שונות וכל אחת עם נקודת מבט ייחודית על החיים "שם". אחד המסרים שאנו רוצות להעביר הוא שעם הקשיים המלווים שינויים (לא רק מעבר למדינה אחרת), זה אפשרי.

כל חודש מתפרסם בלוג בנושא אחר, עכשווי, שאנחנו עוסקות בו בחיינו האישיים. בתחילת החודש מתפרסם פוסט Missgeret שמציג את נושא החודש ואחריו מתפרסם כל שבוע פוסט של אחת מחמש הכותבות.

יש לנו גם אתר בשם MISSOLAM שמארח כותבות, שעונות על שאלון קבוע.

מוזמנות לכתוב לנו אם אתן רוצות להתארח.

*MISSVADA =  שילוב של המילים מזוודה בעברית (מה ארזנו ומה לקחנו איתנו למסע) ו- MISS באנגלית (אישה וגעגוע)​.

החוליה המקשרת:

עליסה

 הלסינקי , פינלנד

במרץ 2018 עברתי עם בן זוגי ,יועד ושתי הבנות שלנו, ליה ואלה, מתל אביב להלסינקי, במטרה לעשות שינוי ולחוות חיים במקום אחר. הקונספט ל-MISSVADA התפתח בעקבות רצון ליצור בלוג שונה על רילוקיישן, כזה שישלב בין שני תחומי עניין מרכזיים שלי- מקומות בעולם ואנשים. מכאן צמח הרעיון של עיסוק בנושאים הקשורים לרילוקיישן, דרך סיפורי חיים של נשים "אמיתיות", במקומות שונים בעולם. חברתי לחבורת הכותבות המקסימה ומאז הכל היסטוריה שנכתבת בבלוג זה. המגזין שנוצר הוא מיזם משותף של כל הכותבות בו, מזוודה שמלאה בסיפורים, חוויות ותחושות שאנו רוצות לחלוק איתכם. 

 

גליון ינואר

סוף מסע

MISSGERET

עם סוף 2020 קיבלנו החלטה לסגור את בלוגזין המיסוודה. לפחות לזמן הקרוב ובפורמט הקיים. 

למה? כי כטבעם של מסעות, גם המסע שלנו הגיע לסיומו. 

זה היה מסע מרתק שנמשך שנתיים וחצי, החל מהקמתו אי שם במאי 2018 ועד הגיליון הנוכחי. 

מסע חוצה עולם, שהכיל בתוכו מסעות אישיים של כל אחת מאיתנו ומסעות אישיים- נשיים של יצירת חברויות אמת. המסע שהתחיל כהרפקה אל הלא נודע, מסתיים ביומנים מלאים בסיפורי חיים על זהות, געגועים, פרידות. 

מיסוודה יצאה לדרך כשכמעט כולנו היינו בתחילת המעבר, היום כולנו כבר ותיקות רילוקיישן. טל כבר מתכננת את החזרה העתידית לארץ.

מירי ארזה את הבית בסנט קוגט לתוך האוטו ונמצאת בעיצומו של מסע חוצה עולם אמיתי (בזמן כתיבת שורות אלה, בקוסטה ריקה).  

המסע התחיל בעולם הישן, לפני הקורונה, כשמאירה עוד טסה כל חודש למקום אחר בעוד אנחנו מקנאות ואנחנו מסיימות אותו בתקופה שכמעט כולנו בסגר. איזה מזל שהספקנו כמעט כולנו להיפגש אצל טל בקופנהגן לפני שנתיים, במפגש שנראה עכשיו רחוק שנות קורונה. מה היינו נותנות בשביל ללגום יחד גלוגי בשוק בקופן!  

מההתחלה היה ברור לנו שלא צריך לחצות אוקיינוסים כדי לצאת למסע. לירון הראתה שהמסע יכול להיות גם להקים עסק או ללדת, או גם וגם. 

 

עכשיו זה הזמן להודות שהתחלנו בלי חזון או יעדים ברורים (תעודת עניות לעבר שלי כיועצת ארגונית). הערך היחיד שקבענו מההתחלה, זה שחשוב לנו שיהיה כיף. לא שיערנו כמה זה יהיה עמוק הרבה יותר, שיהיה גם תומך ומרגש ולפעמים גם עצוב ומכעיס (כל אחת מאיתנו טסה לבחירות לארץ לפחות פעם אחת). 

הבלוגזין יצר את עצמו יש מאין, מתוך אחוות נשים שמעולם לא נפגשו אבל רוצות לכתוב יחד על חוויית הרילוקיישן הכה מורכבת כישראליות. היו לנו לאורך הדרך דיונים על מהות הבלוגזין ולמה בעצם הוא קיים. בשלב מסויים הבנו שבעצם אנחנו כותבות בעיקר בשביל עצמנו,  כדי להעביר אל הדף (הוירטואלי) את העליות והירידות שבמסע. במשך הזמן הופתענו (ושמחנו) לגלות שלמסע שלנו יש שותפים נאמנים ומדהימים שמלווים אותנו. כך המעגל התרחב עם הזמן, צירפנו אורחות וגם את נטלי שהשתלבה ישר עם אנרגיות מדהימות ויצירתיות (ואפילו עשתה לנו לוגו חדש!). גילינו שלפוסטים החודשיים יש השפעה, שהם מעוררים הזדהות ועוזרים לאלה שכמונו ארזו מזוודה ויצאו למסע למקום חדש. הבנו שבשביל זה הבלוגזין קיים, כי מספיק שהצלחנו לעודד קוראת אחת שיהיה בסדר במקום החדש, זה כבר שווה את המסע. 

 

הצד הפיני שלי לא מאפשר לי להשתפך הרבה (אלא אם מעורב אלכוהול בסיטואציה ומה לעשות שרוב התקופה הייתי בתקופת הריון או הנקה). טוב שיש פוסט אחרון שמאפשר לי להגיד תודה לכן חברות יקרות שלי שהייתן איתי יחד,  על שהאמנתן מההתחלה בי ובמה שמיסוודה יכולה להיות ועל זה שיצרנו אותה יחד. תודה לאלוהי הסושיאל מדיה שזימן אליי דווקא אתכן ואיזה כיף שעם הזמן הכרתי אתכן יותר ויותר למרות שכמעט ולא התראינו. מדהים שלא הכרנו לפני ובכל זאת המיסוודה מכילה בדיוק את מה שצריך. מתנצלת על זה שלפעמים נידנדתי שתשלחו כבר פוסט. 

אוהבת אתכן ומחכה מאד להיפגש (עם המזוודה התכולה שלי).  נתראה בינתיים בקבוצת הוואטסאפ, שמלוויינת כל הזמן את המסע. 

 

ולסיום, תודה לכם (בעיקר לכן) שקראתם אותנו. מעריכה מאד את התמיכה והאהבה שקיבלנו. מאחלת לכולכם מסעות מלאים בטוב, בבריאות ובחברות אמת. 

כך המסע התחיל 

מירי

זמן ללכת

קשה לי מאוד בפרידות. אני כל כך לא אוהבת אותן, שכמה ימים לפני כבר נפער לי חור של כאב בבטן והלב מתמלא דמעות. אבל החיים מזמנים לנו פרידות, ואני הילדה מיררתי בבכי בספרים ובסרטים, וכן, גם כשגדלתי, וכמובן – גם במציאות.

הרעיון לסגור את מיסוודה לא נולד ביום אחד; כבר חודשים שאנחנו רוצות להמשיך לכתוב ולא ממש כותבות, כל אחת מסיבות הקורונה שלה. כבר חודשים ארוכים שכמעט כולנו לא כותבות לבלוג, אבל – גם לא רוצות להפסיק. זאת בדיוק הסיבה שהדרך אל ההכרזה הרשמית ארכה זמן רב. נתנה לנו אפשרויות מילוט שלא צלחו ונתנה זמן לרעיון לשקוע.

נאחזות בבלוג, ממש כמו העצלן בענפים

תמיד אהבתי לכתוב. מאז שלמדתי קרוא וכתוב מילאתי מחברות במילים, ובמרוצת השנים כתבתי לא מעט, בעיקר לעצמי. ואז עברנו לברצלונה, וזה היה די מתבקש שאכתוב. הלא כולן כותבות ברילקיישן, לא? לפעמים ככה הרגשתי. אבל כמעט שנתיים חלפו ולא כתבתי דבר. כמעט.

כשקראתי את ההודעה שפרסמה עליסה, רגע אחרי שהתחברתי לכמה קבוצות רילוקיישן, ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. ידעתי שאני זקוקה למסגרת ולהנעה לכתוב, ועליסה הופיעה בדיוק בזמן הנכון. מפה לשם התגבשה מיסוודה והתחלנו לכתוב. כל אחת היא מיסוודה אחרת לגמרי, אבל הנושא המשותף חיבר בינינו וחשף קווים משיקים. 

אלמלא הבלוג, איני בטוחה שהייתי כותבת. בטח לא ככה. בטח לא לצד נשים מוכשרות כל כך, שמעשירות את עולמי ויוצקות אליו תוכן והשראה תמידית. מיסוודה העניקה לי מתנות, ואחת מהן היא תיעוד המסע שלנו. אולי לא מסע שלם, אבל עמוס חוויות, עליות ומורדות, צחוק ובכי והרבה יותר מדי פרידות.

חופים הם לפעמים געגועים

כבר היינו שנתיים בברצלונה, כשעלה לאוויר הגיליון הראשון של הבלוג, ומילא אותי תחושת התחדשות מרוממת רוח. בהתחלה החזירה אותי הכתיבה אחורה בזמן, והאירה את החיים ברילוקיישן מנקודת מבט אחרת, ולפעמים, לפעמים היא הטיחה בפניי את המציאות, את הכאן ועכשיו. הבלוג הציף תחושות ורגשות, ובקצב שלי הפכתי את החוויות למילים ולסיפורים; לא תמיד היה קל לכתוב על הנושאים שבחרנו; לפעמים כתבתי המון ובסוף פרסמתי משהו אחר לגמרי. לפעמים כתבתי ולא פרסמתי בכלל. לפעמים נתקעתי באמצע או בהתחלה. הכתיבה הולידה תהיות, תובנות, לבטים וגם פחדים. המסגרת עמדה שם איתנה, תמיד. רק אני התנדנדתי לעתים בניסיון להפוך רעיונות למילים; התעמתתי עם החשש מחשיפת יתר. כל רילוקיישן טומן בחובו מסע אל עצמנו. הכתיבה במיסוודה היא שאפשרה לי לצאת אל המסע לעצמי.

כשהתחלנו לכתוב, ידעתי שביום מן הימים נחזור לארץ, רק לא ידעתי בדיוק מתי, ולא ידעתי מה יקרה קודם: החזרה ארצה או סגירת הבלוג. אתם מבינים, כשנמצאים ברילוקיישן, פרידות הופכות לשגרה ושעות ארוכות מתמלאות במחשבות על פרידות, ממשפחה שבאה לבקר, מחברים אהובים, ממקומות ואפילו מהרגלים שסיגלנו. התהייה מי יעזוב קודם, ממי אתה תיפרד ומי ייפרד ממך מרחפת תדיר.

בסוף יוני 2020 עזבנו את ברצלונה אחרי ארבע שנים. שנה תמימה התכוננתי לרגע הזה, וההכנה הארוכה לא ריככה מספיק את עוצמת הפרידה. אמנם עוד לא חזרנו לארץ, אבל אנחנו כבר מתכננים את השיבה הביתה, ואני כבר מרגישה פחות ברילוקיישן. וזה די מצחיק האמת כשחושבים על זה ברצינות, כי כבר שלושים שבועות שאנחנו בכל שבוע, פחות או יותר, עוברים למקום אחר. עכשיו, יותר מתמיד, אני מרגישה את השורשים שלי נישאים באוויר, ממש כמו הצמחים ביער הגשם בקוסטה ריקה. מרגישה פחות נטועה ויותר חופשייה. החיים שלי עכשיו, בצורה הסמלית ביותר וגם הלכה למעשה – ארוזים במזוודה. וכבר אין צורך להתלבט מה לקחת למסע, רק תהיות לפעמים אם לקחתי פחות מדי או יותר מדי, מה שכחתי, מה מיותר.

והנה, בלי לשים לב חלפו להן שנתיים וחצי. הכבר והרק מתערבבים, ולא ברור מי מהם חזק יותר. שנתיים וחצי של בלוג וארבע שנים בברצלונה ועוד חצי שנה של מסע חובק עולם, ונדמה שהכול, באמת הכול, קורה מהר מדי. טוב, אולי חוץ מהקורונה הזאת. שלוש פעמים ארזנו את ביתנו לארגזים בארבע השנים האחרונות. אין ספור פעמים נפרדנו, ממקומות, מחפצים ומאנשים אהובים. עכשיו הלב יודע שהגיעה העת להיפרד גם ממיסוודה, אבל עמוק בפנים משהו נסדק.

תודה לכם שקראתם והגבתם, עודדתם וחיבקתם מרחוק ומקרוב. תודה לכן שהייתן, שיצרתן לצדי, שתמכתן ושאמרתן את המילה הנכונה. תודה על הכנות ועל הרגישות. זכות ענקית הייתה להכיר אתכן עליסה, טל, לירון, מאירה ונטלי. אתן בלב שלי תמיד.

מאירה

פוסט סופונה

זמן שקיעה

תמונה-  מיה טל

זה הפוסט שלא רציתי לכתוב.

אבל פרידה, כמו פרידה, היא תהליך שבו המציאות לא תמיד תואמת את הסיפור שאת מספרת לעצמך. 

כבר כמה חודשים שאנחנו מקרטעות, נותנות למשקל החיים, הקורונה, הפוליטיקה וכל מה שביניהם לחלחל אל תוך הרילוקיישן הזה שכבר הפסיק להיות חדש ומרגש והפך לחיים עצמם. 

אולי בגלל הקורונה, שבהתחלה מאוד איחדה את כל העולם לבועה אחת ומתישהו התחילה דווקא להפריד, כשכל ממשל החליט לטפל בה אחרת, להטיל ולהסיר עוצר וסגר, עם מסכה, בלי מסכה... עד שכבר בקושי מצליחה לעקוב אחרי מה מותר ואסור לי ליד הבית, ובטח שלא במקומות אחרים.

 

אולי בגלל הפוליטיקה האמריקאית שמצאתי את עצמי מעורבת בה רגשית יותר ויותר עד שהכל כבר הפך ליותר מדי. אולי בגלל הפוליטיקה הישראלית, שלמרות שהמעקב אחריה והאכפתיות למה שקורה בארץ עדיין מאחד את בנות החבורה, פתאום הפכה לקשה מנשוא בתוך כל הבלאגן העולמי הזה.

ואולי... אולי סתם עברו להן שנתיים וההתלהבות מהמעבר למקום חדש שככה, והפכנו מחיות רילוקיישן לחיות של חיים אחרים, שבאיזה מקום אין טעם או רצון להשוות אותם לארץ או למקומות אחרים וכל מה שנשאר זה לקבל את ההבדלים כמו שהם ושתמיד נהייה קצת זרות, קצת אחרות והרבה מיוחדות במי שאנחנו.

ואולי סתם קצת התעייפנו. 

אז חודש אחד קורונה וחודש אחר הפגנות והופ, שוב לא מצאתי בעצמי זמן/כוח/מוטיבציה לשבת ולחלוק את מה שעובר עלי עם בנות הבלוג ואיתכם.

אבל נטלי פרסמה, אז אנחנו בסדר, לא? 

הממ.. לא ממש. כמו בזוגיות שנגמרת ואת משקרת לעצמך ש׳הנה, אנחנו עוד צוחקים ביחד, אז הכל בסדר׳ אבל עמוק בלב את יודעת שלא. שאולי תשארו חברים אבל מה שהיה, היה נכון וטוב למתי שהוא היה, ועכשיו הגיע הזמן לעבור הלאה. 

במין מחוות פרידה שכזו, חזרתי לקרוא את כל הפוסטים של השנתיים האחרונות.

במבט לאחור אני מגלה מחדש תקופה שהכל קרה בה: שמחה ועצב, פגישה ופרידה, המון געגוע והרבה גילויים חדשים; על החיים, על העולם ובעיקר על עצמי. או בקיצור- גדלנו. 

חמש נשים זרות לגמרי, שלא הכרתי בכלל, אפילו לא קצת, הפכנו לחברות בנפש וחברות למסע יותר גדול ומשמעותי מ׳רק׳ מעבר מארץ אחת לאחרת. 

פתאום מתייעצות לגבי העתיד, עבודת גמר בלימודים, סוגייה עסקית כלשהי, ייעוץ לפרוייקט החדש...פתאום מתנחמות בפגישת יין בזום, נפגשות קבוצת למידה בין-יבשתית וחושבות מה הלאה. 

 

אז לפני שממשיכות הלאה, לפורמט אחר, אולי תכנים אחרים, עוצרת שניה להביט מסביב ולומר תודה; תודה לעליסה שמתוך צורך אישי שלה גילתה והבעירה את האש בכולנו, לנצח אתפלא איך נוצרנו ׳מיסוודות׳ מפוסט רנדומלי בפייסבוק, תודה לטל, מירי, לירון ונטלי, שהיו שם לחלוק חיבוק ודמעה וירטואלית ולפעמים גם אמיתית, לעודד, לתמוך וגם לשים מראה לא פשוטה לפעמים. ותודה לכל הקוראות/ים שלמרבה הפליאה עקבו וריגשו בתגובות והארות ואפילו פעם-פעמיים גרמו לי למבוכת כמעט סלב כשעצרו אותי ברחוב או באיזה אירוע.

 

אז כמו שאמר גדול וחכם ממני, מר צ׳רצ׳יל: ״זהו אינו הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל זהו, ייתכן, סוף ההתחלה.״

אנחנו עוד נשוב, בצורה כזו או אחרת; את מה שעליסה התחילה ויצרנו ביחד לא כל כך קל פשוט להפסיק. אז זהו סופו של פרק א׳ ובנתיים, היו שלום ותודה על הדגים. 

סוף ההתחלה

תמונה-  מיה טל

טל- מחול אחרון ופרידה

 

מאז עברנו לדנמרק התמקצעתי בפרידות.

את הפוסט הראשון שלי כאן הקדשתי לפרידה הגדולה, כשעזבנו.

מאז, פרידות הפכו לאירועים שבשגרה, מכל אורח שהגיע או בסוף כל ביקור והפכו מרגעים בחיים לסוג של הוויה.

אם תרצו, אפשר לומר שאני סובלת מפרדת כרונית. מחלת לב, המתבטת בכאב קבוע בחזה המורגש לעתים בעצמה יתרה ומלווה גם בדמעות והאזנה לשירים עצובים ולעתים הוא רק נמצא שם ככאב עמום היושב על הלב ומזכיר שהוא שם.

כמו הרבה מצבים כרוניים, הפרדת הכרונית היא מצב מתפתח ומתפשט. היא התחילה ככאב חד וברור עם כיוון אחד- ישראל.

במרוצת הזמן הכאב התרחב לאזורים שלא צפיתי מראש ומצא את כיוונו גם אל עבר אנשים שהספקתי להתחבר אליהם כאן, אשר הטביעו חותם על לבי והמשיכו במסעם בעולם.

כאב הפרדת דופק ומורגש בתוכי בכל עת גם בשל הידיעה, שיבוא יום ואצטרך להפרד מכל הדבר הגדול שהתהווה לי פה, מהדהדת בתוכי. בעצם בכל יום אני גם נפרדת קצת מקופן.

ובתוך כל הפרידות המרובות שאני נושאת בתוכי ישנם גם רגעים משמעותיים במיוחד, המסמנים פרידה מתקופה.

כזהו הרגע הזה, בו אני נפרדת ממיסוודה.

 

 

מיסודה היתה גלגל ההצלה הראשון, שנתן לי מקום לתת מלים שיבטאו את החוויה

העצמתית שעברתי- כשעברתי

שבאמת נתן לי משמעות לקראת סיום השנה הראשונה לרילוקיישן, הרבה לפני שהתאהבתי בקופן ומצאתי עיסוקים חדשים.

היא הגיעה לי בדיוק בזמן של טרנספורמציה משקיעה של חורף חיצוני ופנימי, להתחדשות ופריחה

של אביב והניעה אותי לתנועה והתבוננות.

אני לא יכולה לתאר את חווית הרילו בלי מסוודה, שהפכה במהלך הזמן גם לסיפור המסגרת וגם לדבר עצמו.

 

השיתוף והתגובות לפוסטים שלי בקבוצות הרילוקיישן השונות ובעיקר עם הקרובים אלי איפשרו לי להרגיש קרובה ומובנת ויצרו דיאלוג ושיתוף שלא היו מתאפשרים עבורי באופן אחר. הרגשתי, שדרך הבלוג אני מצליחה להסביר לאהוביי חוויות שלא הייתי מצליחה לתאר במסגרת אחרת והקשר נשאר קרוב ומחובר הרבה בזכותו.

 

 

מסוודה הוותה עבורי גם כר פורה לקשרים אישיים ומעגלי שיח משמעותיים וחדשים עם כל כך הרבה נשים מעוררות השראה מסביב לעולם- ששת נשות המסוודה המצומצמת ונשים מופלאות נוספות שהתקבצו סביב מדורת השבט הוירטואלית שלנו, שהפכה להיות מקום מפגש של יצירה, החלפת רעיונות וחיבורים אישיים נשיים כמו שרק נשים יודעות לעשות.

ואולי זו הגדולה והמתנה הגדולה של מסוודה, שהפכה די מהר להרבה יותר מבלוג, שנותן מקום לכתיבה.

היא הפכה עבורי למרחב, לישות מרובת ראשים ולבבות, המלווה אותי ביומיום שלי, מקום שאני

יכולה להיות בו עצמי, לשתף וגם לשתוק.

קצת יותר משנתיים וחצי מאז התחלנו לכתוב. חוויית ההתרגשות של המעבר למדינה זרה התהוותה לתוך שגרת ״החיים עצמם״ ובתוכן גם קורונה אחת שטילטלה בעצמות, הפרידה פיזית מהארץ גרמה לי להשתבלל לתוך עצמי.

החשק לכתוב ולשתף נעלם. משהו בתוכי השתתק.

עוד אין לי מלים שיכולות להסביר את זה במדוייק, אבל קצת לתוך הקורונה והרבה לתוך מחאת בלפור שהרעידה בתוכי כאב אילם, הרגשתי שאני מוכרחה לרגע לעצור, להקשיב להשתתקות הזו ולא לדחוק בה, תוך כדי שאני ממשיכה לכאוב ולהתגעגע ובמקביל לנהל כאן חיים פחות או יותר שפויים.

אלו פערים גדולים והזויים שאני מתקשה להחזיק, ועוד יותר מתבלבלת כשמנסה לברור את המלים המדוייקות לתארם.


ועתה הגיעה השעה להיפרד. שעה, שגורמת לי בכל זאת לנסות למצוא מלים, לכתוב ולשתף

בעיקר להוקיר תודה.

תודה לעליסה, על שהגית את הבלוג, על האופי שהכנסת לתוכו, על ההובלה ועל האיפשור וגם על הליהוק, שלא היה יכול להיות טוב יותר. במהלך הזמן הפכת לחברת אמת קרובה, את אישה חד פעמית מופלאה, מתנה לחיים.

תודה ללירון, למירי, למאירה ולנטלי על הקבוצה המופלאה שלנו שנתנה מקום להכל.

בחיים לא הייתי מדמיינת קבוצה של נשים כל כך שונות זו מזו שמצליחות להפוך את השונות הזו לכח. תודה על ההכלה, הסבלנות, היכולות לראות זו את זו ולתת מקום לשונות, לפערים ממקום אמיתי של אהבה וסובלנות. תודה על המראות והפרספקטיבה ובעיקר תודה על החברות האישית עם כל אחת מכן.

תודה לכל הקוראים, שתמיד מפתיע אותי שאתם קיימים אי שם. גם בלי שנכיר באמת. חמש עשרה דקות התהילה שלי מוקדשות לליעד משטוקהולם, שזיהתה אותי מהבלוג כשביקרנו בעיר, ומאז נהייתה חברה קרובה. נראה לי שרק ברגע הזה שם בגמלסטאן, הבנתי שאשכרה יש אנשים אמיתיים שלא מכירים אותי מהחיים ובכל זאת מעניין אותם לקרוא את הפוסטים שלי.

זה עדיין מרגש בטירוף.

 

וכמובן אני לא יכולה לסיים בלי תודה לאיש שלי,אהובי המופלא, הקורא והמבקר הראשון של כל פוסט, זה שהוציא אותי להרפתקאה הכי משמעותית וגדולה שעשיתי בחיים, זה שמחזיק היטב את הרגליים על הקרקע ומאפשר לי לפרוס את הכנפיים, לחולל ולעוף.

 

אז זהו, תמה ונשלמה לה תקופת כתיבה בפלטפורמה מיוחדת במינה, שנתנה לי מתנות גדולות לחיים, שאמשיך לשאת עמי לכל מקום ובעיקר עזרה לי להתקרב עוד יותר אל עצמי.

 

זה היה המחול האחרון לבינתיים,

היו שלום ותודה

 

רוצות להתארח?

missolam

מזוודה
  • Instagram Social Icon

 יש לנו כבר מלא אורחות סביב העולם אז החלטנו להתרחב!

השקנו אתר חדש עם כל ה​אורחות שעונות על השאלון שלנו

הנה הצצה לאלו שמופיעות שם: 

45064095_10217993352487348_3732222513166

חיה

סאן דייגו, ארה"ב

unnamed (1).jpg

גלית 

מינכן, גרמניה

image3.jpeg

דנה

נאפה וואלי, ארה"ב